_wa.jpg)
תמיר כהן, לא תרם את אברי אביו בניגוד לצוואתו המפורשת ותוך ביזוי מצוות כיבוד אב, בהשפעת הפסאודו-רבנים שאמורים להלל אותה - והרג במחי החלטה לא ערכית אחת 3-4 אחרים, שחייהם תלויים בכך
-
פוסטים אחרונים
תגובות אחרונות
נועה על הסיפור האמיתי אחת שיודעת על הסיפור האמיתי נתן קורש מדרך על אונס קבוצתי ממוסד דליה רגב על הסיפור האמיתי לפמיניסטית לשעבר על הסיפור האמיתי ארכיון
- פברואר 2019
- ינואר 2017
- אוקטובר 2016
- יוני 2015
- אוגוסט 2014
- יולי 2014
- יוני 2014
- מאי 2014
- אפריל 2014
- מרץ 2014
- פברואר 2014
- דצמבר 2013
- אפריל 2013
- מרץ 2013
- פברואר 2013
- ינואר 2013
- מרץ 2012
- פברואר 2012
- ינואר 2012
- דצמבר 2011
- נובמבר 2011
- אוקטובר 2011
- ספטמבר 2011
- אוגוסט 2011
- יולי 2011
- מאי 2011
- אפריל 2011
- מרץ 2011
- פברואר 2011
- ינואר 2011
- דצמבר 2010
- נובמבר 2010
- אוקטובר 2010
- ספטמבר 2010
- אוגוסט 2010
- יולי 2010
- יוני 2010
- מאי 2010
- אפריל 2010
- מרץ 2010
- פברואר 2010
- ינואר 2010
- דצמבר 2009
- נובמבר 2009
- אוקטובר 2009
- ספטמבר 2009
- אוגוסט 2009
- יולי 2009
- יוני 2009
- מאי 2009
- אפריל 2009
- מרץ 2009
- פברואר 2009
- ינואר 2009
- דצמבר 2008
- נובמבר 2008
- אוקטובר 2008
- ספטמבר 2008
- אוגוסט 2008
- יולי 2008
- יוני 2008
- מאי 2008
- אפריל 2008
- מרץ 2008
- פברואר 2008
קטגוריות
- Uncategorized
- אחרי מות
- אינטרנט
- אמנויות הבמה
- אקטואליה
- ביטחון
- ביטחון
- ביקורת
- גלעד שליט
- הטרדה מינית
- היסטוריה
- חברה
- חברה ופוליטיקה
- חגים
- חוק
- חוק
- חינוך
- טלוויזיה
- יהדות
- יום השואה
- כלכלה
- כללי
- כתיבה תמה
- מבט אישי
- מוסיקה
- מחאה
- נשים
- נשים יוצרות
- ספורט
- עיתונות
- ענת קם
- פמיניזם
- פרסום
- קולנוע
- שוויון
- שירה
- תוצרת הארץ
- תערוכות / גלריות
- תקשורת
- תרבות
- תרבות פופולרית
כלים
האישי הוא הפוליטי 
חנה – אני מציע לך שתגנזי את הפוסט הזה.
אהבתיאהבתי
לא לגנוז. מאחר וזה היה רצונו הברור של אבי כהן המנוח אין לאף אחד זכות לשנות אותו, כשם שאין לאף ילד הזכות לתרום אברי אביו אם אביו התנגד לזה. הכתוב בדברי חנה הוא עובדות. לא נעימות, אבל עובדות
אהבתיאהבתי
את הבנאדם היחיד אני חושב שהוא הטרול של האתר שלו עצמו. תהיי בריאה.
אהבתיאהבתי
הבהרה
כיוון שהגבתי בבלוג זה מספר פעמים אבהיר:
התגובה של "מנחם" לפוסט זה [אין שם משפחה או זיהוי אחר] לא נכתבה על ידי.
אהבתיאהבתי
לא חשבתי ככה, זה בסדר.
אחת ממטרות הבלוג היא לפתח דיון ציבורי – ובכזה, יש כל מיני נציגי ציבור 🙂
אהבתיאהבתי
סליחה לא לגנוז ולא להתנצל. עם כל הכבוד אפשר גם להתחשבן איתם. הם עשו מעשה קשה ובלתי מוסרי בעליל גם כלי עולמא וגם כלפי האיש עצמו. זה לא סתם שהיה לו כרטיס אדי אלא שמסתבר שהוא שכנע אנשים לחתום. אי אפשר לכפות על אנשים לתרום את האברים של יקיריהם אבל בהחלט אפשר להעביר עליהם ביקורת. גם בגלל אבי כהן עצמו ברמה האישית וגם בגלל שהיה דמות ציבורית. ובעיקר בגלל התמיכה שהם קיבלו.
