דגדגן תועפות

אחד מיני הדברים המענגים הרבים בעריכה משותפת של האתר עם אסתי, היא שכמעט בכל פעם שאנחנו נפגשות – אני מקבלת במתנה ספר. אמש נחת על שולחני (או ליתר דיוק – על ברכי במסעדה) עיתון 77, גיליון 341-342 בפורמט מוגדל מאוקטובר האחרון, בעריכת תמר משמר, שכותרתו: מי מפחד מוירג'יניות – נשים כותבות נשיות.

כמה מכותבות "במחשבה שנייה" כלולות בקובץ – רונית ליברמנש ורדי ב"אשה לאשה/מונולוגים", נוגעת באופן אישי, חשוף ומרגש בחיבור שבין אמהות להגדרת הנשיות, בתפקידו החד ערכי של הרחם ומיותרותו אם לא נעשה בו שימוש, ויודית שחר, עם "לכל רחוב משוגעת משלו" – שיר שכבר עזר לי בעבר בחיי, כשנתקלתי בו לראשונה, להתחבר לתחושת החמלה מול המשוגעת ברחוב שלנו ולהפוך אותה לסובייקט, לאדם. מה, אם לא זה, תפקידה של שירה טובה? גם ללי ציפי מיכאלי, ששניים משיריה התארחו כאן, נמצאת בקובץ, לצד שולמית אפפל שבקרוב תגיע אלינו ויוצרות רבות וטובות מהספרות, השירה והאקדמיה (רשימה מלאה שם).

דגדגן תועפות

שירה של יונית נעמן, שעל הכריכה האחורית של הקובץ, פגש אותי בשבוע שבו גם נתקלתי לראשונה, ביס דוקו באינטרנט, בסרט תיעודי בריטי על נשים שעוברות (בהמוניהן, מסתבר) ניתוח לגזירת הדגדגן – הואגינה המושלמת, בו צפיתי לקראת הרצאתי בכנס אשנב הקרוב. הסיבות מגוונות אך אחת הן: עמידה בקריטריון מיניות ולגיטימציה לקשרים מיניים עם גברים. מי שאינה נראית כמו שחקניות פורנו פעורות שפתיים נעלמות של ערוותן המרוטה למשעי, איננה ראויה לתשומת לב גברית – שמסתבר שמגדירה אותה. הסרט לקח אותנו לראיון עם אשה צעירה בראשית שנות העשרים לחייה, שאחותה ספרה לחבר'ה על ענבליה המשתלשלים מחוץ לגבולות החריץ, ואלו צוחקים עליה בפאב. המצלמה ממשיכה ועוקבת אחריה אל שולחן הניתוחים, שם גוזר המנתח המיומן את פיסת הבשר המזערית המיותרת, ורק כשזו מונחת על מגש המתכת – שבה למנותחת (הערה לחלוטין בכל מהלך הניתוח הכואב) זהותה.

כריתת דגדגן

אנטיקרייסט. גוזרים לשרלוט גינסבורג את הדגדגן במספריים.

חיתוך הדגדגן מופיע גם במנהג כריתת הדגדגן במדינות האיסלאם (ולא רק לנשים מוסלמיות – גם נשים יהודיות מדווחות על העמשה שנעשה בהן), ואף בסרטו של לארס פון טרייר – אנטיקרייסט. בדרך כלל הדת, הגברים המנהלים אותה והנשים המנוהלות ע"י הדת והגברים כאחד – הם שבוצעים חתיכות מגופן המדמם של נשים על מנת לחבר אותן לזהות הנשית המוכתבת להן ולתפקידן החברתי. מי שרווה נחת מהואגינה הנשית הוא זה שבכוחו גם להכתיב לה. השליטה באשה דרך הרחם, הנרתיק והדגדגן, כולם איברים מחוללי זהות – היא מוחלטת.

מאיר שניצר, כתב בהקשר זה על סרטו של פון טרייר: "האישה, על פי פון טרייר, כל אישה בעולמנו המאוס והדווי, היא תמצית האנטי כריסט, משיח השקר הנוצרי, וייעודה הוא לקעקע את הרציונליות הזכרית. על דברים שכאלה נהגו בימי הביניים להעלות נשים על המוקד באשמת כישוף. כעת, פון טרייר המגונה מתנדב להמשיך את המסורת".

אל מול המספריים שגוזרות לנו את הדגדגן ואת התשוקה החופשית כאחת, ניצבת הנאורות המערבית. מה שהשתנה בה איננו השיטה, דיכוי המיניות, הזהות הנשית החופשית והעריצות התרבותית בה אנו נתונות. כל מה שהשתנה הוא זהות העריץ: החלפנו את היד הגברית של ה"בעל", האב או איש הדת – ביד הענוגה שלנו. אנו כורתות לעצמינו את הדגדגן, מנפחות לעצמינו את החזה, מתנהגות לגופנו בעריצות תזונתית קשה. ההבדל בין המערב הנאור למזרח הפרימיטיבי הוא כאן – אנחנו ממלאות את תפקידו של הגבר, ואף עושות את זה בשקיקה. בכל פעם אנחנו מצקצקות בשפתיים אל מול ה"פרימיטיביות", השוביניזם ושנאת הנשים של גברים במזרח או במערב, כדאי שנזכיר לעצמנו – שעל עצמנו אנו מדברות.

ואז בא שירה של של נעמן ומשיב לנו הנשים, כלומר לדגדגן הענבלי, המתנדנד והמלא את כבודו העצום והעמוק ואת מקומו החשוב בהווייה הנשית הבריאה והנכונה.

שמחת הנשיות.

פוסט זה פורסם בקטגוריה נשים, נשים יוצרות, פמיניזם. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

75 תגובות על דגדגן תועפות

  1. שיר מצוין.
    חנה,  מסכימה לחלוטין: כולנו הפנמנו את הדיכוי – בוטוקס וסיליקון ושלל הפרעות אכילה.

