בחירות 2019

פתאום נזכרתי, שיש לי בלוג. ואולי הגיע הזמן לחזור אליו. בחירות 2019 מייצרות אצלי הרבה טקסטים בראש, חלקם מוצאים ביטוי ברשתות החברתיות וחלקם לא.  אז הנה, חזרתי.

הזמנה להרצאה בטוקהאוס: הַמַּמְזֵרוֹת שִׁנּוּ אֶת הַכְּלָלִים

זוהי הזמנה אישית ממני, להרצאתי בטוקהאוס, נמל תל אביב, שישי 27.1 שעה 14:00,על בירה, ארוחה טובה, חברותא נהדרת, פמיניזם, סייבר אקטיביזם, סודות מאחורי הקלעים ותקווה גלויה.
כי… הַמַּמְזֵרוֹת שִׁנּוּ אֶת הַכְּלָלִים

בעקבות העומק האבוד

בכל המציאות הוירטואלית הזו, המידית, הלקונית, אני מוצאת שקשה לי בשנים האחרונות להסביר את העומק. העומק הוא לא עמוק, בהכרח. לפעמים הוא סתם מרובד ומורכב או אסטרטגי או מערכתי או ארוך טווח. כדי לראות אותו, צריך לדמיין מה יהיה שם בסוף. את התוצאה. כמו למשל, כשמשפצים בית. מספר פעמים בחיי התגלגלתי מדירת שיכון ישנה אחת לאחרת, כשבכל פעם שיפצתי, השבחתי, צברתי ערך מוסף ועברתי הלאה. אני זוכרת, שהבאתי פעם את אמא שלי לראות את הדירה שקניתי, והיא יצאה משם מזועזעת. "איך תחיי בדירה החשוכה הזו, חנה'לה?", היא שאלה, ואני בכלל לא ראיתי את מה שהיא ראתה. היא הביטה במצב הדירה בהווה, ואני ראיתי את התכנית שרצה לי בראש, את הדירה שתהיה שם בעתיד, וכאילו דרך כדור בדולח – את כל שלב משלבי הדרך המתוכננת בין שתי הנקודות. פשוט לא הסתכלנו על אותו הבית. כמו בשירו של יהודה עמיחי, בחזרה מעין גדי: הִבַּטְנוּ עוֹד פַּעַם מִן הַחַלּוֹן המקומר/רָאִינוּ אֶת אוֹתוֹ הָעֵמֶק יַחְדָּיו, אַך כָּל אֶחָד/רְאֵה עָתִיד שׁוֹנֶה, כִּשְׁנֵי מגידי עֲתִידוֹת/החולקים זֶה עַל זֶה בְּמַעֲמָד רְצִינִי וְדומם. 

הסיפור האמיתי

החלטתי בסופו של דבר לכתוב רק כמה מילים על ה"ספר" של כתב ערוץ 2, להלן: "אבן";

נירה בכם כמו בכלבים

באפריל 2009 פרסמתי כאן פוסט בשם הניצולים שקבר היהודי החדש (מומלץ לקרוא ראשון, לפני העדות שלהלן), על 4 שנות שביו של אבי בידי הנאצים, כחייל בריטי במלחמת העולם השנייה. אבי היה אחד מכ- 1500 שבויים ארץ ישראלים שנשבו בקלמטה שביוון. הטריגר לפרסום היה ששוב, קרוב לארבע שנים לאחר מותו, 6 שנים לאחר שגיליתי בסמינר שקדם למסע לאושוויץ, שלצד היותי ישראלית שורשית מדורי דורות – חייתי בבית של "דור שני",  ועשרות שנים לאחר שחרורם מהשבי, דילגו עליהם ביום השואה. מחוקים מהנרטיב הישראלי. גם הטקסט אז באתר יד ושם, המוזכר באותו פוסט, שיקף נאמנה את המחיקה הזו.