אהבתיאהבתי
עדי, כדאי מאוד שתקרא שוב את אשר אתה כותב לפני שאתה מעלה את החומר – אתה היחיד שיש אצלו שגיאות כתיב, פיסוק והגהה.
אהבתיאהבתי
והוא גם מעצבן לפרקים, אבל אנחנו אוהבים אותו 🙂
אהבתיאהבתי
כמי שמחזיקה כרטיס אדי מהיום הראשון שניתן היה (הכרטיס הראשון היה חתיכת קרטון), אני יכולה להגיד לכל מי שלא הבינו מה קרה כאן, שאין לי שום כוונה לגנוז את הפוסט הזה. מי שיפר צוואה של אדם בחייו, כל צוואה וכל אדם, שגם אני חתומה עליה – יזכה לאותה תגובה. אני בטוחה שיש עוד כמה צבועים ומצקצקים בשקט (אני מכירה חלק מהן/ם, שמית) למול הפוסט הזה. מה שהבן של אבי כהן עשה לא שונה מהפרות אחרות של כבוד האדם וזכויות אדם במדינת ישראל, וזה מסכם גם את דעתי על המצקצקים.
אחרי שלמדתי את הנושא היטב – זו תגובתי. חבל שלא ניתן לקיים הליכים פליליים על הפרת צוואה נגד בנו של כהן.
אגב, אבי כהן עצמו החתים את כל שחקני בית"ר על הכרטיס. זה לא היה רישום אקראי ולא מכוון לאדי.
נעם – המנהג היהיר להציע לאחרים מה לעשות – כדאי שייפסק. ממילא בפועל, מנסיון העבר, אין לך במקרים הללו הרבה מה להציע (ערכית).
מנחם – דומני שלא חשבת לעומק, או שלא ממש הבנת במה הדברים אמורים.
אהבתיאהבתי
לא אנושי ולא הוגן להטיח האשמות [חסרות שחר מבינה חוקית] בבן שבוודאי היה במצב נפשי קשה שחשף אותו להשפעות מסוג זה שאינן בלתי מוכרות במצבים כאלו. כרטיס אדי שגם אני מחזיק בו אינו צוואה והוא רק אמצעי עזר להוכחת רצון המת. אם רוצים לתת תוקף חוקי מוחלט לרצונו של המת ולא לתת לקרובי משפחתו כל מעמד בסוגיה יש לשנות את החוק. אגב ז פועל לשני הכיוונים. מה עם אדם מסרב בכל תוקף להשתלה ובני משפחתו לאחר מותו מסכימים? מי אז צריך לקבוע. בכלל אם רצונו של המת הוא המכריע ובני משפחתו לא קובעים והמת לא הביע את רצונו [כפי שהרוב לא מביע] האם פתאום כן נעניק לקרובי המשפחה מעמד?
כפי שכתבת למנחן-דומני שלא חשבת לעומק, או שלא ממש הבנת במה הדברים אמורים
אהבתיאהבתי
מרגע שהוא חתם, אין למשפחה שיקול דעת, כך שאין רלוונטיות למצב הנפשי הקשה. זו צוואה. אתה אמור לדעת את זה טוב מאיתנו.
אהבתיאהבתי
לא אנושי ולא הוגן לגזור גזר דין שכזה על המועמדים להשתלה. למשפחה אין שיקול דעת תרתי משמע – הן מפאת אבלה והן משום שאת ההחלטה לקח קרוב משפחתם המצוי במוות מוחי, בדיעה צלולה בעודו בחייו. הסבו את תשומת ליבי היום שיש בכרטיס אדי (בדקתי – יש) מקום לסמן אם אני משאירה את ההחלטה הסופית בידי הרבנים. מי שלא מסמן – מה שעובר על משפחתו אינו רלוונטי לתרומת האיברים. החלטתם במקרה כזה לוקה גם בסוג מתוחכם של בריונות – זו שלא נגנה בפה מלא כי לכאורה אנו מזדהים עם כאבם. ובכן – ביג ניוז – אני יכולה להזדהות עם כאבם האישי ולגנות אותם על גזר דין המוות שהם גזרו על חלק מהנתרמים הפוטנציאליים, במחי החלטה נרקסיסטית וחסרת חשיבה ערכית אחת, שלא לדבר על הנזק שגרמו לנושא תרומת האיברים בישראל – זו שהמת שהם ביזו את רצונו פעל למענה.