    אפרופו שירה, הערב תחגוג דורית וייסמן את צאת ספרה החדש, 'תוצאה חיובית'. הפרטים כאן:
    http://www.notes.co.il/ronit/67550.asp

    אהבתי

  2. תמר המר הגיב:

    השיר מאוד ענבלי והביטוי "דגדגן תועפות" כובש.
    אכן, התופעה המקוממת ביותר באשר לשינאת נשים הוא הנשים שלוקות בה, מוצר כל כך שכיח. אלופות המריטה, העקירה, השעווה, ההזרקה וההרעבה העצמית.
    …תופעות די מושכות מסתבר, כי חלקן (שיפוצים ושעוות) פעפעו לצד השני (הגברי). אולי קנאת הדגדגן?…

    אהבתי

  3. רונית – הגעתי מאוחר, אבל משוכנעת שאתן רוות נחת בהשקה.
    תמר – ראית את ה"פות-רטים" של גילי פליסקין?
    http://www.onenut.co.il/potrets.asp

    אהבתי

    • תמר המר הגיב:

      חנה – לא – לא הכרתי, עכשיו הכרתי!
      אני מודה שזה לא היה לי קל, למרות שאני מחשיבה את עצמי ידידותית לסביבה, לגוף האישה ולפימינזם – אבל זהו פימיניזם ברוטלי ונמוך מבחינתי. קשה לי להזהות עם "מאבק" שמאכיל אותי במסר בסגנון של כפית עמוק לתוך הגרון או חצי סמ' מהעיניים ("זין בעין") כאילו אין לי מוח. אני מרגישה הרבה יותר טוב עם אופני בטוי והעברת מסרים קצת יותר מתוחכמים ועם קצת יותר עידון. כמו כן הקישור יכול לשמש חלופה לא רעה לחובבי פורנו – לא חרב פיפפיות?
      …יתכן וזה ישמע צדקני אבל זה מה יש.

      אהבתי

      • מירי שחם הגיב:

        מסכימה עם תמר. התצוגה  של פליסקין מחקה מוסכמות פורנו בהציגה עדר פותות פעורות לרווחה, תלושות מהגוף כולו. האתר הזה 'חוגג נשיות'?  אם אותן תמונות עצמן תוצגנה באתר פורנו, איש לא ירגיש שיש כאן יד נשית מכוונת, שגואלת את הפות הנשי מחיפצונו כאביזר עינוגים לעיניים גבריות. דווקא האתר הזה, שמייצג שחרור לכאורה, הוא שיא הפורטיניות – לכל כוס יש שם? זהות פרטית?
        סנסציית בשר זולה ותו לא.

        אהבתי

        • דפנה לוי הגיב:

          מאחר שפורנוגרפיה היא עניין של כוונה, מחשבה, פרשנות, זווית ראיה – או בקיצור – הכל במילא בראש – האתר של גילי רחוק מאוד בעיני מפורנו, והוא מעצים ופמיניסטי בתכלית. יש בו חשיפה של מה שחבוי, ומתן אפשרות לנשים לחלוק עם נשים אחרות את המראה של איבר המין שלהן. רובנו, נשים סטרייטיות זאת אומרת, לא ממש חשופות למראה הפות של נשים אחרות, וכמו כל דבר חבוי ונלחש וכמוס, זה מקור להרבה כאבי לב ומצוקות – וחלקן מתבטאות בסרט המחריד או מצוין שהזכירה חנה.
          הפותרטים (מלבד השם הגאוני) מאפשרים חשיפה, הארה – וכמעט כמו כל דבר כשמכוונים אליו את האור, רואים שאין בו ממש מפלצת.
          למען הגילוי הנאות אספר שאת ספרה של גילי "דברים שרציתי לדעת" ערכתי אני – ואני מרגישה שנפל בחלקי כבוד רב לקחת חלק בנורמליזציה שהיא עושה לנושא האוננות הנשית.

          אהבתי

      • בוקר טוב (או שמא – לילה טוב :)) תמר,
        שמעתי מנשים שהצטלמו לאתר של גילי פליסקין (ולכי תדעי – אולי את מכירה מי מהן, שכן מדובר בנשים כמוני כמוך) על חוויית שחרור עצומה. כמו כן, שמעתי סיפור דומה מנשים שצפו בתמונות. אין מדובר בפורנו כלל וכלל לתפיסתי, כי אם בהתרסה ובאקט משחרר. נשים חיו וחיות עם בושת אבריהן הנסתרים לאורך שנים, מה שמהווה גם סוג של השפעה דכאנית המחזקת השפעות דכאניות אחרות. הכוונה והביצוע כאחת באתרה של פליסקין, הן למטרה מצויינת וכנראה שהיא משיגה את המטרה הזו. שימי לב, אם תצפי בסרט ביס דוקו, שיש בו וריאציה על הנושא ביצירת יציקות גבס של הפות, ושימי לב לפעולה הרגשית והחברתית העמוקה שזה מייצר אצל נשים שעברו את החווייה. אישית, למרות שאני לא אקזהיביציוניסטית לכשעצמי מחד וגם לא רואה צורך בחשיפה כדי להשתחרר (עברתי תהליכים אחרים, בשנותיי), אני רואה באתר של פליסקין יוזמה חשובה שמדדיה הם בתוצאה – עבור נשים שהצטלמו, עבור נשים שרק צפו וקראו את ספרה (שמעניק לגיטימציה לאוננות נשית) ועבור נשים שצפו.
        אני בהחלט יכולה להבין כיצד המפגש הראשון עם האתר יכול לעורר תחושות של התנגדות פנימית כפי שתיארת אותן כאן.

