תורת המידות הוירטואלית

כבלוגרית פוליטית, אני נתקלת בלא מעט סיבות להעלות דיונים על אתיקה של אקטיביזם ואקטיביסטים* ברשת, רק שמעת לעת נוצר מפגש עם פן אחר של הסיפור המורכב הזה.

השבועות האחרונים זימנו לי ריענון ממוקד לסוגיית המידות ההתנהגותיות במרחב הוירטואלי,  או במילים עממיות יותר – נתקלתי במקבץ צפוף במיוחד של אנשים שיורקים בשיטתיות לבארות הרשת והקבוצה הרעיונית מהן הם שתו או שותים, או שאולי ירצו לשתות ממנה בעתיד.

רבים מהאנשים הללו מאמינים (ואני מאמינה להם לגמרי) שהם פועלים מתוך רדיפת צדק ואמת אישית, מתוך מצפן פנימי קטגורי שמכתיב להם רק דרך אחת ולא אחרת – My way or the highway במקרה הטוב, My way or no way במקרה התכוף יותר. מדובר בצמצומה של אג'נדה לכלל מטרה אחת בודדה מתוכה.

לכן, הם נוכחים-נפקדים בשיחות שלכאורה הם שותפים בהן (הגדילה לעשות מישהי שכתבה שהיא לא קראה ולא תקרא ממניעים עקרוניים את מה שאני כותבת, כי יש לה דיעה על מה שכתוב שם, או אחרת שככל שהקפדתי לענות לה נקודה נקודה ובסבלנות אין-קץ, התעקשה: "לא ענית לי", פשוט כי התשובה המקובלת היחידה לדידה היא זו המסכימה אתה באופן גורף). ככה יוצא שאפשר גם אפשר להשתיק אחרים בשמו של הצדק תוך מחאה נגד השתקתה לכאורה שלהם, כשהם תוקפים אישית, נבזית ומתחת לחגורה את מי שלא מאפשרים להם להמשיך ולהשתיק, אפשר להלך רכיל ולהוציא לשון הרע במסווה של ביקורת לגיטימית ואוביקטיבית שבאה מתוך So called כנות אוטנטית וכוונה קדושה, אפשר לפעול נגד מי שנתנו להם יד בשעה קשה ולעיתים אף שלמו על כך מחיר, אפשר להשמיץ (למשל: 'אני לא אפרסם את הדברים האיומים שהיא אמרה לי כי זה פרטי') בדרך מניפולטיבית שלא היו סובלים בכל עניין אחר, אפשר להגיב בהודעות נבזיות בנות מאות מילים (לעיתים תגובות ארוכות מהפוסט עצמו), אפשר לכתוב דברי בלע על מי שרק אתמול צעדו איתם אנגז'ה אל עבר השקיעה, אפשר להשתמש נגד מתנגדיהם במידע שנמסר להם במסגרת קשר אישי/אינטימי, אפשר לצאת במתקפה אישית נגד מי שלמעשה הם חייבים לו/ה לא מעט, אפשר לעשות שימוש בכאבם של אחרים בשירות הונדטה הנקודתית שלהם, אפשר לצאת למלחמה כוללת נגד חברים ועמיתים ועוד. לשם השלמה, כדאי לקרוא בהקשר זה את עפרי אילני, על פרקטיקת ההוקעה בשמאל. ב"מחנה" הפמיניסטי המציאות דומה. יש שורה ארוכה של בלוגרים נוספים המגיבים לפרקטיקה הצרה והעקמומית הזו, כדאי להצמד לבלוגים שלהם כדי להבין מה זו תורת המידות הוירטואלית ושל האידיאולוגיה. ביניהם – נעמה כרמי, יוסי גורביץ, איתמר שאלתיאל,  שלום בוגוסלבסקי, יופי תירוש, עידן לנדו, אייל גרוס ואחרים.

עם רבים מהם יצא לי להתווכח לא פעם – מבלי שכל ה"אפשר" המוזכרים לעיל יקרו ולו פעם אחת, מה שמביא אותי למסקנה שאתיקה היא גם היכולת לסבול ולהכיל אי הסכמות וניגודים ולקחת אותם בחשבון גם בעיצוב תפיסת המרחב האישי שלי.

יחסיות הערכים בסביבה בה הפרשנויות מרובות:

"מבין סוגי המחקר הרבים שבהם היה אי-פעם שימוש כלשהו למונח "תורת המידות", ניתן להבחין בשלוש קבוצות של שאלות עיקריות:

1) שאלות מוסריות (Moral questions): למשל "האם חובה עלי לעשות זאת?", "האם הפוליגמיה רעה?" "האם ראובן הוא אדם טוב?". במובן זה "מוסרי" (moral) או "אתי" ("של תורת-המידות") הם פחות או יותר בעלי משמעות זהה.