שמעתי היום שיש גרסה ב' ובאיזהשהו ראיון נאמר שמישהי/ו מהם רצה/תה שיקבר שלם. עוד ברייקינג ניוז – התולעים כבר מכרסמות את מה שהם לא תרמו להצלת חיים.
וחוצמיזה שתמיד נחמד לקבל דווקא ממך שיעור בהומאניזם…
אהבתיאהבתי
ואגב, הסוגייה של כבוד למי שסרב לחתום היא סוגייה זהה – אגן באותה מידה על כל צוואה.
אהבתיאהבתי
הדיון בפייסבוק
אהבתיאהבתי
לזאת כיוונתי כשאמרתי שצריך לבדוק לעומק במה דברים אמורים. החוק מכיר במספר דרכים פורמליות מוגדרות לעריכת צוואה שמקבלת תוקף רק עם מתן צו מיוחד לאחר מות המצווה. זו אחת הסיבות לכך שכרטיס אדי אינו צוואה ועל מנת להקנות תוקף להסכמה מסוג זה בחיי אדם[מעבר לכך שזה אמצעי להוכחת רצון שזה משהו אחר] יש צורך בשינוי החוק[שינוי שאני תומך בו כמובן]. השינוי בחוק שאני תומך בו מרחיק לכת ואם המצווה לא הביע התנגדות מפורשת בחייו אזי מותר יהיה לקחת איבר להשתלה ללא קשר לרצונו או רצון משפחתו. לפחות יש צורך בשינוי שהכרה בהצהרה שניתנה במעמד מסויים והוכחה שניתנה תהיה מחייבת.
ראי גם באתר אדי
http://www.agudatadi.org.il/rishum.htm
בעיה אמיתית הכרוכה בהשתלה גם מבחינה הלכתית היא המועד לקביעת רגע המוות [כרטיס אדי אינו מגדיר זאת] יש חוק בנושא אבל ישנם רבים שמבחינה הלכתית סוברים שהמועד הוא הפסקת פעימת הלב ונתיחה לשם הוצאת לב פועם להשתלה כמוה כרצח ואם אדם הסכים לכך כמוהו כמי שהסכים להתאבד שזו עבירה ביהדות
את המקרה של אבי כהן ז"ל כדאי לפרסם רצוי להתוכח עליו, אבל באופן שנשכיל להפיק לקחים ולא להוסיף על סבלם של האבלים נהדרשים לקבל החלטה קשה מבלי שיש להם כלים לכך ובשעה הכי םחות נוחה ללמוד את הנושא.
גם כאן כמו בסוגיית ההפלות [קראתי התבטאות שלך בנושא] את נוטה לטפל בגרזן קצבים של דוגמות נוקשות ופשטניות על סיטואציות עובדתיות רגשיות וערכיות מורכבות ביותר ותמיד מדהים אותי מחדש לגלות שאת בכלל לא רואה את הבעיות וההשלכות של החלת הדוגמות הללו.
אהבתיאהבתי
התייחסות לנקודות שהעלית:
1. אני בהחלט תומכת בחקיקה קטגורית לפיה ברירת המחדל היא תרומה, ושמי שיצטרכו ללכת עם כרטיס יהיו אלו שלא רוצים לתרום.
2. בעיית קביעת מוות מוחי נפתרה חלקית בקביעת הוועדה והכנסת מכשיר בדיקה מיוחד, אולם מרגע החקיקה הזו ירדו באופן דראסטי מספר התרומות מכיוון שהוועדה פשוט לא מספיקה להגיע בזמן. יוצא, שאותו קריטריון שקודם נקבע במחלקה ע"י רופאים מומחים – מחכה למומחה ממחלקה אחרת (אסור לרופא/ה לקבוע מוות מוחי למטופלים במחלקה – אבל אותו רופא יכול להיות חבר וועדה במחלקה אחרת) שמבושש להגיע. החלם הזה נוצר בלחץ הרבנים.
3. אהבתי את "את נוטה לטפל בגרזן". לצערי, לא ניתן להוציא את העכברים מחוריהם בלהג האינטרנטי הרגיל.