        אהבתי

        • תמר המר הגיב:

          ערב ערב – חנה. ובוקר טוב לך!
          אני בטוחה שהכוונה היא מצוינת. אני לא רואה סיבה ממש מוצלחת לעשות את זה און ליין ולהתחרות עם אתרים משופשפים על גולשי פורנו. כמו מירי הצילום הישיר מאוד שמנותק מפנים וזהות נראה לי קצבי מאוד.
          אני בהחלט יכולה לדמיין את זה כתרגיל אפקטיבי למטרה וללא פגיעה "בטעם הטוב" בקבוצה של נשים שנפגשת אחת ל- ואחת מהמשימות שלהן זה להביא תמונה וגינלית כזו או אחרת, המנחה מערבבת את הצילומים  טוב טוב שלא ידעו מי זו מי תולים על הקיר ומתענדים על שחרור. בסוף השנה אפשר ולהדפיס להן אסופה בכריכה רכה ולחגוג נשיות בתוספת פירות חושניים כמו ליצ'י, מנדו וכמובן כמה בננות ושוקולדים משובחים.
          אני לא ממש יכולה לצפות בסרט שהצגת – או שכן? און ליין? אבל אם מדובר בהעברה ליציקת גבס, ציור, רקמה או מקרמה או כתיבה זה כבר לא אותו הדבר. אם זה מה שהאתר של גילי פליסקין היה מזמין להציג – היה מדובר ברמה אחת לגמרי של שיח ובשחרור. כי מעבר לשחרור, עם מה נשארים שתי דקות אחרי? עם זה שאיבר אינטימי שלך חובק את הגלובוס שלך אנונימי ובודד בחשכה? בראבו!
          בהחלט, אני בעד – לכולן מותר ואף מומלץ לאונן – תהינו חברות! אבל אתן אתן לא חייבות לעשות את זה בפרהסיה או און ליין! (כמו שהאמהות שלנו היו אומרות – אולי בכל זאת כדאי להשאיר משהו לדימיון של הגברים).
           

          אהבתי

        • דפנה לוי הגיב:

          חנה יקירתי, אני הצטלמתי לשם, כמובן.  לא מתוך אקסהביציוניזם ובטח שלא מתוך רצון להעמיד את פותי לרשות איזו פנטזיה גברית מדכאת כוללת, אלא מתוך תחושה שהפרויקט של גילי כולו מעצים ופמיניסטי בתכלית.

          אהבתי

          • זו אינה כמובן ביקורת על אקזהיבציוניזם אלא דברים בשבחו 🙂

            אהבתי

          • תמר, אני לגמרי מבינה רתיעה מחשיפה במרחב הציבורי אולם זהו המרחב בו נעשית העבודה. זו משמעות הביטוי "האישי הוא הפוליטי", העומד בראש הבלוג, ושיישומיו מתאפזרים רק בזכות החשיפה האישית של הדיכוי, המיניות, הקונפליקטים והקשיים האישיים במרחב הציבורי. כל עבודה חברתית ו/או פמיניסטית רדיקלית (היינו – שורשית) מבוססת על כך. לא פעם אני חשה רתיעה, אישית שלי כאשה מאוד פרטית, ממראות או טקסטים חושפניים – ורק עם הזמן אני מבינה לעומקה את חשיבותם בתהליכים שלי עצמי ובתהליכים העוברים על נשים כזרם פוליטי. כלומר – תחושתך האישית יותר ממובנת לי, ובמרחב הציבורי אני לחלוטין מודעת לחשיבות העצומה של האתר של גילי פליסקין כמו גם לפוסטים כמו זה שלי, לסרטים כמו זה שקישרתי כאן ולשירים כמו של יונית נעמן. מודעת ומעריכה, כי לא פשוט להעלות שיר כזה בחברה שמתכווצת ונרתעת למראה השיר והודפת אותו על ידי הדיפת מניעיה לכאורה של הכותבת ו/או דה לגיטימציה לאיכות היצירה – שני דברים שנעשו כאן בתגובות (לא שלך דווקא) וחזיתי בהם לא פעם ברשת, ושלא נעשים מכוונה רעה.

            אהבתי

  4. מירי שחם הגיב:

    שיר חסר חן שמשתמש בפרקטיקות גבריות כדי להאדיר את הנשי דרך המיתוס הפאלי, מבלי יכולת להאדיר את הנשי מתוך הנשי.

    אהבתי

    • מירי, אני חולקת עלייך. השיר מדבר על אימג' בדיוק הפוך מהתכתיבים הגבריים של פםות ילדותי ומצומצם,  ואין שום דבר פאלי בשיר, מלבד אולי בעיני המתבוננת, אלא חגיגת השפע. יש הבדל גדול ומהותי בין פאלי לענבלי.

      גם חן, אגב, הוא בעיני המתבוננ/ת – ואני אישית לא מוצאת את המילה "חן" ככלי הערכה לשיר מסוג זה. זו שירה אישת-פוליטית, לא ארוויזיון.  

      אהבתי

  5. מירי שחם הגיב:

    חנה, קראתי בשיר. בשיר כתוב
    "משתלשל לי בין הרגליים גדול" זה דימוי פאלי ועוד איך. המיניות הנשית אינה משתלשלת בין הרגליים. השיר הזה אינו עדין כענבל אלא צעקני ומתריס – גם לי יש גדול! ומשתלשל!
    המיניות הגברית עסוקה בהאדרת הגודל. כשהכותבת כותבת שיש לה 'ענק' היא משווה גדלים, מתחרה, משתמשת במוטיבים גבריים ידועים ומנכסת אותם לעצמה, וזו מטפורה הרבה יותר רחבה, שמתייחסת לפן שלם של נשיות שמאמץ לעצמו התנהגויות גבריות מוחצנות.

    בעיניי המיניות הנשית מופנמת, קונכייתית, מורכבת מבליטות ושקעים, פיתולים חושניים וחבויים של בשר. אני מוצאת שהשיר שציטטת לא חוגג את הנשיות המוכרת לי, אלא מפגין פריק-שואו מיני כניצחון, על מה בעצם?

    אהבתי

    • הגישה לפיה מיניות נשית היא מופנמת – היא גישה גברית, פטריארכאלית. תכתיב. הפנמת הנחדרות. כך שאנחנו נשארות באי הסכמה.

      אהבתי

      • מירי שחם הגיב:

        מה עם תשובה עניינית לגופה של קריאה בשיר?
        תראי לאיזה מבע דמגוגי את נגררת:
        א. הגברים טוענים שהמיניות שלנו מופנמת
        ב. לכן, בהכרח, המיניות שלנו לא מופנמת. הם לא יגדירו לנו/ידכאו לנו וכו'
        ג. המיניות שלנו משתלשלת החוצה!
        ד. (אבל אנטומית זה שגוי. מה עושים)
        ה. כותבים שירים על מיניות נשית כוזבת, חקיינית.
        ו. העיקר שהם לא יגידו לנו מי אנחנו.

        פשוט מגוחך.