אם הוא לוחץ על ההדק, אחותו תאנס

 השבוע פשטה ההקלטה הזו של ד"ר מרדכי קידר, כאש בשדה קוצים. ולא בכדי. ד"ר קידר, מזרחן, מוזמן לאולפני רדיו וטלוויזיה בכל מערכה צבאית, וגם בזו הנוכחית, על מנת לתת פרשנות והמלצות מתוקף היותו מומחה בתחומו. ההחלטה לנסח ולשלוח מחאה, דרישה להתנצלות והסתייגות וצעדים מתקנים, נלקחה בשל חומרת דבריו, המתבססים מן הסתם (אלא אם יוכיח אחרת) על דעתו, מלומדה ככל שתהיה, ולא על מחקר מקיף ומעמיק. דעתו אינה אקדמית וניטרלית (ראו רקע, כאן), והוא אף לא טוען להיותה כזו, למרות מראית העין האקדמית והניטרלית שבעצם פניית התקשורת אליו כמומחה, ללא גילוי נאות בכל שידור מחדש על עמדותיו הימניות ועמידתו בעבר בראש ארגון ששם לו למטרה לסלק מהאקדמיה מרצים בעלי דיעות שמאליות, ולא כמייצג דעה פוליטית.

להיות שם

אחד המקומות שאני ממש לא רוצה להיות בהם, זה המקום ההוא שם, שבו נעשים כל אותם דברים קטנים של אנשים קטנים שחורצים בגדול גורלות מתוך טפשות, חוסר אחריות אישית ולאומית, יוהרה נבובה ומניעים אופורטוניסטים זעירים שביניהם לבין סט הערכים שהם/ן מייצגים/ות לכאורה, אין דבר וחצי דבר. אני לא צריכה לספר לכם/ן איפה ה"שם" הזה נמצא, אני מניחה שאתם יודעים לבד. בשבוע שבו כל יום מתהפכים השמיים וסוערת הארץ בנושא אחר, שדוחק את קודמו, מתגלה המקום ההוא במלוא עליבותו האנושית. הנה כמה דוגמאות קטנות.

אונס קבוצתי ממוסד

"הארץ", 30.5.2014. רק חשש מאיידס גורם להורים להתלונן, לא האינוס ההמוני של אשה מסכנה ע"י בניהם

מצב נפשי קשה ♦ הזנחה ♦ ילד מת ♦ ילדה שהרווחה לקחה ממנה ♦ ילד שילדה ברחוב מחשש שילקח ממנה ♦ התעלמות ♦ היעדר טיפול באופן שיטתי ♦ מאות ה"ילדים" שמספסרים אותה ביניהם, בע"פ ובאינטרנט ומפיצים סרטים של סקס קבוצתי אתה ♦ הרווחה שיודעת ♦ העירייה שיודעת ♦ ההורים שמוטרדים רק כשיש חשש מאיידס ♦ האלימות כלפיה ע"י ה"ילדים" ♦ שבירת חפצים בביתה ♦ אלימות פיזית ומינית ♦ והיא העצורה ♦ אשה אחת מקריית גת. הנרטיב הלאומי המכונן.

—

הארץ סוערת מזה יומיים מגילוי "פרשיית המין" (מונח שגור להכשרת ונרמול אונס קבוצתי של אשה מוחלשת בידי "בני טובים") החדשה בדרום, בקריית גת: "עשרות נערים קיימו יחסי מין עם אשה, ויש חשש שנדבקו באיידס"  (כאן).

הדיבור ברחוב, הרמיזות במדיה והדיבור ברשתות החברתיות מתייג אותה כזונה חולת איידס, למרות שלא עסקה בזנות למחייתה ולא לקחה כסף עבור יחסי המין עמם, שהנערים העבירו את שמה מפה לאוזן ואף באינטרנט (למשל: המלצות באתר טיפים ידוע), כסוג של "חניכה לגבריות" בגיבוי מלא שבשתיקה של המערכות כולן, כולל כנראה הוריהם (אלו שהחלו להטריד את עצמם בסוגיה רק כשעלה חשש מאיידס – "חשש" שמקורו באחד האבות ולא בתיק הרפואי של האשה), שהאשה מוכרת היטב לרווחה ולא טופלה על ידם לאורך השנים כפי שראוי היה להיעשות, מלבד התערבותם להוצאת בתה מרשותה.