4. הדוגמאות אינן נוקשות ופשטניות – הן דוגמאות מהחיים. הצגתן כפי שהן היא יושרה פשוטה. במרחב השינוי החברתי, היא מתבקשת.
אהבתיאהבתי
איך אמר סלאח שבאתי? כל אחד מקבל מה שהוא לא רוצה והלך להפגין עם השלטים "לא רוצים שיכון"
החוק הזה שאמור היה לפתרו את הבעיה הפך לאסון. ניסו לרצות את עסקני הדת עשו פשרה והם לא עמדו בחלקם בהסכם הם היו אמורים אחרי החיקוק לצאת בהכרזה גורפת להרשות תרומת אברים.
לא רק בעית כינוס הועדות כי בסופו של דבר זה זניח הזמן של כינוס הועדה. עובדה במקרה של אבי כוהן זה לא שינה כלום וגם במקרים אחרים.נושא הזה הוחמר לאחר מופע האימים של ליצמן בשנידר שמאז בהרבה מקרים מחכים להסכמת המשפחה בכלל לכינוס הועדה.
החוק הזה אסון ויש לבטלו לאלתרוצריך לחשוב על קונסטרוקציה חוקית שתאפשר תרומה ללא התערבות המשפחה (זה ממש לא פשוט)
אהבתיאהבתי
מן הראוי להביע שאט נפש, אם לא יותר מזה, ממעשיהם של נקרופילים בדמות תלמידי ורבני ישיבות מסוימות, שמנצלים מצוקה נפשית של משפחה ברגעיה הקשים ביותר ומפעילים עליה מניפולציות והבטחות לישועה.
אולי צריך היה למצוא פתרון בחוק לתופעה המחליאה הזו.
אהבתיאהבתי
הנה התשובה באתר של אדי על השאלה "מה קורה אם אני רוצה לתרום את איברי ומשפחתי מסרבת"?
זו לא יותר צוואה מפתק בכיסו של הנפטר "אני מוריש את כל רכושי לחתול מיצי". בכלל, מדובר על מצב שהאיש עוד לא לגמרי מת, אז אפילו אם זה היה רשום בצוואה חתומה בפני עורך דין, תוקף הצוואה עדיין מפוקפק.
תרומת איברים של בני משפחה מתים קלינית היא מעשה יפה – לפנים משורת הדין – (שיש לעודד ולברך עליו). זה כמו תרומה של 90% משכרו של אדם, ומי שעושה זאת מבורך. אבל זה יראה סתם השתלחות מתחסדת אם נקרא "קמצן" לאדם משום שהוא לא תורם 90% משכרו.
יש גם סוג של חוסר התחשבות – ואנטי הומניזם – בהלבנת פניו של אדם ברבים, על החלטה שהוא קיבל (והיה רשאי לקבל) על סמך נתונים ושיקולים שאין לנו מושג (לא צריך להיות לנו מושג) לגביהם. יש משהו מאוד לא הומניסטי בחוסר כבוד לפרטיותו של אדם ומשפחתו.
אהבתיאהבתי
אהבתי את "אני מוריש את כל רכושי לחתול מיצי".
ההשוואה לתרומת שכר, לעומת זו, היא השוואת מין לשאינו מינו. במערב – למעלה משליש מהאזרחים חתומים על הסכמה לתרום. כאן – 4% (מאתר אדי). אחרי שנגיע לממוצע במערב, תוכל לעשות כמה השוואות שאתה רוצה, גם אם אני סוברת שהן מופרכות. לצערי, זו לא הפעם הראשונה שאני בושה בישראליותי. השוואות מסוג זה אינן עוזרות.
אתה אמנם נחרץ בסופרלטיבים בסיפא, אבל גם זה לא קשור לעניין. הומאניזם זה לתרום איברים והלבנת פנים זה מה שעשה תמיר כהן לאביו ולכל מחזיקי כרטיס אדי באשר הם, שלא לדבר על אבדן חיים אפשרי של כמה נתרמים שלא זכו. המציאות היא לעולם מורכבת. כשמתעדפים ייחוס ערכים מסוג זה למציאות מורכבת (בהצגת הנושא), כדאי להתחיל מה- must have ולעבור משם ל- nice to have – ולא להיפך. ה- must הראשוני הוא לנהל דיון שאינו שוגה ומתבלבל בין המרחב האישי לציבורי. ליבי עם משפחת כהן. כפי שציינתי, אין לזה רלוונטיות למעשה עצמו ומשמעויותיו.