        אהבתי

        • מירי, התייחסתי לטיעון המרכזי שלך, לא דמגוגיה ולא נעליים.
          אי אפשר לסתור את הפיזיולוגיה, והדגדגן אכן תלוי לנשים (למי יותר למי פחות) בין הרגליים. ראי את הקישור ל"פות-רט" שהצבתי כאן באחת מתגובותי, להמחשה. אז תכחישי את הפיזיולוגיה, העיקר שהם לא יגידו לנו מי אנחנו?
          יש סתירה פנימית מהותית בטיעון שאת מעלה, סוג של התנגחות גרידא. חבל.

          אהבתי

          • מירי שחם הגיב:

            אולי תערכי סקר ותשאלי נשים ? כמה מהן מזדהות עם האמירה שמשתלשל להן? שמתי לב שקל לך להתחפר מאשר להודות שטעית. את אף פעם לא טועה, שמת לב?
             לגבי שאר ההערות שלך – לא אגיב.

            אהבתי

          • מירי, מה בכל הקונספט הזה מעורר בך כזו התנגדות, שאת עטה עלי בכזו אלימות אישית לאורך שרשור התגובות כאן?

            אהבתי

  6. מירי שחם הגיב:

    גם המבנה של השיר – אורך השורות יחסית לרוחבן – הוא מבנה פאלי

    אהבתי

  7. מירי שחם הגיב:

    חנה, נסי פעם לומר – 'את צודקת, אני טעיתי'. זה לא יכאב.

    אהבתי

    • מירי, זו אסטרטגיה חדשה? כשאני לא מסכימה איתך עלי לומר שטעיתי? אחרת אני אישית לא בסדר כי אני לא יודעת לומר "סליחה טעיתי"?
      אני חושבת שהתבלבלת, כי ההבנה שלי בנושא האמור כנראה מכילה יותר דקויות מזו שאת מציירת כאן. ובכל זאת, לא אבקש ממך לומר "סליחה טעיתי".

      אהבתי

  8. ג'סי הגיב:

    יש כל מיני הגדרות לנשיות ולמיניות הנשית, ולא כל מה שאינו 'מופנם וחבוי' בהכרח מעלה על הדעת ראש גלוח ונעליים מסומרות. (ואם כן, אז מה?)
    לי אין בעיה עם אקטיביזם ובוטות נשית גם ללא קשר ל'מהפכה' שעדיין רחוקה מלהסתיים. אבל אפרופו 'המהפכה' -גברים פה ושם נוהגים להעביר ביקורת זחוחה מטעם זכויות רב-דוריות על איך הגיברת עולה על הבאריקדה – עם או בלי 'קינאת פין'. עם שיק או בלעדיו. שכל אחת תעלה איך שבא לה – אין על מה להתנצל. בטח לא על אקטיביזם (שנתפס כחוסר 'נשיות'). גם בפואטיקה.
    ובגלל שתמיד אפשר להעמיס עוד משמעויות על 'למה התכוון המשורר' – אני דווקא ראיתי כאן פרי : עסיסי, מנטף, מלא צבע ולשד. בלשון הסמלים העתיקה אישה=פרי. אבל כאן לאו דווקא במובן אובייקט שנקטף – אלא חיוניות עתירת אנרגיה מצד גופניות ומיניות (נשית)עסיסית ומנטפת שאינה מתביישת בעצמה.
     
     
     
     
     
     

    אהבתי

    • ג'סי, תודה. אני מקווה שעוד כמה קוראים וקוראות שקטים הבינו את מרקמו של הנושא ואת ההיבט האקטיביסטי, שכן מהתגובות ככלל אני יוצאת די מדוכאת – כאילו לא עבדנו כאן בעשרות השנים האחרונות.

      אהבתי

    • מירי שחם הגיב:

      ג'סי, כפי שוודאי קראת, הביקורת כלפי השיר לא התעסקה כלל בבוטות שלו, אלא באימוץ כוזב של סממני מיניות גבריים כדי לבטא מיניות נשית, ובמיוחד בשורות שציטטתי, הגדול שמשתלשל, ובטענה הכללית יותר, שמטפורת הפין הנשי מבטאת פן שלם של התנהגות נשית שמחקה בערכיה את ערכי העולם הגברי כדי להיבנות דרכם, באיצטלה שיקרית של פמיניזם. חיקוי הגברי אינו פמיניזם.

      אהבתי

      • יודית שחר הגיב:

        אני מסכימה איתך, תקראי מה כתבתי למטה על השיר הזה.

        אהבתי

        • מירי שחם הגיב:

          חכיתי לתגובה שלך. תודה.

          אהבתי

          • יודית שחר הגיב:

            נכון לעכשיו, אני מעדיפה להעסיק את עצמי בחיפושי עבודה, לכן אני מעט פה. ניתן לומר שההישג הרי גדול שקצר הספר שלי, הוא לא שני הפרסים שבהם זכה אלא בפיטורי מהתיכון בו לימדתי. משוררות חברתיות זה מרתיע, כך למדתי השנה.

            אהבתי

  9. אודי בן סעדיה הגיב:

    היי חנה לילה טוב
    אשים עכשיו את נפשי בכפי ואגיד בזהירות שהשיר עצמו, גם אם הוא בא לבטא רעיונות חשובים וטובים,הוא מעט מעורפל ולא ממש מוצלח בעיני כשיר.
    אני יושב עכשיו כמעט שעה עם מילון ועם ספר תהילים ("כי אל גדול ה' ומלך גדול על כל אלהים; אשר בידו מחקרי ארץ ותועפות הרים לו") ועוד לא ממש מצליח לרדת לפשרו של הטקסט חוץ מהרושם ה"כללי".
    השיר נקרא "מטען חורג", ועד הסוף לא ברור בעצם עד הסוף עם ה"חורג" הוא במשמעות חיובית או שלילית.

