הם בטח נפגשו פעם

בשבוע שעבר הסעתי את אמא שלי להלווייתו של קשיש, שניתן לומר שדמותו ארוגה בזכרונות הילדות שלי. ה"כמה זוגות" ש"קופצים לקפה" (בימים שהקפיצה הספוטאנית היתה כרוכה בתיאום מסודר מראש, לפני שהותקן הטלפון הראשון אחרי המתנה בת 9 שנים, היה לספונטניות קצב משלה) ומודדים האחד את עדות חייו המוצלחים של משנהו בעין ביקורתית. אני, ילדה קטנה, לא ממש מבינה את הסאב טקסטים של הסיפורים הדקיקים של כל זוג על ילדיו, הבריתות הקטנות שנכרתות באמצעות קטעי רכילות מדודים ומנומסים, צקצוקי השפתיים, הנימוס, הגינונים. פוליטיקה אלגנטית של יחסים חברתיים, וכל מה שלא נאמר בהם: היתמות המוקדמת, אחוות היתומים, הגורל, האובדנים, הילדים שמתו לפני שהספיקו לחיות ומותם מושתק מאז, הסודות, הפרטים האינטימיים שנקברו תחת הררי מוסכמות וקוד התנהגות מהוקצע, כל אותן הטרגדיות שעברו עידון ועוצבו בדמותו של סרוויז החרסינה עם פס הזהב מהחתונה, שנשלף לכבודם של האורחים. כל העוצמות שהפכו לתנועות מעודנות וקולות מרוסנים, שלא מסגירים כלום.

למדתי מהם בכל זאת את העידון. אני יראה מורא גדול מהלוויות, והולכת אליהן בצייתנות תרבותית ובחפץ לב, ומבלי להסגיר ולו במעט את הסערה הפנימית שהן מעוררות בי. אני נוטה לבכות גם בכאלו של מתים שלא הכרתי ומתו בשיבה טובה. תמונת שפיכת גופתה הדקיקה של סבתי לבור לפני למעלה משלושים שנה וקרקושי החול המושלך על תכריכיה, צפה ועולה בי בכל הטלה של כזו חופן עפר על גופה. בהלווייה האחרונה חשבתי, איך המת הזה ינוח את מנוחת עולמו אם אפילו קול החזן הופרע על ידי הרכבת החולפת. לפחות היא חסכה לי את קול החול. המת האחר, לעומתו, יופרע רק לפרקים, מהדיה של המלחמה התורנית.

אני בטוחה שזה שנקבר השבוע הכיר איכשהו את זה שיקבר מחר. הם לא בני אותו הדור, האחד חי את חייו במרכז הארץ והשני בגבולה הצפוני, אבל כמו בפרשנותו של ברבאשי לתורת הרשתות – הם עברו, שניהם, דרך אותה מירכזת (הבית שגדלתי בו). אולי בחתונה, בברית, בארוחת שבת, אולי אפילו נשאו שניהם מוטות של אלונקת מת כזה או אחר מבלי לדעת שהם מכירים ויפגשו מפגש קונספטואלי בשבוע מותם.

לו האמנתי בגלגול נשמות, ניתן היה לפתח כאן טקסט יפיפה על מפגש הנשמות הזה, שבגלגולן הבא יאמר להם מיסטיקן כזה או אחר – "אתם משלימים קשר מגלגול קודם". לכו ודעו שהקשר הזה הסתכם בארוחת שבת אצל אמא שלי.

אני הולכת בלב כבד לישון בידיעה שהיה עוד איש ואיננו עוד, אבל אני אנושית לגמרי: אני לא בַּפָאטוס של הסיפור הזה, אלא בפחד הבלתי מוסבר מרעש החול על הגופה.

טבעי היה להביא כאן שיר מורבידי של עמיחי, אבל אני מעדיפה לדבוק בחיים ולהביא את שימבורסקה.

עדכון: מאות רקפות פזורות בבית הקברות של שדה נחמיה, היום;