אהבתיאהבתי
חנה – ממש משעשע שאת מטיפה לי מוסר על כך שאני מציע לאנשים מה לעשות. את לא רק מציעה להם מה לעשות, את נוזפת בהם ומלבינה את פניהם בכיכר העיר כשהם יושבים שבעה על אביהם. תתבישי לך.
.
לי יש כרטיס אדי ואני מקווה שבבוא היום הוא יכובד. את דעתי על הרבנים אני משער שאת יודעת. ובכל זאת מוטב לנהוג בדרך ארץ ולא כפי שנהגת.
.
אגב, ראיתי בדיון שלך בפייסבוק שלדעתך העם מטומטם. אני כנראה אחד מהעם. וענה לך שם יפה מאוד צביקה בשור. הפוסט הזה הוא אלימות לשמה.
אהבתיאהבתי
"תתביישי לך" הוא חלק משירת הטרול. נועם, כבר הבנתי לאורך השנה האחרונה שאתה יודע טוב ממני מהו מוסר, מהי אידיאולוגיה, מהו אקטיביזם, להבחין בין טוב לרע, איך לכתוב פוסטים ואיך לערוך אתר (יש לי התכתבות ותגובות בכל הנושאים הללו). ראה תשובתי לצביקה בשור – זו אינה הפעם הראשונה ולא האחרונה לצערי שמתבטאים פה באלימות כדי למחות על so called אלימות, בצביעות או התחסדות כדי לתייג אחרים כצבועים או מתחסדים וביוהרה כדי לתייג אחרים כיהירים. יש טוב ורע ברשת, אני מקבלת גם את הרע כהכרחי.
אתה מגיב לא ענייני ולא נעים בעיני. הפוסטים שלי פתוחים (במגבלת מיון סבירה השמורה בידי) גם לכאלו, מתוך אמונתי באינטרנט חופשי ושיח שאינו ממוקד בשכנוע המשוכנעים.
אהבתיאהבתי
העניין הזה של הבילבול בין המרחב האישי לציבורי נשמע מעניין.
אם החלטה של אדם ספציפי מה לעשות באיברי אביו איננה בתחום האישי, אז מה כן? ולמה בכלל שואלים אותו? ואם היא כן בתחום האישי, אז מה את עושה שם?
אהבתיאהבתי
ברגע שהאב חתם על כרטיס אדי, לצד 300,000 בני אדם נוספים שהאמינו עד לאותו רגע שזו צוואתם בחיים (למרות הסייג המשפטי שהעלה משה) – יש מרחב ציבורי. ברגע שזו סוגייה ציבורית (תרומת איברים) – יש מרחב ציבורי. שים לב לשם הבלוג שלי.
אהבתיאהבתי
לא באמת ברור מה 300 אלף האמינו. ברור מה אחת מהם מאמינה. מה שכתוב בפירוש זה שהכרטיס איננו צוואה (גם בלי קשר להיבט המשפטי). משרד הבריאות השאיר בכוונה, ולא בהיסח הדעת, את שיקול הדעת האחרון בידי המשפחה. אז כדאי להבין מה הי או יכלו להיות נימוקיו.
אני גם הייתי פחות נחפז עם הקביעה שתרומת האיברים שלי או של אבא שלי היא "סוגייה ציבורית".
אני מכיר את הסיסמה בראש הבלוג שלך. אותי היא מרתיעה בדיוק כי היא לא מאפשרת כל בלבול בין האישי לציבורי. הכול ציבורי וזהו.
אהבתיאהבתי
זה לא משרד הבריאות שהשאיר את זה מעורפל, אלא ההסכם הקואליציוני עם החרדים. אין שום ספק מוסרי, יש פוליטיקה.
אכן, לא ניתן לבלבל בין האישי לפוליטי. האישי הוא מרכיב בפוליטי, והוא אישי בו בזמן. ההבדל בהתייחסות אליו הוא תלוי-זירה.
אהבתיאהבתי
חנה,
"אין שום ספק מוסרי" זה ביטוי שמאוד כדאי להימנע ממנו, ביחוד בגלל שיש פוליטיקה. כי במקומות שיש פוליטיקה ואין ספק מוסרי יש כסח!.
