תמונות, מים ושמים, וגם – חשכת מגונני לאור

הסיבה שנסענו לשם:

 

 

קברה של אם המנוח. מה שנשאר לי בזיכרונות ילדותי ממנה, הם עיניים כחולות-עמוקות, צוחקות וחכמות, שהורישה לבניה.

הבניאס זורם בקיבוץ. תראו כמה מים.

 

 קשה לי להעביר בצילום את ריחה העמוק והמשכר של האדמה הרטובה…

 

 

 הילדים שלי ואביהם מטיילים (אני מצלמת, כרגיל).

 

 

 מטע המישמש מתחיל לפרוח, לצד בית הקברות ומול הנחל השוצף. 

---

הערה לסדר בעניין אחר – שערוריית לאור ותגובות ירון לונדון וגליה יהב;

בפרספקטיבה קלה וקצרת טווח על שתי התגובות הללו, הן לא ראויות לתגובה. כן, גם אני חטאתי והתראיינתי מול לונדון אצל יעל דן, אולם בדיעבד חשבתי שאולי טעיתי, שכן מדובר בדמות טלויזיונית פאתטית, שזיקנתה מביישת את יומרותיה, ושאולי חשיבות דבריה מוקנית לה רק בנכונות המיותרת של כולנו להגיב עליהם. המשותף לשני מכחישי העוול הללו, הוא השמירה העיוורת על העולם שהם מכירים. הפגיעה בבסיסי הכוח של העולם הזה, שמקיימים את עצמם באמצעות השלטת דיכוי מעמדי-מגדרי סמוי במסווה של נאורות, גוזלת כנראה מאותם אנשים משהו מתוך הגדרת האני שלהם – ובלעדי האני הם כלום. כדאי שכולנו נזכור, שהאני הזה, המגדיר את שייכותם לסוג של הגמוניה מעמדית-מגדרית-אינטלקטואלית-תרבותית, שעון על משענת הקנה הרצוץ של תופעות כמו מקרה לאור. הודאה בהיות מושא ההגנה שלהם משענת קנה רצוץ, היא הודאה בהיות עולמם שלהם הקנה הרצוץ עליו הם נשענים. הם ודומיהם – לא יכולים להרשות זאת לעצמם.   המאבק הנקודתי נגדם כנראה מיותר – עתידם בעברם, ואפילו הוא נחבא היום בצילו הכבד של הזדהותם עם מחוללי הקלון, במקום התחברות אמיצה למוקיעיו. נ.ב. ועוד מילה מניסיון העבר בשיח דומה: מצאתי, שגברים רבים מגנים על התוקפן מתוך בושה עמוקה ופחד עמוק פן יבולע להם בגין התנהגויותיהם כלפי נשים בעבר, בעוד נשים רבות מגוננות על התוקפן כחלק ממנגנון ההכחשה של התקיפות שעברו ומתוך רצון מתעתע ובלתי נשלט להזדהות עם התוקפן על מנת לחוש פחות חלשות ומנוצלות. ניתן תמיד להעמיד שאלה בעניין זה למי שמגנות ומגנים על עברייני מין לכאורה ושלא לכאורה, ולצפות לתשובתם.