ברוך שמו

תיאור רשמי של הסרט:

‘מות האדמו“ר‘ מספר את סיפור חייו, פועלו ומותו של אדם ברוך. את הסרט כתב וביים רון מיברג, חברו ותלמידו של ברוך, והוא נעשה מתוך תחושת שליחות להנציח אדם מיוחד שמעטים מכירים את סיפורו האישי. הסרט מתאר את המהפכה שחולל אדם ברוך בעיתונות הישראלית, מימי “מוניטין“ ועד קרב המאסף שמנהלת העיתונות בימים אלה מול האינטרנט והטלוויזיה. סיפור חייו ומותו של אדם ברוך, המחולל הגדול של העיתונות המודרנית, חופף את סיפור העיתונות בישראל. זהו סיפורו של אדם פרטי שהיה סוכן־נוסע של מקצוע, שליחות ותוכן, במשך כשלושה עשורים. סיפורו של ברוך הוא המקום שבו מתחברים אנשים ומילים, שאיפות וניצחונות, אתגרים ותבוסות. הסרט מביא את סיפורו של מי שהקפיד להבדיל בין חייו הפרטיים לציבוריים. אדם שכתב טקסטים נוקבים, חדים ופוצעים, אבל מעולם לא פסל אדם במומו. לא הלעיג אותו. לא חרג מהעניין עצמו. מי שהביוגרפיה שלו ייחודית, מפותלת מאוד, מגוונת, רבת עולמות ורבדים. בסרט שזורים קטעים שצולמו שלוש שנים טרם מותו, במפגש מצולם בין רון מיברג לאדם ברוך בנושא החלטתו של מיברג להגר לארה“ב. בסרט נפגש מיברג עם אנשים שליוו את אדם ברוך בתקופות רבות ושונות של חייו. בחייו ובמותו היה אדם ברוך ישות תקשורתית, כריזמטית ואניגמטית. הוא לא הרבה להיחשף וכיסה בחייו יותר מאשר גילה. רבים ניסו לאמץ את שפתו, את עושר לשונו, את ההיקף המדהים של ראייתו, אך מעטים בלבד הצליחו.

בשבת נסעתי למוזיאון רמת גן כדי לצפות, עם אסתי, במות האדמו"ר, הסרט שיצר רון מיברג על אדם ברוך.

בשונה מאסתי, שצפתה בסרט וכתבה עליו כאן, מנקודת מבטה של מי שמעגליה המקצועיים והחברתיים נשקו לאלו בהם נע, צמח, הוביל, חלם, שינה ולחם אדם ברוך – הצפייה שלי חפה מיידע פנימי מוקדם מסוג זה או יחס רגשי-אישי. היא משקפת את כל מה שאני רואה, שומעת, מרגישה – ואת פרשנותי האישית לדברים – סינרגיה של ידע ותפיסות של צופה מן היישוב בדמות שאת מאמריה קראה בעיתון.

כמו כן, שלא כפי שהכינו אותי – הסרט היה מעניין. 

מדובר בסרט טיפוסי של ערוץ שמונה, שבהחלט יכול להושיב אותי מתחילתו ועד סופו אל מול המסך הקטן. העברתו למסך הקולנוע אינו עושה עימו חסד (מה גם ששומר המסך של ה- DVD, שרץ על המסך במשך דקות ארוכות, מבהיר לנכנסים לאולם שמדובר בסרט טלויזיה). הראשוניות והציפייה וחלק מהטיפוסים שדיברו בו – כן עשו עימו חסד.

האם הבנתי ממנו מה היתה השפעתו של אדם ברוך על העיתונות והתרבות בישראל? לא ממש. רוב ה- Talking heads (כפי שהגדירה אותם אסתי בפוסט שלה) היו מעניינים,  למרות רכילות הלא רלוונטית שחשפו (מהעדפות מיניות, דרך ילד שקורא לאמא שלו בשמה הפרטי ולא "אמא" ועד להעדפות מיניות יוצאות דופן ומאהבת שחושפת סודות מחדר המיטות). מכל הסיבות הללו – הסרט היה מעניין, אבל ההיקשים התרבותיים שלו ומימדי השפעתו של אדם ברוך נסתרו מן העין, לכשזו אינה עינם של יודעי חן.

