כשרות היא בסך הכל פוליטיקת ביבים

תמצית העניין, מתוך אתר כיוון, שאף מקיים ראיון עם פנינה קונפורטי בעקבות החלטת בג"צ בעניינה:

בדצמבר 2002 פורסמה בגיליון 31 של כיוון כתבה על פנינה קונפורטי במסגרת הטור 'נשים עובדות'. זמן קצר לאחר מכן נתלו כרזות ברחבי הישוב גן יבנה שבו מתגוררת משפחת קונפורטי, ושם גם נמצאת הקונדיטוריה של פנינה 'פנינה פאי'. הכרזות שהאשימו את פנינה במיסיונריות פגעו קשה בשתי הקונדיטוריות שבבעלותה בגן יבנה ובאשדוד. בעקבות הגילוי הפומבי על אמונתה של פנינה סירבה המועצה הדתית של אשדוד לתת לעסק תעודת כשרות, ומאז 2003 התברר המקרה שלה בבג"ץ. פנינה יוצגה בבג"ץ על ידי עורך הדין אליעד שרגא, שהוא גם היו"ר והמייסד של התנועה למען איכות השלטון בישראל. מולה עמדו מועצת הרבנות הראשית לישראל, רבנות גן יבנה והרבנות הראשית של אשדוד. ב-29 ביוני 2009 פסקו שלושת השופטים אליעזר ריבלין, סלים ג'ובראן ויורם דנציגר שאין למנוע את תעודת הכשרות מ'פנינה פאי' כל עוד היא עומדת בדרישות הכשרות. בפסק הדין כתב המשנה לנשיאה השופט ריבלין ש"העותרת תהא זכאית לקבל תעודת כשרות בעסק שלה בעיר אשדוד בכפוף למילוי התנאים הרגילים למתן כשרות לעסק מסוג זה". בחוות דעתו כותב השופט דנציגר: "במקרה שלפנינו מעוררת התנהלותם של המשיבים 1 ו-3 [מועצת הרבנות הראשית והרבנות הראשית של אשדוד] תחושה קשה בלשון המעטה. מהתנהלות זו עולה כי ככל שהדבר תלוי במשיבים 1 ו-3, רק מי שהנו יהודי יזכה לקבל את תעודת הכשרות הנכספת. התנהלות זו בלתי סבירה ובלתי מידתית ולא ניתן לטעמי לתת לה יד".

קישורים נוספים לסיפור: ערוץ 7 (הם מפחדים מאבדן ההגמוניה הדתית על הכשרות), YNET

התוודעתי לסיפור הזה בהקשבה, תוך כדי נסיעה, לתכניתה של יעל דן, עושים צהריים, בגל"צ. יעל דן ראיינה את פנינה קונפורטי – מסורבת הכשרות, ואת הרב הראשי של רבנות גן יבנה. השיחה עם הרב היתה הזויה משהו, דו שיח של חרשים, או שמא – של חרש אחד (למי שלא הבינ/ה – הרב, כמובן).

טיעוני הרב

1. לא ניתן להניח את הכשרות בידי מי שאינו/ה יהודי/ה.

2. מי שאינו/ה יהודי/ה, יש להציב עליו/ה השגחה מתמדת של יהודי (בלי לוכסן-ה', כמובן) 24/7. אם שליח המזון אינו יהודי, יש לארוז את המזון המובל באריזת חותם אחת, למניעת מגע כלשהו שימנע את הכשרות למרות שהמזון יוצר בתנאי כשרות מלאה והשליח אינו נוגע במזון.

3. יהודי/ה מומר/ת – הדרישה להשגחה היא 24/7 ויש למסור את מפתחות המאפיה לידי המשגיח (ללא לוכסן-ה'), כשהובלת המזון ע"י בעלי העסק דורשת חותם כפול. ככה יעשה לאיש/ה העז/ה לצאת מקהל ישראל.  

4. אין לו שום כוונה לציית לצו בג"צ או לצו אחר של המדינה. הוא מעדיף לשבת בכלא ולא לעשות כדבר הצו. אין משמעות בעיניו לכך שמדובר במדינת חוק וב"צו מלכות".