אם "האישי הוא מרכיב בפוליטי", אז אין אישי שאיננו פוליטי. כלומר אין שום זירה שמוגנת מעריצות הרוב. אז אנשים כוחניים ונחרצים יכולים להתערב לא רק בשאלה מה אעשה באיברים של אבי, אלא גם בשאלות פשוטות יותר, כמו מי יוריד את הזבל – אני, אישתי, או הילדים.
כאמור, אותי זה מרתיע.
אהבתיאהבתי
מסכימה עם כל מילה שלך חנה – צוואה זו צוואה !!! ועוד במקרה כזה כשלבן אדם בעודו בחיים ניתנת האשפרות להחליט בצורה חד משמעית מה יעשה בגופו לאחר מותו . גם אני מוחה על החלטת בנו שלא למלא אחר הבקשה וצר לי על כל אותם האנשים שהפסידו מהתרומה. החלטה פרימיטיבית ולא חוקית בעליל !!!!
אהבתיאהבתי
עוד עדות לשחיתותה של המערכת הפוליטית.
ממשל נאור שתומך לכאורה ברפואה ציבורית היה חייב לחוקק חוק שלפיו כרטיס אדי הוא צוואה.
אהבתיאהבתי
האמת, לא ברור למה ממשל נאור צריך בכלל חתימה על הכרטיס. אם הוא תומך ברפואה ציבורית שיכרות וזהו – מה זה משנה מה המת רצה?
ולמה רק מת – למה לא ניקח את הלב מחולה סרטן שממילא ימות בקרוב, כדי להציל ילד שיחיה יותר?
ולמה רק חולי סרטן? משטר "נאור" באמת יכרות איברים גם מנכים קשים, מפגרים והומואים, שאומנם לא עומדים למות אבל ממילא לא כדאי להם לחיות.
אולי כדאי להיזהר מ"נאורות" של החיים לבדם. זה יש גם לעדר פרות. אם מרוב נאורות אובד מותר האדם מן הבהמה, אולי משהו התפספס וזה לא כל כך נאור?
אהבתיאהבתי
חרגת מגבולות הדיון. זה לא דיון בסחר באיברים.
אהבתיאהבתי
מי מדבר על סחר? מדובר על מעשיו של "ממשל נאור".
אהבתיאהבתי
אתה מדבר על סחר
אהבתיאהבתי
זה עשוי היה להיות נח יותר, אם את תקבעי גם מה אני אומר וגם מה את עונה. אבל אפילו באתר שלך זה לא עובד ככה. את יכולה לקבוע אם אני לא אומר כלום, אבל אם אני אומר משהו, אני היחיד שקובע מהו.
ובכן, למען הסר ספק, כל עוד מרשים לי לדבר, אני עומד על כך שאני לא מדבר על סחר – היינו, לא על החלפת טובין בכסף או בטובין אחרים. הנושא שהעלה גיורא הוא מה מצופה מ"משל נאור". ובפרט באילו תנאים "ממשל נאור" מוסמך לכרות את איברי כדי להציל חיים של אנשים אחרים.
הדעה שהבעתי היא שממשל נאור מוסמך לכרות את איברי רק אם אני (בעצמי או, בנבצרותי, באמצעות נאמני, כמו בני משפחתי) הסכמתי לכך. לגיורא הייתה עמדה אחרת. שם עניין על סחר.
אהבתיאהבתי
אני לא קובעת כלום אלא קוראת את דבריך. הוצאת איברים מאדם חי היא סחר באיברים.
לא מדובר כאן על כריתת איברים (מן החי) אלא קצירת איברים (מן המת). דוגמאות מופרכות, הגזמות ואסוציאציות פרטיות לא ממש מסייעות להעמקת הדיון, אלא להלהטתו. הוא לוהט דיו גם ככה 🙂
אהבתיאהבתי
אה? שפה חדשה? הנה מילון:
"הוצאת איברים מאדם חי" == "סחר באיברים"
"אני קוראת את דבריך" == "שתוק כבר, נמאסת."
אני מסכים שזה מקום טוב להפסיק. לא כל דבר צריך להכריע בנחרצות.
אהבתיאהבתי
ואמשיך בכל זאת: אני ישירה די הצורך לומר את דברי ללא משמעויות נסתרות, משחררת את הגולשים מהצורך לחשוב מה מסתתר מאחוריהם 🙂
אהבתיאהבתי
מוזר, גם אני חושב שהוצאת איברים מאדם חי היא 'סחר באיברים', השאלה היא מהי ההגדרה של 'חי', לדעתי מוות מוחי הוא הוא שקובע ולא הפסקת פעולת הלב (בניתוח לב פתוח מפסיקים את הלב להרבה זמן ויש מכונה שעושה את פעולת הלב, אני לא מכיר עדיין מכונה שיכולה לחשוב במקומך) ולדעת אנשי דת מסויימים הלב קובע.