    הלאה – השיר נפתח במילים "בשל ליקוי/בכוח אשה/לא מלו אותי/בגיל המילה…" – זאת עמדה אירונית? ה"ליקוי" הזה. לא ממש ברור.
    הלאה – בערך באמצע. הדגדגן הוא "עגל, מסתרבל". חיובית או שלילית ההסתרבלות הזאת, או שמתגנב החשש שהושמה שם מילה לתפארת המליצה בלבד. (אגב על העובדה שדווקא על שיא הביטוי של המיניות הנשית הושם "מסמן" זכרי אפשר באמת לכתוב מאמר מאלף בנושא הדיכוי הגברי…)
    אבל נשאר בתוך שורות השיר – לקראת הסוף. וכאן זה כבר ממש מרגיז אני חושש – "הנה אני עבד לפות על מצפן.."
    מה זה חנה? יש לזה איזה משמעות בעברית? או סתם מישהו או מישהי מצאו פתרון (לא ממש מוצלח אגב) ל"סגד" בשורה הקודמת?
    שלא לדבר על הבחירה האומללה כמעט שוב בעבד הזכרי..
    קיצורו של דבר – דווקא בשיר שעוסק בזהות מוכרח להיות דיוק מוחלט.
    ואת כל הנאום הארוך הזה קצת אחרי אחת בלילה, אני נואם כי נדמה לי שזה בכל זאת מסמן איזו תופעה רחבה יותר –
    כלומר בשם רעיונות חשובים נכונים וטובים (על מיניות נשית משוחררת במקרה הזה) אנחנו עושים לפעמים קצת הנחות, ומוכנים לקבל טקסט (ואני כמובן נשאר כאן רק בגבולות הטקסט) שיש בו לא מעט סתירות פנימיות והוא לא תמיד "אפוי" עד הסוף.
    אני חושש שדווקא בגלל שהנושא הוא חשוב, ראוי שיהיו לו מייצגים קצת יותר בהירים וטובים לא רק באופן "כללי".

    על שאר הדברים ועל הדיון שהתפתח כאן לא אגיב כמובן, מחשש שגם אני אמצע את עצמי בבוקר משתלשל עם הראש למטה כמו בפרסומת ל'הוט' 🙂
     
     
     

    אהבתי

    • אודי, ראשית תודה על התגובה המנומקת. אני דווקא הבנתי מיד את המשפט "פות על מצפן", הבנה שלי שאולי איננה שייכת למחוזות הניתוח הספרותי, אולם כן שייך לשירה חברתית ולשיח החברתי. המצפן אינו שלנו כי אם מצפן של חברה גברית ופטריארכאלית. הפות שלי, כמו גם הרחם, מצויים עליו.
      לטקסטים כגון זה יש מספר ז'אנרים פרשניים, כפי שעולה גם מהתגובות כאן: המילולי/אינטלקטואלי/ספרותי (שאתה מייצג), החברתי (שאני מייצגת) והמתנגד הקטגורי (שלא משנה מה נאמר בשיר – הביקורת עושה שימוש במטבעות לשון שחוזרות על עצמן ובגישה תוקפנית כדי למחוק כל פרשנות אחרת). 
      המשוררת כאן היא מייצגת בהירה לטעמי, שכן היא אומרת את מה שנכנס ללב ולהבנה רב דורית של דיכוי, והיא כנראה אומרת את זה מתוך הלב. אני לא חושדת בתמר משמר (עורכת הגיליון), אגב, בכך שאין לה את היכולת להבחין בשירה גרועה או בעייתית. להיפך. ובכל זאת היא בחרה בשיר לא רק לקובץ, כי אם גם לכריכת הגיליון (שיצא לאור כספר, ושיש בו הרבה מאוד שירה טובה).
      כפי שיש בלוגרים ויש "סייבר אקטיביסטים", כך יש יוצרים שהם אקטיביסטים בתחומם. אני מניחה שלו הייתי יוצרת כזו ולא סייבר אקטיביסטית, הייתי מתריסה גם בתוכן גם נגד מבנהו. נסה לראות את זה מהכיוון הזה…

      אהבתי

      • גיורא לשם הגיב:

        בשום מקום בשיר לא כתוב "פות על מצפן".
        כתוב "לָפוּת עַל מַצְפֵּן" ולא מתעוררת שום אסוציאציה גופנית או אחרת.
        ותהייה נוספת: מאיזה מקום בחומרי השיר צמח לו לפתע "המצפן"?
        זה לא שרירותי?
        יכול להיות שהבעייה נעוצה בי: אני נוהג לקרוא בשיר כל מלה, כולל הניקוד!

        אהבתי

  10. אודי בן סעדיה הגיב:

    אמצא את עצמי כמובן, ולא "אמצע"….

    אהבתי

  11. גיורא לשם הגיב:

    כל הדיון הזה על השיר מוזר ביותר.
    אולי מותר גם לשאול אם הוא שיר טוב או לא טוב?

    אהבתי

  12. דפנה לוי הגיב:

    בעיני השיר מצוין. גם ההתרסה שלו מענגת, וגם התיאור – מיניות נחגגת במקום, כזו שהצליחה לחמוק ממערכות מדכאות, ותשוקה שאינה מפחדת להביע את עצמה. מאחלת לכולנו לאמץ את הרוח הזו בתחום המיני, וגם בתחומים אחרים בחיים שבהם עדיין רבות כל כך חשות צורך להיות נחבאות ומופנמות לא מתוך טבען אלא מתוך התאמה לאיזה מודל נשי המפאר ביטול עצמי.

    אהבתי

  13. אודי בן סעדיה הגיב:

    היי חנה בוקר טוב
    הייתי מקבל ממש בשמחה את דבריך, הקושי היחידי הוא שכתוב שם "לפות" מלשון לפיתה עם קמץ מתחת לל' ועם פ' רפויה ובלי חולם מעל הו' כמו ב"פות"….
    אני ממש לא ממהר בדרך כלל לחלק ציונים כאלה או אחרים ליצירה אמנותית, ואני מניח שגם בשיר הזה יש רגעים יפים וראויים, אבל מה לעשות, כשקוראים או כותבים שיר, זאת הזירה היחידה שבה ראוי לבחון אותו, אחרת כדאי לכתוב מאמר בעיתון או במגזין.
    אז אפשר כמובן לפטור הכל במין אמירה רחבה וכללית שאומרת "זה רק שיר", ומה שחשוב זה הרעיונות שהוא מנסה לשאת על גבו, אבל לי לפחות קצת קשה לקבל אמירה כזאת. יש פה איזה רשלנות וחוסר גימור שאני מניח שבזירה אחרת קצת קשה היה לנן לקבל אותו. אני לא אומר שזה בדיוק המצב, אבל האם היינו גרים בבית שבו מישהו מרח איזה טיח חפוז על הכתלים בלי לחבר היטב את היסודות, רק משום שהחזות ה"כללית" מוצאת חן בעיננו?
    אם מישהי עושה בחירה לבטא עמדה באמצעות שיר, יש חשיבות עצומה בעיני לדיוק, קל וחומר כאשר אנחנו עוסקים בעניינים של מגדר וזהות….
    טוב. גמרתי בשלב זה של הבוקר עם ענייני הרוח, ואני הולך להכין סנדביץ לילדה הצעירה. אני מקווה שהיא לא תישא לעד את זכר הכריכים חסרי ההשראה שהאבא שלה משאיר לה על השיש 🙂