5. הבג"צ לא מבין שהכשרות היא הלכתית ולא פוליטית (ובכך הוא מייחס לבג"צ פוליטיות ולא חוק, ואינו מכיר בעמדת המדינה כערכית או חוקית, בהתאמה לסירובו לקבל את הפסיקה, ע"פ סעיף 4 כאן – חב"ה).

הסבריי לטיעוני הרב

1. הכשרות בסדר העבודה במסעדות היא עניין טכני, שעיקרו הוא הפרדה על פי פרוטוקול ברור בין בשר לחלב ושימוש בחומרי גלם כשרים במקורם, בפרוטוקול הכנה שבחלק מהמקרים מפורט אף הוא. בכל העולם מתקיימים ומקיימים את עצמם בכבוד (היינו – זוכים ללקוחות יהודים רבים) בתי אוכל ומפעלי מזון, שאינם דווקא בבעלות יהודית. ההבדל בין אלו שזוכים בכשרות לאילו שלא, טמון בדרך כלל ביכולת השלמונים של בעל/ת המקום.

2. הצו הזה הינו צו פוליטי-כלכלי במהותו, שתפקידו להבטיח מס' דברים:

   א. שימור גבולותיה האתניים של הקבוצה ומניעת התערבבות עם מי שאינם יהודים ע"י כך שהיצרנים, העובדים, השליחים והלקוחות – כולם יהודים. אין אפשרות לבוא במגע של ממש עם מי שאינו יהודי.

   ב. שימור המערך הכלכלי כולו בידי יהודי הקבוצה: ההזדמנויות התעסוקתיות והכלכליות נשארות בידיה האקסקלוסיביות של הקבוצה, המקיימת משק יהודי-אוטרקי באמצעות צווים דתיים. היינו (מתקשר לסעיף 5 של כבוד הרב) –  שימוש פוליטי בהלכה על מנת ליצור מתווה קבוצתי פוליטי שאינו מאפשר היחלצות מהקבוצה (כאחרונת הכתות).

   ג. שימור סעיפים א'+ב' ע"י יצירת תלות כלכלית, ובאמצעות סחטנות כלכלית (קיום העסק מותנה בצייתנות לרבנות).

3. במקרה של יהודי/ה מומר/ה, הרי שכאן נפלה בידי הרב ודומיו (קודמיו ומקביליו לאורך הדורות) הזדמנות פז ליצור איום שמגביר את ההישארות מתוך פחד בגבולות הקבוצה: גורלו של יהודי מומר והיחס אליו קשים שבעתיים מאלו המכוונים לגוי/ה מלידה. ככה יעשה לאיש (או לאשה).

זאת מן הסתם גם הסיבה שאין התייחסות בהחלטת הרבנות לכך שקונפורטי מעולם לא המירה את דתה: היא רואה עצמה כיהודיה שמאמינה גם בישוע. מצד הרבנים, היא "מומרת על פי ההלכה". כלומר – למרות שמעולם לא המירה את דתה והיא יהודיה כשרה לכל עניין ודבר, הם הכריזו עליה כמומרת על מנת לעשות בה שימשו לאיים על שאר הקהילה פן ילכו בדרכיה.

4. קיומם של הכללים הפוליטיים הללו (שאין בינם לבין כשרות דבר מלבד הכוונה הפוליטית-טוטליטרית במהותה של קברניטי הקבוצה היהודית) מותנה באי הכרה בדינה דה מלכותה. סעיף 3 מחמיר את העניין, שכן מבחינתם של האוחזים בקרני מזבחה המדמם של ההלכה, כל אקט חברתי-ערכי-הומאני של יהודים שאינו תחת מרות כתביה הפוליטיים של ההלכה, דינו כדין יהודי מומר.

החלום הרטוב (טפו טפו טפו על כל הליליות שיוצאות משם) של רבנים הוא להפוך לקורבנה הקדוש של החילונות ההומאנית, כתרגיל מנהיגות יחצ"ני ומצויין של ההלכה ופוסקיה כלפי מאמיניהם. אז למה שיסכים לקבל דין מלכות? ולמה שיחשוב על הכשרות עצמה והאם היא מתקיימת טכנית במאפייתה של קונפורטי?