אהבתיאהבתי
כרטיס אדי אינו צוואה. בוודאי לא מהבינה החוקית הפרומאלית אבל אל מהבחינה המעשית
אהבתיאהבתי
עדי, דווקא כן מהבחינה המעשית למרות שלא מהבחינה החוקית.
ההתמקדות בהיבט החוקי בלבד מנטרל שיקול דעת מוסרי, זה קצת דומה לטיעוני ה"עוד לא הורשע בבית משפט" של אלו שלא נוקטים עמדה נגד עבריינים לסוגיהם. חקיקה מתחילה מהערך החברתי שיוצר אותה, למרות שלצערי לעיתים היא כלי משטור שכופה ערכים, כי אנשים לא מגיעים אליהם לבד (החוק למניעת הטרדה מינית כדוגמא).
אהבתיאהבתי
זה נושא כל כך כבד שהפאן הפורמאלי הוא משני. הטרדות מיניות זה פשוט. צריך לקחת מהגברים את הכוח שהיה להם במשך כל ימי האנושות זה לא קל אבל הערך פשוט. הנושאים הללו שקרובים לסוף ויצירת החיים הם לא פשוטים ועצם העובדה שאני ואת חושבים שצריך לתרום אברים אינו מפשט את הבעיתיות שבהפיכת כרטיס אדי לצוואה מחייבת, בדיוק כמו המתות חסד הפלות והנדסה גנטית. זה הכל חוץ מפשוט ואו ערכים פשוטים.
את אני מניח בעד זכות אישה לגופה האם בקשה של משפחה לאפשר הפלה בטרימסטר שלישי בגין אפשרות עם הסתברות נמוכה שילוד יהה עם הפרעות קשב (ובשלב מאד מתקדם של הטירמסט השלישי) ניראת לך פשוטה?
או השאלה למי זכות ההחלטה בקשר לגוף של נפטר. למי הוא שייך בעצם והוא חסר יכולת החלטה עכשיו. זה שאז הוא חשב שזה בסדר זה חסר משמעות כי יש חשיבות עליונה לכך שזה ניתן לשינוי עד הרגע האחרון אבל בין ובין יש שלב ושבו יכולת ההחלטה עברה לקרוביו. והחלטה על תרומת אברים כוללת גם החלטה על ניתוק ממכשירים ואת ההחלטה הזאת כבר הועברה לבני המשפחה. את לא יכולה ליטול מבני המשפחה את הזכות לחלטה על סוג הטיפול הרפואי שהתורם המיועד יעבור ואם הם רוצים שלא לנתקו אין שום דרך לחפות עליהם. כי בעצם מה שהם החליטו היה שלא מנתקים אותו ואם לא מנתקים אותו אז אין תרומה. ועל כוחם הרב כי אחרת את אומרת שכל האנשים חסרי ההכרה החלטות לגביהם תלקחנה מבני המשפחה. זה מצב בלתי נסבל.
אהבתיאהבתי
ובשורה התחתונה, בשביל מה לעזאזל אני מסתובב עם כרטיס 'אדי' בארנק? הרי אם לא היה לי כרטיס כזה ואני מגיע חס וחלילה למצבו של אבי כהן אז במילא ישאלו את המשפחה שלי, אז מה כבר משנה חתיכת הפלסטיק הזאת אם במילא הנוהל הוא אותו נוהל וההחלטה היא תמיד של המשפחה?
אהבתיאהבתי
זו בדיוק התגובה הראשונית שלי.
אהבתיאהבתי
בכדי שאפשר יהה להגיד להם. "זה מה שהוא רצה". זה עוזר בצורה בלתי רגילה (לפעמים) לקבל את ההחלטה.
צריך לזכור שגם משפחת כהן חשבו "שיש סיכוי". השלב הזה הוא קשה כי הם רואים בן אדם שהוא לכאורה חי.