כלומר, בסביבת הסבל האנושי, במיוחד זה איפה שתרימו אבן, תמצאו גם את הרווחה.

רקע כללי

בעשירי בנובמבר, 2010, פרסמתי כאן בבלוג פוסט בשם שתי ילדות פחות, שנפתח במילים: "החלונות האחוריים בבניין שלי ברעננה, בקומה שלי, נשארו מוגפים היום. השכנים לא ממש רצו להציץ דרכם אל המציאות הכואבת בבניין הסמוך – מציאות שהחליפה את האשה שתלתה שם כביסה מדי יום, בשתי ילדות מתות".

פרשתי שם כרוניקה של דם השפוך לאורכה ולרוחבה של הארץ, בשיטתיות מצמררת. ילדים שנרצחו בידי הוריהם, תחת עינם המשגיחה מקרוב של רשויות הרווחה. ומקרים הללו, אינם מנותקים מאלפי ילדים שהוצאו שלא לצורך מרשות הוריהם הלא-מתעללים, רק כי משם אפשר: בגין עוני ומוחלשות, ומתוך כוחניות, אטימות ויוהרה המובנית חזק בתרבות הארגונית של מי שנראה, על פניו, ששכחו מזמן מה משמעות המונח "עבודה סוציאלית".

מתוך הפוסט "שתי ילדות פחות": שירותי הרווחה תמיד "פעלו נכון". הניתוח הצליח והחולה מת/ה.

זה גם הולך טוב ביחד עם ההתעללות ההמונית והשיטתית לאורך השנים במוסדות, וחשיפה שיטתית של ילדים ע"י המדינה לחוויות מפוקפקות וחורצות גורלות של אונס, אלימות, התעללות רגשית, ניתוק מקרובים וכיו"ב. מהמון ניירת ותיקים שנתקלתי בהם לאורך השנים בהן אני פעילה בנושא,גיליתי שלא צריך כנראה יותר מהתרשמות שטחית, סובייקטיבית ולא מקצועית של עו"ס, כדי להוציא ילד/ה מרשות הוריה (לרוב: אמהות חד הוריות ללא גב או מעגל תמיכה הגמוני כלשהו, ללא יכולת התנגדות או מו"מ). שופטים אינם דורשים דיוני הוכחות, רוב הצווים מוצאים במעמד צד אחד – הצד של הרווחה.  השופטים/ות, כמעט עד האחרונ/ה שבהם/ן, משמשים כחותמת גומי לתסקירים של עו"ס, חלקם נעים על הציר שבין הזויים לבדויים. למי שחושבים שאלו סיסמאות של אקטיביסטים, אני ממליצה להציץ במסקנות ועדת סילמן (מנכ"ל הרווחה).

איכשהו, בהרבה מדי מקרים נוראיים של עוול או אונס קבוצתי או התעללות בקטינים/ות או רצח ילדים/נשים, העולים לכותרות, מסתבר שהרווחה מעורבת בתיק בצורה כזו או אחרת. לרוב, הייתה לרווחה הכרות עם הנפשות הפועלות עוד טרם האירוע, במקרים רבים מדי, החלטותיהם הן שחשפו את הנפגע/ת לפגיעה. 

ההיסטוריה מלמדת, שאם מדובר באליטה, בבעלי ממון, או בקבוצת כח חברתית סגורה, או במטילי-איום כלשהו – הרווחה נסוגה, ללא קשר לנחיצות התערבותם, כפי שברור בדיעבד. הם נכנסים במגף ממוסמר ורגל גסה בעיקר היכן שאפשר, לא היכן שצריך. רצח הילדות ברעננה, האמא המרעיבה, אמא טאליבן, רצח נעה גולדרינג, רצח ילדיה של ליאת בן דרור ע"י אביהם, ועוד לא דברנו על אלימות נגד נשים והסגירה השערורייתית של בית נועם, ההוסטל היחידי שטיפל ביעילות בגברים אלימים ויצר דינמיקה של שיקום התא המשפחתי במקום פירוקו, מטעמי חיסכון תקציבי.