5. אני מניחה שהרב הנכבד אינו עושה שקר בנפשו שלו כשהוא מעמיד הלכה מול פוליטיקה. הוא יודע מה הוא עושה: על מנת לשמר את גבולות הקבוצה ואת מרכזי הכוח והשליטה שלו ושל שכמותו באותם מרכזי כח, הוא מחוייב לעשות שקר שכזה בלב מאמיניו, שאחרת לא יוכל לקיים את מאזן האימה מול מאמיניו והקבוצה תאבד את ההגדרה הדוגמאטית והמדוייקת של גבולותיה ותעשה לעצמה רבנים (ממשיים או אמונות) אחרים.

קבלת דין מלכות ומתן לגיטימציה לזכותה של קונפורטי להכרה בכשרות עסקיה (שגם היום מנוהלים בכשרות מלאה, רק ללא תעודה), תהווה מסר למאמינים שניתן לקיים מו"מ עם ההלכה ופוסקיה ולהגמיש מעט את הכללים. ככל קבוצה, הפחד ממה שקורה בחוץ ומשינוי המבנה הפנימי בשל השפעות חיצוניות, מכשיר את כל העוולות ואת עשיית כל כללי האל-תעשה הרשומים בתורה. יש דין אחד לקבוצה – ודין אחר למי שמחוצה לה. הרב הזה אינו לבד, הוא בסה"כ משל לכלל נציגי ההלכה היהודית עלי אדמות (למעט חריגים ספורים).

הצביעות בעניין זה היא בלתי נסבלת לאדם בעל/ת אינטגריטי בסיסי, שכן בעקבות פסיקת בג"צ מיהר הרב (כן, זה שלא ראה כשבנו הפליא מכותיו בזמנו בביתו שלו, על שהעזה לצאת עם חילוני, ואף נשלח בעקבות כך לכלא) לצאת בפניה נרגשת לחברי הכנסת לחוקק חוק עוקף בג"צ שלא יאפשר פסיקות מעין אלו. אז תחליטו, כשרות זה עניין פוליטי, או לא? אני מצרפת פניה נרגשת משלי לח"כים, לזכור את חוק כבוד האדם וחירותו ולהתעלם מפניית הרב, שלכשעצמה יש בה מרכיב של ניצול לרעה של כוח גלוי וסמוי, כלומר שחיתות ציבורית.

בשורה התחתונה: הן ההלכה והן הכשרות הן לא יותר מפוליטיקה. הסיפור של קונפורטי מראה שמדובר בפוליטיקת ביבים.

איך זה קשור לשוביניזם?

על פי הגדרתו, מתייחס השוביניזם לקנאות קיצונית, המלווה בשנאה כלפי קבוצות אחרות או זלזול בהן. המושג נגזר משמו של ניקולא שובן, חייל בצבאו של נפוליאון בונפרטה שהיה ידוע בנאמנותו הגבוהה לקיסר תוך שנאה ליריביו. בעבר תיאר המושג במיוחד קנאות לאומנית קיצונית, או פטריוטיזם, תוך גילוי איבה כלפי בן הלאום (הקבוצה) האחר.

שוביניזם הינו המאפיין העיקרי של קבוצות הסוגרות את עצמן בכללים קשוחים ובלתי מתפשרים תוך גינוי האחר, ואינן מכירות בלגיטימיות של האחר. שיוכו ליחס גברי כלפי נשים נגזר מן ההגדרה הזו, המושאלת ליחס קבוצת הגברים והפרטים בה כשליחי הקבוצה כלפי נשים, כפי שכל כת (בכללה זו שמוכתבת ע"י גדרות ההלכה ושליחיה) ניזונה משוביניזם לצרכי קיומה וקיומי בסיסי הכוח שלה.

איך זה קשור לכסף?

במספר מקומות:

1. בשימור המערך הכלכלי האוטרקי של הקבוצה.

2. בשלמונים שמקבלת הרבנות בעבור שימור הכלכלה הסגורה הזו.

3. במערך התעסוקתי הסבוך המתקיים על מנת לקיים את אותה כלכלה אוטרקית – הרבה משפחות של נציגי הכוח בקבוצה מתפרנסות משימור אלים וגזלני של גבולות הקבוצה.