אהבתיאהבתי
רגע, אתה עורך דין לא? איך אני יכול חוקית לוודא שרצוני האחרון (כן או לא תרומת איברים) יקויים? הרי מה שאני רציתי בחיי הוא שאמור לקבוע ולא מה שהמשפחה שלי רוצה או משערת לעצמה שאולי הייתי רוצה
אהבתיאהבתי
שכח מזה. לא במדינתנו. בשלהי 2005 אבי ז"ל שהה במחלקה סיעודית של משען, עם אלצהיימר, מחלת לב, כרות רגל מסוכרת, לא מזהה אף אחד, לא יודע מי הוא, אבד את כושר הדיבור ואת מרכז הכאב במוח ולא מרגיש כלום לטוב או לרע, לא שולט בסוגריו, וכיו"ב. חתמנו על בקשה והצהרה לא לשלוח אותו לבי"ח ו/או לבצע החייאה אם יתדרדר מצבו. הדבר הבא שקרא זה טלפון ממשען ש…הם שלחו אותו לאשפוז כי הדרדר מצבו… למה? כנראה כדי שלא יתווסף מת נוסף לסטטיסטיקה שתקשה עליהם למכור מיטות. את מי מעניין שלום המאושפז או מסמך משפטי עליו חתמה המשפחה? וזה מסמך משפטי, לא כרטיס אדי. אבי הונשם והיה בקומה עוד למעלה משבועיים ("בזכות" ההחייאה והאשפוז) מיותרים.
למדתי עוד משהו שם על כבוד האדם בישראל…
אהבתיאהבתי
מאד מסובך. אין שום דרך להתנות על צוואה ועוד יותר גרוע התחיבות למתן אברים היא אינה אכיפה. אם אני מחר מבטיח לך לתת לכך כליה ולא נותן בית המשפט אל ישלח שוטרים לתפוס אותי ולהוציא לי כליה.
עכשיו הבעיה הכי גדולה כאן היא שבין החתימה שלך על כרטיס אדי והמוות המוחי שי שלב שבו בני המשפחה נכנסים לתמונה והם זכאים לקבוע מה הטיפול הרפואי שהפצוע או החולה מקבל. הניתוק מהמכשירים הוא חלק מהטיפול הרפואי ולא חלק מתורמת האברים הוא פשוט שלב מקדים. וניתוק המכשירים היא פעולה בעיתית מאד. כי לפעמים יש משפחות שדי מתחשק להן להפתר מהאבא הנודניק הזה ואו מהאימא עם היד על חשבון הבנק של המשפחה….
הינה חנה פה מצרה על הכיוון השני וזה שמשפחה מבקשת לא לעשות טיפול רפואי יכול להיות שהיא צודקת בעקרון אבל שם יש בעיה אחרת כי בתי האבות חיייבים על פי חוק להעביר את החולה למקום שבו הוא יוכל לקבל טיפול מרבי ועצם העובדה שהמשפחה לא מעונינית לא עוזרת כאן. בבית חולים כבר היה צריך להיות יורת לווארג' אבל זה מסובך אוי כמה שזה מסובך.
אהבתיאהבתי
זה לא נכון. המסמך המשפטי של לא להעביר לבי"ח ו/או לבצע החייאה באמצעות מכשור משחרר אותם מכל חובה אחרת. לכן מחתימים את המשפחה ולא מסתפקים בבקשה "מתחת לשולחן". אסור להמית בישראל, מותר לא להחיות.
אהבתיאהבתי
קודם כל, לא ברור לי למה מכוונות הטרוניות לתמיר כהן בלבד, הוא אמנם זה שעמד מול המצלמות אבל עד כמה שהבנתי מגעת, מי שמקבלת את ההחלטה היא האלמנה ולא הוא.
אגב, הבנתי שרבנים, כולל הרב הראשי שלמה עמאר, היו דווקא בעד התרומה, מי שהכריע את הכף היו אברכי ישיבת "שובו בנים" שהבטיחו "תחיית המתים" (בלי להתחבט בסוגיה למה חסרונם של כמה איברים פנימיים אמור להפריע למי שיכול לחולל נסים כמו השבת המתים לארץ החיים). מישהו מוכן להסביר לי למה דווקא אנשים דתיים מוטרדים יותר מכל עניין תרומת האיברים?
לעניין עצמו, אני תמיד הייתי בעד ביטול כרטיסי האדי ושימוש בכרטיסי "מניאק" שאותם יישא בארנקו כל מי שלא רוצה לתרום איברים.
אהבתיאהבתי
גם בעיתונים נכתב וגם ממה שהצלחתי לברר – הוא היה לב ההתנגדות.
אהבתיאהבתי