    אהבתי

    • הי אודי,
      ראשית אני מתנצלת על חופזתי בבוקר (גם לי היו סנדויצ'ים להכין) שגרמה לי לפסוח על page up לשיר עצמו. העיקרון נשאר כהווייתו – היא כעבד לפות על מצפן, שזו הרחבה של אותו עניין בעיני.
      השיר טוב בעיני, ולשמחת הסופרים והמשוררים – ראיית היצירה היא בעיני המתבונן. להבדיל אולם כפרפראזה על העניין – מן הידועות הוא שרבים מאיתנו טורחים לצפות במיוחד בסרטים שהמבקרים המקצועיים קוטלים.
      אני יכולה להבין את דיקדוקי העניות הספרותיים אולם הניתוח הביקורתי עממי ורחב מהם – למרות שאינו מתעלם מערכם.

      אהבתי

  14. יודית שחר הגיב:

    כשנסעתי ברכבת להקריא בערב משוררות בסינמטק בחיפה, אמרתי לחברותי שהשיר הזה עושה לי הרגשה רעה. כמו אישה חולה שאיזה דגדגן ענק צמח לה כגידול.
    יש כאן שיר על דגדגן עצום שמצורפת אליו אישה קטנה מיטלטלת, מטולטלת כמו בובה על דגדגן.  גם המילים מזכירות מחלה, זפק מין זה מעין גידול, שלפוחית אדירה, סטייה. שיר שעושה לי לא טוב, מעין פרודיה על הדגדגן שהוא חלק אינטגראלי מגופנו שהופך למיפלצת מנטפת ארגמנית אימתנית.
    בקיצור, השיר הזה לא נורמאלי. לא טבעי. לא חושני. לא הגיוני בכל קנה מידה.
    ועדיין לא דיברתי על הסתירות המתנגשות והלא הגיוניות כשמפרקים את המשפטים. את זה עשה זה שמעלי. אני אסתפק בתיאור תחושותי למקרא השיר.

    אהבתי

    • יודית, מעניין לשמוע את זה ממך. באמת ובתמים. אני אגב חשתי הפוך – לא שיש אישה קטנה המיטלטלת על דגדגן גדול, אלא שיש אישה גדולה השמחה במיניותה. קשה (לי לפחות) גם להוציא את השיר מהקונטקסט בו נטעתי אותו, ואני חשה את עוצמת ההתנגדויות (בכלל כאן) וההתעלמות מההקשר, ושואלת: למה? שיר הוא רק שיר, בסופו של דבר. הוא פועל אחרת את פעולתו על כלח קורא/ת. כאן הוא לא פועל אלא מפעיל. על מה זה יושב? (והשאלה לא מופנית כמובן רק אליך).

      אהבתי

      • גיורא לשם הגיב:

        הביטוי של חנה בית הלחמי "שיר הוא רק שיר" מפריע לי.
        בביטוי כזה אפשר לפטור בקלות כל יצירה אנושית, לרבות כל משנה עיונית, כגון הפמיניזם.
        שיר אינו רק שיר אלא יצוג של רוח האדם ותרבותו, ככל יצירה של רוח האדם.
        העובדה ששיר פועל באופן שונה על כל קורא וקורא ידועה. אין היא יכולה להיות נימוק לקריאה חפוזה או רשלנית. האוצר המלולי והדימויי של השיר פתוח, פחות או יותר, לפרשנות שמגבילה את עצמה על פי היקפו.
        דווקא המלה "מצפן" מציבה בעיני בעייה גדולה בעיצוב השיר וכוונותיו.
        הפלפולים על המלים "לפות" ו"מנטפת" שרירותיים לחלוטין.

        אהבתי

  15. איה הגיב:

    העניין הפמינסטי יכול להיות בעייתי לפעמים. אבל הכל לגיטימי בעצם. לגיטימי לכתוב שיר פרובוקטיביכזה.  שמדמה – כמו שמירי שחם כתבה – דגדגן לפאלוס. זה בסדר. זה מותר. הפמיניזם לא הומוגני וזה בסדר. והכותבת היא משוררת בטח לפני שהיא פמיניסטית מורדת….

    האמת שהשיר כשיר – לא כמניפסט – עורר בי רגשות לא טובים של דחיה, לצערי. אפשר להתווכח ולהגיד שהכל עניין של טעם בעיני המתבונן וכו'. אני חושבת שיש כן אמות מידה לפיהם בכל זאת אנחנו קובעים כמה דברים מה שנקרא חוויה אמנותית ערך מוסף וכו' וכד'. חנה בטח תגיד שהנשים הנרתעות יש להן בעיה עם הסקס שבשיר עם הפתיחות המנית וכל הג'ז הזה … החיים מעניינים

    אהבתי

    • איה הגיב:

      תיקון: הפתיחות המינית

      אהבתי

    • קראתי מתוך הבנת דברייך כראייה אישית עד למשפט הסטריאוטיפי "חנה בטח תגיד". האמונות המפעילות עובדות שעות נוספות כזרוע משטור פנימי, אצל כולנו, מה שלא מאפשר לרוב ניתוח אמיתי של קונספציות. תחושתך לגיטימית, אבל השאלה הגדולה בהקשר של הפוסט הוא מה מפעיל אותה, אותנו?