על כך, נושאות ונושאים לעתים מפגינים/ות את השלט: זו לא טעות, זו מדיניות!

המקרה בקריית גת

הארץ, 30.5.2014

מתוך הסיקור בעיתון הארץ: "בית המשפט הורה אתמול למחלקת הרווחה בעיריית קרית גת למסור לידי המשטרה את התיק של החשודה, ובו פרטים על אופן טיפולה, לאחר שסירבו לשתף פעולה עם החקירה. לאשה סיפור חיים מורכב, הכולל מצב כלכלי קשה ובעיות אישיותיות שלא אובחנו באופן רשמי, והיא מוכרת למחלקת הרווחה כבר שנים. בנה מת חודש אחרי לידתו, וילדה אחרת שלה נלקחה על ידי שירותי הרווחה. תושב העיר סיפר כי לפני כשנתיים היא כרעה ללדת, אך כנראה חששה שתינוקה יילקח ולכן החליטה ללדת ברחוב, ולא בבית החולים תחת השגחה".

במשטרה מעריכים שמאות נערים קיימו אתה יחסי מין, ללא כל תמורה כספית. עצם המחשבה שאשה שקיימה יחסי מין עם מאות (!) נערים, יכולה להיות אשמה בדין כל שהו, מעוררת תמיהה. או שאולי לא…כשאנחנו מדברות ומדברים על "תרבות אונס", זו מהות העניין: מערכת שלמה מתגייסת אינטואיטיבית לפרק אישה מחייה ולהפוך אותה לכלי קיבול למאות רבות של חדירות ע"י נערים זרים, שהעבירו אותה מיד ליד ומחדירה אלימה אחת לשנייה, הפכו אותה לבובת מין ולחפץ עינוגים, כשכל מה שמטריד אותם, את הוריהם ואת המשטרה היא העובדה שמדובר ב"בגירה" שעלולה הייתה להדביק את בני הנוער הלא תמימים הללו באיידס. האנסים מוצגים כקורבנות, מערכת ההתעללות הממסדית מוצגת כרווחה, האב שבמקום להעניש את בנו בחומרה על עבריינות המין הזו, פנה למשטרה נגד קורבנו של הילד – מוצג כאב אחראי ודואג, וכולם רוחצים בניקיון כפיהם. 

לידי חדשות 10 (30.5.2014) הגיעו סרטונים בהם מקיימת ה"חשודה" יחסי מין עם מס' נערים בו זמנית, שהופצו ע"י הנערים בפייסבוק ובווטסאפ. כמו כן הגיעו עדויות על גילויי אלימות של הנערים כלפי האשה. הסרטונים הגיעו לתפוצה רחבה וכולם שתקו. בחדשות 2 דווח כי הרווחה ידעו על המתרחש לאורך זמן ולא עשו דבר. מהרווחה סרבו להגיב לשאילתות מהתקשורת. 

סירוב הרווחה להגיב, גם הוא שיטה. שתיקה, הכחשה, תקיפת הקורבן. חברתי ועמיתתי הבלוגרית והפסיכולוגית הקלינית אושרית נברה, כתבה בשבוע שעבר פוסט בפייסבוק על השיטה של דחיקת נשים אל הקצה ע"י הרווחה, על מנת לגרום להן להתפרק באופן שיצדיק אלימות ממסדית והוצאת ילדים מרשותן. הפוסט, שנכתב בשפה תקינה ובניתוח מקצועי לעילא ולעילא, הוסר ע"י פייסבוק כ"חומר תועבה" בעקבות, כנראה, המוני דיווחים של בעלי עניין על פוסט פוגעני. כותבת אושרית, במקום אחר:"מדהים איך שהמערכת, באטימותה האיומה והמתנשאת, יודעת לקחת אמהות עד לנקודת הקצה שלהן ואז לתת להן דחיפונת קלה ו-הופ!! את מוצאת את עצמך מידרדרת מצוק ומאבדת את כל מה שיש לך. במקום לחזק את החלשים, המערכת הזו מקשה עליהם ומאבדת אותם לדעת".  