4. ביכולתם של מושאי השיטה לשלם עבור קבלת האישור – בדרך כלל עם קשר קלוש ביותר לקיום הכשרות עצמה, שאותה מציג הרב כארגומנטציה אבסולוטית ושאינה עומדת למו"מ עם המלכות.

אנקדוטות על תעודת כשרות

יש לי מכרה דתיה (מאוד), שסיפרה לי פעם שהיא נמנעת מלאכול ברוב המסעדות הנושאות תעודת כשרות, אלא אם בעליהן דתיים. למעשה, היא מעדיפה מסעדה ללא תעודה שטבחיה דתיים, הסיבה אינה הוצאת לא דתיים מהקבוצה, אלא חוסר אמון מוחלט בתעודת הכשרות ובהשגחה של הרבנות. למעשה, התעודה הזו נועדה בעיקר להפחיד אותנו ולהפוך אותנו למקור הכנסה – פחות קשורה לכשרות עצמה או לקהלי היעד שלה.

בעברי, הייתי מנהלת שיווק לחו"ל ונסעתי תכופות בעולם. מדי פעם יצא והצטרף אלי, באחד מתפקידי האחרונים בתחום הזה, איש טכני מהחברה, חובש כיפה ודתי בכל רמ"ח ושס"ה. אני בהחלט זוכרת אותנו חורשים יחדיו את המסעדות במילאנו. ההקפדה היחידה שלו היתה, לבקש שהדג שצלו לו על האש יהיה עטוף בנייר כסף. תהיתי – זה מותר? הוא הביא בזמנו את כל הציטוטים ואישורי הרבנים לכך שכן, זה מותר. הוא זלל סלטים ודגים ובשר בקר שהומלח מעט לפני שנצלה עבורו. ממנו למדתי, חד וחלק, שכל מי שאומר אחרת – משקר. או לא יודע. או כל כך מאויים מטרור הקבוצה – שאינו שואל שאלות.

בערב פסח האחרון, הגעתי בשבע בבוקר לקפה ומאפה בבית הקפה השכונתי. מצאתי את שעריו סגורים ופתק עליהם: "הרבנות איימה לשלול מאיתנו את הכשרות אם נפתח את בית הקפה הבוקר, עם לקוחותינו הסליחה". למותר לציין שמדובר במועד שעדיין אינו קרוב לכניסת החג הרשמית על פי ההלכה, שהחמץ מותר גם מותר בשעות אלו ושמועד סגירת החנויות באותו יום עמד על שתיים בצהריים.

תודה

לאסתי סגל שהזכירה לי הבוקר את סוגיית הקונפליקט האתי-חברתי שהיהדות נכשלת בו שוב ושוב, בין שמירה על כשרות ללהיות בני אדם. למשל – יקב טוליפ, שמעסיק עובדים מכפר תקווה ואינו מקבל לכן תעודת כשרות (חלק מהחוסים אינם יהודים). מייד נרשמתי למועדון החברים של היקב.

כמו כן, לסיפור שסיפרה לי על אנזים ההגבנה שבא מקיבתה של פרה, שמגבן גבינה צהובה. הנה ההסבר המלא בויקיפדיה. מה עשו לפני שהיה אנזים סינטטי?  האם שילמו לרבנות כדי שינפיקו פסק הלכה עוקף-פרות-בגבינה?

מסר מסכם

הימנעו ככל האפשר מלפרנס את המערכת המושחתת, האלימה והמסוכנת הזו ע"י הימנעות מרכישת מזון כשר (ככל שזה אפשרי במדינה בה מתקיים טרור כשרות נוראי, שאיש לא נותן עליו את הדין, על רוב המרכולים, היצרנים והיבואנים) ומביקור במסעדות כשרות.

המלצה

1. הגדי בחלב אימו שאכלתי השבוע לא הרחק מגדרות ההפרדה הגזעניות שהוצבו ברחבת הכותל בירושלים – היה מצויין.

2. זכרו שכשרות היא בראש וראשונה מושג ערכי, ששייך לכולנו.