      אהבתי

      • איה הגיב:

        חנה, זאת הייתה התבדחות, ברוח טובה, אני מקווה שגם מבחינתך. שום דבר מעבר לזה לא הפעיל אותי

        🙂

        אהבתי

        • איה הגיב:

          התבדחות התכוונתי ל"לחנה בטח תגיד…" 

          בקשר להרגשתי לגבי השיר: זה בדיוק העניין, את גורסת שאני מרגישה כך כפועל יוצא של "משטור פנימי" שמפעיל אותי. אני טוענת שהשיר פשוט לא טוב; על פי קריטוריונים של שירה אמנות וכד, כלומר השיר לא עומד כשיר, יש לו בעיות

          בנוסף, הדימוי של דגדגן כפאלוס בעיני הוא בעייתי, לדעתי, ובי הוא לא מעורר הזהדהות ועניין, לצערי

          אני חושבת ש'פטל' זה באמת הרבה יותר טוב, אבל יש איזו בעיה ברצף הדימויים בשיר, כפי שגיורא העיר והראה למעלה

          אהבתי

  16. מירי שחם הגיב:

    לאודי –
    בעניין השימוש במילה 'תועפות' –
    אני מעזה להמר שהכותבת של השיר בחרה במילה הזאת לא בשל האיזכור שציטטת מתוך תהילים, אלא כהתרסה (מודעת או לא) לתוכנו של המאמר המרכזי הזה, שעוסק בשירת נשים
    ומאיר את השיר שצוטט כאן באופן אחר (גם מטאפורת הפירות שמלווה את השיר)
    http://www.mitaam.co.il/mit1pnay.htm

    בעניין הויכוח על המילה 'לפות' – הניקוד לא חייב להיות מדוייק על מנת להעלות אסוציאציה מדוייקת, אני קוראת לזה התת-מודע של השיר. כנ"ל לגבי המצלול של המילה 'מנטפת' בסוף, שהוא כל כך קרוב למילה 'מטנפת' שהיא נוכחת מצלולית גם אם לא נכתבה בשיר.

    לעניין הבחירה בשיר הזה דווקא לכריכה האחורית – רייטינג, אלא מה.

    אהבתי

  17. מירי שחם הגיב:

    שכחתי לצטט את השורה המכוננת שמשמשת כמוטו למאמר –

    "אלי אלי
    שלא ייגמרו לעולם תועפות הבוגנוויליה "
    (ריקי דסקל)

    אהבתי

  18. יודית שחר הגיב:

    חנה, למה את מתכוונת במפעיל ולא רק פועל? ואיזה הקשר בדיוק?
    דגדגן אמור להיות חלק בגוף, בשיר הזה יש העצמה לא נורמאלית של איבר זה.
    דגדגנים לא צורחים ומנטפים בין הרגליים, או שמא הומצאה אישה חדשה שטרם שמעתי עליה. בנוסף לזה האיבר הנ"ל מתואר במילים של מחלה או אנומאליה: שלפוחית יללות, זפק שמטלטל על כל צעד. בחייך חנה, למי יש את חדק הפיל הסמוק ההיסטרי הזה בין הרגליים.  זה גידול שמגדל אישה.
    אני לא צריכה לגדל לעצמי דגדגן אימים בכדי להכריז: אני כאן.

    אהבתי

    • איה הגיב:

      יודית זה ענק — חדק הפיל הסמוק….

      את מצביעה על הנקודה הכי חשובה, השיר מספר על גידול שמגדל אישה. כלומר דגדגן ענק מצעיד אישה כאילו שהוא המנוע היחיד שמפעיל אותה. ובנוסף הוא מצג גם כעיוות, כמחלה

      אהבתי

    • יודית, שימי לב לעדויות העצמיות של הנשים בסרט – ומה שהן מדווחות לגבי תחושותיהן בנושא הדגדגן. היחס שלהן מאוד דומה לבחירה שאת עושה כאן במילות תואר מפלצתיות, שלטעמי ממש אינן מצויות ברוח השיר.
      יש הבדל בין הדגדגן המפלצתי והחולה בסיפורי הנשים ובתיאור שלך, לבין מה שאומרת בעצם יונית נעמן. אני לגמרי מבינה שמתוך עצמינו (שתינו) אנו קוראות כל טקסט, ומאחר והייתי פעם במקום שנותן פרשנות דומה לזו שאת מציגה, לא נותר לי אלא להציף פרשנות אחרת.
      את לא צריכה לגדל לעצמך דגדגן "אימים"  – אולם האם יתכן ששיח שיפוטי כזה הוא חלק ממה שגורם לך לגנות כזה ולנערו ממך באופן כל כך חד, ולאחרות ללכת לניתוח ולגזור אותו ללא הרדמה מספקת?

      אהבתי

  19. יודית שחר הגיב:

    ואם כבר מדברים אינסטינקטיבית, כשקראתי את השיר הזה בוירגי'ניות לראשונה, ראיתי את הכלבה של חברה שלי, כשהייתי ילדה. הכלבה האומללה גידלה גידול ברחם, שהיה מושך את הבטן שלה כלפי מטה. אז לא היו עושים ניתוחים לכלבים וגם ככה גדלתי בשכונת פועלים מרודה למדי. הכלבה הייתה הולכת ונשרכת מסתבכת כשבין רגליה זפק, שלפוחית עצומה, שלפוחית יללות סמוקה. היא כמובן מתה מזה. מקווה שאנחנו לא.

    אהבתי

  20. אודי בן סעדיה הגיב:

    היי מירי בוקר טוב
    תודה מקרב לב על ההפניה
    למאמר ב'מטעם'

    אהבתי

  21. גיורא לשם הגיב:

    לחנה בית הלחמי,
    ראיתי גם ראיתי את כל ההתיחסויות לשורה המפוקפקת בשיר, בצד שורות מפוקפקות נוספות.
    הרי הייתי הראשון שהעיר על ספק בטיב השיר!
    מה שמפריע לי יותר מכל הוא רצונך לבסס תיאוריות פמיניסטיות על חיבור מלולי פגום והשתדלותך להדוף כל הערה על הנזק הנגרם מביסוס  רעיון פמיניסטי חשוב על כרעי תרנגולת של מלים חלולות.