דוגמא קטנה למה שהייתי שמחה שיהיה שם, כדי להעמיק את הבנת מימדי האדם והמשפיע שהיו באדם ברוך:

 

כמה דברים קפצו מן המסך היישר לתודעתי:

1. הסרט על אדם ברוך נפתח בפריים של רון מיברג מדבר על עצמו.
2. בחירתו של מיברג להכניס לסרט את התובנה-בגרוש של אדם ברוך לגבי היות הילדים משכנתא לכל החיים הנושכת בצוארו, תמוהה (במקרה הטוב). לאדם ברוך יש שלושה ילדים, והרבה כבוד אליהם או מידה אלמנטארית של אכפתיות לגבי מה נשאר להם מאבא (עניין שמלווה אנשים ורגשות עזים מלידה עד מוות) – לא מצאתי בבחירה הזו. להיפך – מצאתי בה סוג של אטימות ואולי אף מידה של רשעות דה-פקטו. הרבה פעמים, ברגעי עומס פיזי ורגשי, אנו מספרים לקרובים לנו מהן תחושותינו המיידיות כהורים. התחושות הללו הן לעיתים קשות. האקסצנטרים והמנותקים בינינו, עלולים לעשות זאת מול מצלמה, להשאיר עדות לרגע קשה שכזה. לאחר מותם – האחריות האנושית הבסיסית הזו עוברת למי שמחזיק בידו את הקובץ המצולם. תחושתי אל מול המשפט המאוד אדיוטי הזה של אדם ברוך היתה, שמישהו מעל באמון הבסיסי של ילדיו. וזה לא היה אדם ברוך עצמו דווקא.
3. האמן יהושע נוישטיין היה הבשורה הטובה של הסרט הזה – היחידי, מלבד אימו של אדם ברוך, נחמה רוזנבלום, שדיבר גם בסאב טקסטים, שעשה משהו מעורר מחשבה והשאיר את הצופה (אני) עם בדל מחשבה סקרני לגבי משמעויות נוספות שבדמות ובסרט.
4. בחירת הקראת הטקסטים ע"י מיברג היא בחירה בעייתית. הקול רועד, נטול מנעד ומאנפף קמעה, מה שלא עשה חסד לקשב, להפנמה ולהבנת המסרים שהסרט מתיימר (הרבה) ומצליח (פחות) להעביר. ההקראה הזו גם נותנת למיברג מקום כנושא בפני עצמו בסרט הזה, מה שמאפיל פה ושם הן על הנושא הרשמי (אדם ברוך) והן על נשואות הסרט לכאורה – העיתונות, הכתיבה, השפה והתרבות בישראל.
5. האמא: כאמא לאמא, הכאב מכמיר את הלב. הצער. אולי אפילו סוג של החמצה. היא עמדה שם כמעט לבד, ונלחמה על זכרון הבן שלה.
6. הבולטים (לא סתם בולטים: זועקים!) בהעדרם: אשתו הראשונה, השניה, הילדים. איפה הם?
7. השאלות שלא נשאלו: על הילד שקורא לאמא שלו "נחמה" ולא "אמא" והאם/איך זה קשור ליחס שלו לבני אדם בכלל, על מקורות הרתיעה ממגע גופני ומאינטימיות, על הכריזמה ונפגעיה (הנסיון לגעת בהם היה חלקי ורדוד), על איזה עורך הוא היה כבן-אדם ואיך זה מתחבר להיותו המותג אדם ברוך, על טרנדים תרבותיים שנגזרו מהשפעותיו, מה משמעותה האפקטיבית של השפה הטובה בה עשה שימוש (עוד הזדמנות בה העדיף מיברג לדבר על עצמו במקום לשאול שאלות חקר ממשיות) ועוד רבות וטובות, שיכלו לתת מבט על מי האיש, למה הוא השפיע, איך ועל מי.

בולט בהעדרו:
[

על השאלה האם אצפה שוב בסרט אם אתקל בו בערוץ 8 עניתי: בהחלט יש מצב. ולא בזכות סעיפים 1-6, אלא כדי לנסות לגרד בכל זאת סאב טקסטים שיסייעו לי להבין טוב יותר מי היה אדם ברוך ואיזו שריטה קטנה השאיר על שטח הפנים של העולם.