לאשה האומללה מקריית גת, לא היה סיכוי: כל מי שהיו אמונים על פרישת רשת הביטחון הסוציאלית שתאפשר לה לחיות כאדם, מעלו בתפקידם. הרווחה, ההורים שמגדלים "גבר גבר", החברה סביבה. כעת היא עצורה על פשעיהם. זו לא טעות, זו מדיניות.  

הארץ, 30.5.2014

—

תוספות ועדכונים 1.6.2014

הבוקר כבר ברור מכל הכותרות, שאכן הרווחה ידעו, בבתיה"ס ידעו, ההורים ידעו, וכולם עודדו דה-פקטו את המשך האינוס ההמוני של האשה האומללה מקריית גת ע"י הנערים.

הרווחה מנסה ככל שביכולתה לטרפד את החקירה, ומנכ"ל הרווחה והשר הודיעו על "פתיחת ועדת חקירה" כדי לברר את התנהלות הרשויות. בקריית גת נזכרו להכריז על שעורי חינוך מיני לתלמידים. הבעייה היא, שלא לשעורי חינוך מיני הם זקוקים, אלא לשעור שלא ניתן להם בבית או בביה"ס – להיות בני אדם. עברייני מין ואנסים אינן קטגוריות הנכללות בהגדרה הזו, של להיות בני אדם.  אם לפנטז רגע על כך שאולי בכל זאת יצא משהו טוב מהסיפור, זה יהיה כדלקמן: תיק פלילי לכל ילד ששכב עם האשה, תיק פלילי להוריהם על הזנחה, פיטורין לעובדות הרווחה ולצוות החינוכי עם פירוט הנסיבות בתיקיהם האישיים, כך שלא יוכלו לעבוד לעולם במגזר הציבורי, דרישת פיצויים לשיקום האשה מהנערים והורים. מותר לפנטז על מדינה מתוקנת, לא?

כותרת ידיעות 1.6.2014

הצוות החינוכי בביה"ס ידע

חנוכת הבית

בשעה טובה, אני חונכת בימים אלו את האתר החדש שלי, בדומיין הישן, הוותיק והטוב: hbh.co.il

הוא עוד לא מושלם, האתר. הוא עוד סובל מחבלי לידה ומחפש את דרכו ללוח הזמנים שלי על מנת שאהפוך אותו מחלוק נחל סתמי לפנינה בוהקת, אבל העדפתי שכבר יהיה באוויר, וזהו. ההשקה באה במקביל להחלטה לשוב מהחופש הארוך שלקחתי לעצמי מכתיבה משמעותית יותר, בכל התחומים.

מעתה, תהיה החלוקה בין האתר לבלוג כדלקמן:

הבלוג (כאן) יעסוק ב:

• פוליטיקה
• יחסי דת ומדינה
• נרטיב תרבותי-חילוני
• אקטיביזם פוליטי
• סייבר אקטיביזם
• הבטים מגדריים של אקטיביזם פוליטי
• כל מה שאינו קשור קשר ישיר לחיי המקצועיים, בקיצור

האתר (שם) יעסוק ב:

• פמיניזם ומגדר
• אימון ארגוני
• אימון מגדרי
• אימון פוליטי
• אימון שיווקי
• העצמה
• מדיה חדשה, נטוורקינג ורשתות חברתיות
• מאמרים מקצועיים (שלי ושל אורחות ואורחים)
• אקטיביזם פמיניסטי רלוונטי לחיי המקצועיים
• שונות (החלטות אד-הוק לגבי עירוב תחומים או לגבי תחומים נוספים(

מאוד ישמח אותי אם מנויי כאן, ירשמו גם כמנויים לאתר החדש!