    אהבתי

    • האמת היא, שאני מוצאת חיבור מילולי פגום במקומות אחרים דווקא. ושים לב שלמרות שהשיר אינו רק שיר לטעמך כי אם מבטא את רוח האדם – אתה עוסק כל הזמן בקפיטל שלו (עד לניקוד) ולא ברוחו.
      הניסיון להציג אותי – שחושבת אחרת ממך – כלא מבינה, הוא ניסיון נואל שלא יצלח. אני מציעה לך לוותר כבר מעכשיו ולהתחיל להתייחס למה שכתבתי (השיר הוא חלק מהפוסט) ולא לראייה מוסרנית של המילים באיצטלא של הבנה ספרותית (מבלי לחלוק עליה, כמובן).
      סבלנותי וסובלנותי לדמגוגיה – קטנה מאוד.

      אהבתי

      • גיורא לשם הגיב:

        כן, חנה לחמי, אני מתנגד לפמיניזם מכני, שחסר פעילות תרבותית ויצירתית של ממש.
        כל הנוסחאות הפמיניסטיות הללו שוות כאין וכאפס ללא יישומן המעשי בשטח.
        שאלה: כמה נשים היצבתי במקומות עבודה ראויים מש?
        לכמה נשים איפשרת קידום ספרותי של ממש?
        כמה נשים יוצרות ממדרגה ראשונה תירגמתי ונתת להן מהלכים בתרבות הישראלית?
        האם קבעת סדרי שכר שמעודדים עבודת נשים?
        האם קבעת סדרי עבודה שמעודדים עבודת נשים ומעניקים לה שוויון מוחלט לגבר ברמת העיסוק והשכר?
        אלה הם הדברים החשובים, ולא החזרה המנטרית על נוסחאות "פמיניסטיות"

        אהבתי

  22. ג'סי הגיב:

    כלבים הם אכן חיות בית נחמדות וקרובות – אבל אני דווקא נזכרתי בחיות קצת יותר קרובות אלינו תורשתית – כמו נקבות השימפנזה עם תפרחות הדגדגן הענקיות שהן מצמיחות מידי עונת ייחום. ל'תיפרחת' הזו יש צבע וטקסטורה שאפשר גם לסמן גם כ'זפק' עם כל הקונוטציות השליליות שזפק מעורר, אבל בכל מקרה – תודה לנפלאות האבולוציה ועל כל מה שהיא מסוגלת להעמיס על חמשת אחוזי הבדל הד.נ.א. (או פחות) שבינינו לבין השימפנזים.
    ולעניין השיר, הוא משתמש בקיצון, בהגזמה אומנותית על מנת לחדד את הארגומנט שלו. ההיגד של השיר משורטט בקונטורים הפסקנים של האוונגארד, במשיחות המכחול העזות של הפוסטר, ולתפוס את ההגזמה הזו על דרך הפשט פירושו להיתפס אל הטפל ולזנוח את העיקר (הנקודות החשובות שמעלה הפוסט כמו האיון של הנוכחות האנטומית המינית הנשית ע"י גברים והעובדה שנשים מוכנות לשתף עם זה פעולה גם על שולחן הניתוחים, וכו'.)
    וגם לא כל כך הבנתי. האם הדחייה וההתנגדות שהשיר עורר פה אצל חלק מהמגיבות/ים בעצם פירושה שעלינו להמשיך לנהל את המהפכה שלנו וורי ליידי לייק וברגליים סגורות מטאפורית?
     

    אהבתי

  23. חנן הגיב:

    הגעתי עד הפסקה עם הדגדן החתוך על המגש ואז הרגשתי לא טוב והחלטתי שמספיק לי.

    אהבתי

  24. לינוי הגיב:

    מותר לרגע לסטות מהניתוח הספרותי ולחזור אחורה לדיון על פות-רט?
    אני לא בטוחה שפות-רט הוא אתר פמיניסטי במובן הקלאסי של המילה, אבל הוא בטח לא פורנוגרפי, ולו רק מהטעמים שדפנה ציינה  – הקונטקסט והמטרה, ואם להתפצל מגישתה לאסוציאציה הפרטית שלי: בעיני הוא אתר תמים נורא. הרי רוב הילדות הקטנות משוות איברי מין אחת עם השניה בגילאי 3-5 מתוך סקרנות לראות אם יש לאחרות את מה שיש להן, ולא מתוך נקודת המבט השיפוטית  של "יפה/לא יפה". כמה שנים אחר כך מגיע מנגנון הבושה, עוד קצת אחר כך מתלווה אליו הצפיה בסרטי הפורנו ועולם המושגים הפיזי האחיד שהם מפנימים, ומכאן קצרה דרכו של מנגנון ההשוואה הבלתי היררכית של הילדות אל תהומות הקיבינימאט. עוד שני צעדים קדימה ומגיעה הקצנה פיזית קשה דוגמת הסרט התיעודי שחנה לינקקה אליו. לכן, מבחינתי, פות-רט הוא בעיקר פלשבק נעים לתקופה שבה הסקרנות והחקרנות מילאו את החלל שממלאת היום השיפוטיות. האם זה פמיניסטי? אולי. זה בעיקר אנושי. 

    אהבתי

  25. לינוי הגיב:

    אסתי, במקרה שאת מתארת יכול להיות שאולי הייתי מפגינה קצת יותר חשדנות, אולי מבקשת הסברים, אבל לא יוצאת מנקודת ההנחה האוטומאטית, בטרם בדקתי, שכל גבר שמסתקרן לגבי איבר המין הנשי הוא אוטומטית פורנוגרף ו/או שוביניסט, ויותר מכך – משקר בטקסט הפתיחה של האתר בכזו בוטות. אולי גם אני קצת תמימה?

    אהבתי

    • אני מסכימה, כמי שעובדת חזק על הימנעות מלהניח הנחות. לטעמי תפיסת המיזם כפורנו היא פרדיגמטית יותר מאשר קשורה למיזם עצמו. אין לי ספק שמדובר במיזם חברתי ופמיניסטי ולא בפורנו. חסר כאן גם מימד הכוונה, גם פרמטרים שונים בביצוע וגם התוצאה הכלכלית, כדי להיות פורנו.
      מבחינתי – למרות שאני לא מרכנית של המיזם – הלוואי ויהיו רבים כמותו.

      אהבתי

  26. פינגבאק: לא על הח"כית לבדה | חנה בית הלחמי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s