כבוד האומה

לא בכל יום יוצא לי להתגייס לשירות האומה ולהניח את גופי הדווי על הגדר הוירטואלית, על מנת שהלוחמים על קיומינו הרעוע יוכלו לעשות בה שימוש כגשר אנושי לעוד מלחמה צודקת.

היום זה קרה לי: נכנסתי לטוויטר וגיליתי שהאקרים טורקים פלשו לחשבוני הנידח, מצאו אותי יריבה ראוייה ומושא לאנטישמיות המפעפעת בהם, טפו טפו טפו.

הם בחרו אותי, זכיתי!

אבן שטיפש זורק לבאר – אלף חכמים לא ימשו אותה משם:

המסקנה הראשונית שלי היתה, שיש טיפוסים העלובים בעיני בה במידה – הלאומן הטורקי והלאומן הישראלי. היינו: הלאומן, לא משנה מהי הזהות הלאומית של קרן המזבח בה הוא נאחז.

המסקנה השניה והעגומה יותר היתה, שבהתייחס לתוצאות הבחירות האחרונות בישראל, שמתבררות יותר ויותר כהרות אסון, אני לגמרי לא משוכנעת שנוכל למצוא כאן אלף חכמים.

לאיילה, שהגיבה ללתמונה שהצבתי בפייסבוק, עניתי:

 אני ממש מרגישה מכוחות השרות הכללי, נלחמת עם סיכות מחודדות בענק שקם עלינו לכלותינו….איך, איך ההאקרים הטורקים נתנו לי הזדמנות להשתתף כקורבן-עד במלחמה על המולדת! זכות גדולה נפלה בידי (כמו שאמר הרב פרץ לאם שכולה בטקס יום הזיכרון ברעננה לפני שנתיים – את צריכה לשמוח שבנך נפל בהגנה על א"י הקדושה). איזה אושר, גם אני בחזית (למרות שכרגע בלי חזיה).

מני אמר שהגעתי לגיל שאפשר להתחיל, שאלתי אם להתחיל להילחם על כבוד האומה או ללכת בלי חזייה – הוא המליץ לשלב.

בדרך הרווחתי בירה מאיילה (כדי לדבר על חזיתות וחזיות, איך לא?) ותגובה מופתעת אחת מעדי, שהיה בטוח שאני המצאתי את השטות הזו. נעלבתי באופן דיפלומטי ולא אישי (הכסא שלי לא גבוה במיוחד, אבל גם אני לא) מכך שמייחסים לי הומור ירוד כל כך.

מה אומר לכם? פני האומה כפני הלאומנים שלה ושל אויביה. ביבי, תשמור טוב על הכסא: יש טפשים ממך, מאחוריך.

ואם חששתם לרגע שלא הגבתי תגובה הולמת – אתם יכולים להירגע. מייד שיניתי סיסמא וחדרתי מחדש לחשבון הטוויטר שלי. אפילו תקעתי דגל (כלומר טוויט). צעד קטן עבורי, צעד גדול לאומה.

נייר דבק, כוסברה וסודה לשתייה כבר קניתם? מדינת הגמדים חייבת להיערך למצור!