האתר החדש יפתח לעצמו גם תשתית מימונית בסיסית, על מנת לכסות את הוצאותיו.  בתחילה, ע"י פרסומות – מייד כשאפצח איך אני עושה את זה בדיוק 🙂

שני האתרים נושאים את הכותרת "האישי הוא הפוליטי", שכן היא מאפיינת את פילוסופיית החיים הבסיסית שלי, מתוכה אני יוצאת הן לעשייה מקצועית והן לעשייה ציבורית וחברתית.

יאללה, שתפו, ואז בואו….

תודה!!

אשה מעלה סטטוס

הזמנה לתערוכה "נשים מעלות סטטוס"

הערב, 18.3.2014, בשעה 19:00, 28 נשים תעלינה סטטוס לקירות היכל הספרים החצי-מיתולוגי, בית אריאלה בתל אביב. נשים וגברים, בכל הגילאים, יגיעו לספרייה הזו בחודשים הקרובים כדי ללמוד, לקרוא, להחליף ספרים, לעיין, לחפש קטעי עיתונות ישנים, לשעת סיפור לילדיהם/ן – ויתקלו בקולות של אקטיביזם נשים אינטרנטי שקפאו בפריים מודפס ומוקפד על הקירות. סוג של דיאלוג בין המציאות לענן, בין החשיפה למדיה הישנה לבין המדיה החדשה, הוירטואלית, המידית, החולפת, שעושה כאן שימוש מניפולטיבי בכלים הישנים כדי להנכיח את עצמה, במקום שבו הכל עשוי מנייר ודיו.

הנשים שמציגות את האמירה הסייבר-אקטיביסטית (אקטיביזם אינטרנטי) שלהן על קירות הספריה, הן נשים שעונות לאמירתה הידועה של סימון דה בובואר: אשה אינה נולדת אשה, היא נעשית אשה. חלק ממהות התהוותנו כאשה בחברה גברית, פטריארכלית, היא ההשתקה. אפילו לא צריך להשתיק אותנו, פשוט מלמדים אותנו שאין לנו קול, ואם יש – אין מי שיקשיב לו. ככה בונים לנו תודעה מגדרית, ככה אנחנו נעשות אישה. מהפיכת האינטרנט, שקמה עבור נשים על תשתיות המהפכה הפמיניסטית, העניקה לנו פלטפורמה להשמעת הקול, וקהל שישמע אותו. מה שחסר לנו, עדיין, זו ההעזה. כי כדי להשמיע קול בחברה שאינה מעוניינת שנזיז לה את הגבינה, אנחנו צריכות להעז ולהיות לא נחמדות. על כך הסטטוס שלי בתערוכה.

לגבי התמונה, בחרתי להצטלם עם המחשב הוורוד-פוקסיה הנשי שלי וסוודר הנצנצים התכול, ישובה לשולחן עבודתו של אחד העם. אחד העם ייצג, מההבט המגדרי, את ההגמוניה הגברית בקביעת ההגות הרעיונית, האידיאולוגית, ממנה יצאה הציונות לעשות את מעשיה. חצי ממנה היו נשים, רק שקולן לא התווה את הדרך. הן אלו שנשאו על כתפיהן הצרות את כפל התפקידים של יצירת התשתית החברתית לחברה החדשה, הבנויה על היהודי החדש – שהן אלו שעיצבו כאמהות-מחנכות את דמותו, תוך שהן עוסקות בשרידותו הפיזית של התא המשפחתי, בתנאים קשים מנשוא. בו בזמן, ישב אחד העם לשולחנו הכבד ואמר להן, פרקטיקלי, מה הן צריכות לחשוב.

אז לכבוד התערוכה שנפתחת היום, תפסתי לרגע מקום אל שולחנו של אחד ההוגים הללו, כאחת העם. הצטנעותו המזויפת של ההגמון, תחת הכינוי "אחד העם", התחלפה לשניות ספורות של הבזק מצלמה, בחשיפת פלאש קצרה של דמות נשית, שמייצגת את האמת התשתיתית מאחורי המפעל הציוני. אני מקדישה את התמונה הזו לזכרה של סבתא שלי, סבתא מרים גורלסקי-בית הלחמי, שלא הכרתי (היא התאבדה כשאבי ז"ל היה בן 13, מצער לידותיה ואטימות סובביה, שעסקו בגאולת הארץ ואטמו את ליבם לגאולת נשמת בנותיה), זו שדהרה במכנסי רכיבה שערורייתיות (לזמנה) על סוסה לאורך קו הרקיע של מה שנהיה לימים רמת גן, שישבה בלילות עם רובה על מנת לשמור על בנה מן המסתננים ועמלה בימים למען משפחתה (עליה נכתב: לילות כימים), שמנעה מאצבעותיה את קלידי הפסנתר ופאות דפי הספרים כדי להקים מושבה. אחת העם.

את חלק מהמציגות בתערוכה, אני מכירה. נשים שלא נולדו נשים עם קול גדול, אלא נהיו נשים עם קול גדול. זה הזכיר לי, גרם לי לחפש ולמצוא שיר שכתבתי פעם לאחד מאהוביי משכבר;

אתה זוכר,

אמרת לי אז:

אני מתנצל, שבגללי הפכת להיות

האישה שאת.

אהבת יותר את זו

שלא צריך להתנצל בפניה.

היום, לא צריך להתנצל בפנינו. נזהרים מראש בכבודנו. ואם לא, יש לנו קול להזכיר להם/ן. בכלל, יש יותר כבוד בעולם בזכות הקול הנשי. כי אי אפשר לקיים עולם הוגן עם חצי קול, או חצי כבוד.

תודות:

• לשלומית ליר, האוצרת, שבכל פעם שהיא מתקשרת כי יזמה משהו חדש, אני אומרת: נעשה ונשמע. אשה של יוזמות חשובות וגדולות, עם כשרון ענק לתעל את הקול הנשי לערוצים של ניראות ציבורית.
• לצלמת בעלת הכישרון, התנועה הקולחת במרחב, ההשראה והעין הנפלאה, שרון לנגר.
• לידידי אילן נחום (FB), עם עין האמן והמבט הידידותי המדויק, שיודע להוציא ממני את חלקיי הטובים, על הסיוע האישי בעיבוד התמונה.
• לפמיניסטיות הצעירות ממני, המשתתפות בתערוכה, כמו אפרת כהן נוימן או טל גוטמן, ונוספות, שנוכחותן האקטיביסטית בזירה הזו היא ההוכחה שהכדור עובר מיד ליד ועבודתנו לעולם אינה לשווא, משהו לזכור אותו ברגעים של ייאוש, סמן ותזכורת שהלוואי והיו כמותם לסבתא מרים שלי רגע לפני שטרפה את נפשה בכפה מן הייאוש הסיזיפי של חיי אישה. 

• לחברת הנפש שלי אלה קנר, שאתי בכל מקום – גם על הקיר בבית אריאלה, על זה שהיא קיימת.
• לנשים חדשות שהכרתי בזכות המיזם הזה (זו תמיד שמחה גדולה עבורי).
• לנשים המשתתפות בתערוכה, שחצבו כל אחת דרך משלה בחומות האבן של המרחב הציבורי, ויצרו תשתית כח והשפעה ענקית – כל אחת לחוד עבור כולנו יחד.
• ולכל מי שקשורים וקשורות לתערוכה הזו, כולל זה שסייע לתלות אותה, וכפי שציינה שלומית: "קצת נחנק כשהגיע לסטטוס של חנה". תנשום עמוק, ותמשיך הלאה. בסוף בסוף, כשהקול של כולנו נשמע שווה בשווה, וצו ההתנחמדות-בכל-מחיר מוסר מאתנו, כולנו מרוויחים ומרוויחות חברה טובה יותר.