2) שאלות עובדתיות אודות דעותיהם המוסריות של בני-אדם. למשל "מה בעצם חשב מוחמד (או המעמד הבינוני באנגליה או אני עצמי) על טיבה של הפוליגמיה?"

3) שאלות אודות משמעויותיהן של מילים בעלות גוון מוסרי (Moral words) (כגון "צריך", "צודק", "טוב", "חובה"); או אודות טבעם של המושגים או של "הדברים" שאליהם מילים אלה "מתייחסות"; למשל, "כאשר מוחמד טען שאין בפוליגמיה שום פגם מוסרי למה הוא התכוון בעצם?"."

מתוך תורת המידות / פרופ' ג'.או. יורמסון, אתר מט"ח

הסיפור שלהם, של אלו המאתגרים את גבולות האתיקה, יושב תמיד על חומרים קשים מהחיים, שראוי כמובן לצאת עבורם למאבק, ומניע אותם לפעולה מתוך החווייה ולא מתוך ההתבוננות האסטרטגית בה ובסביבתה. אין בפעולה הזו חזון כולל אלא לוח מטרה יחיד, פלקט חד מימדי (בו לדוגמא אנס ומי שמדבר לא יפה לנשים – ביצעו את אותה עבירה). זהו המתח הקבוע שבין האני החווה לאני המתבוננ/ת. הפתרון הוא קץ המצוקה האישית ולא מציאות כוללת מתוקנת. מנקודת מבט שכזו – רק שלא יבלבלו אותם עם פלורליזם של עמדות, נקודות מבט ותפיסות עולם, מציאות מורכבת, ראייה מערכתית/ארוכת טווח או חס וכרפס – שלא יוסיפו להם אינפורמציה סותרת שעלולה לערער את הנרטיב ההחלטי שלהם על טובים ורעים. כי מי שלא איתנו – נגדינו. לא הסכמת אתם? גם אם עד לאותו רגע נתת להם בימה רחבה מאוד ברשת, את מוצאת אותה מנוצלת נגדך מבלי שיעלה בדעתם שמשהו כאן לא בסדר.

מניסיון באירוניה המשובחת של החיים – אלו בדיוק האנשים שבעבר היתה להם לאחר זמן את החוצפה לפנות אלי בבקשות לשיתוף פעולה או לעזרה, כאילו כלום. בחלק מהמקרים עזרתי.

כל התופעות הללו אינן ייחודיות לאינטרנט. הן אנושיות ועתיקות כמו אדם וחוה. רק שהאינטרנט הופך אותן לגלויות, זמינות וחשופות יותר. לכן אין צורך לכתוב קוד אתי לאינטרנט, מספיק לתרגם ל"אינטרנטית" את זה של החיים.

ומה אם לא הסרטון הגאוני Lama With Hats (אחד מסדרת סרטונים, אליהם הגעתי תוך כדי חיפוש אחר יריקות אקזוטיות של לָמוֹת, לאיור הפוסט הזה) כדי להמחיש את הבעייתיות שבניתוק מאתיקה ומירכוז בחוויה האישית, כפי שמציג אותה קארל הלמה:

 

 

בשיחה עם קולגות, אמרו לי כבר לא פעם שהחבר'ה האלה פשוט לא שולטים בזה. הם מרוכזים לכאורה בעצמם במידה שלא מאפשרת להם לפתח מבט אחר – אחראי, רחב, דמוקרטי, פלורליסטי, סולידרי וקולגיאלי יותר. הם לא מוכנים לוותר על הרווחים המשניים שמעניק להם הכאב שלהם, ולשבץ אותו במפה רחבה יותר של כאבים.

בעניין זה אני מוצאת את עצמי חלוקה הן על חברי הרחומים והן על הפילוסוף עמנואל קאנט, שטען שמה שחשוב בעשייתם היא הכוונה הטובה (וכוונתם לכאורה טובה – תמיד הם יוצאים הרי נגד הפרת זכות-אדם כזו או אחרת) ולאו דווקא המעשה או התוצאה (שהיא לרוב הפרת זכויות אדם של הרבה אחרים על מנת לתקן לכאורה את זו שלהם). קאנט מדד אותם באמצעות תחושת החובה והמחוייבות שלהם, ככח מניע למעשיהם. לי, העממית והפשוטה, אין את אותה גדלות שאפשרה לו לפסוח על שני הסעיפים.

בסביבה בה הצדק האישי הופך לאלוהים, מחליף את הצדק האוניברסלי ומאפשר בכך להרבה מאוד חטאים להתחולל באין מפריע, אני נוטה להעדיף דווקא את משנתו של שפינוזה, שמדגיש את האני המתבונן:

מי שתופס בשכלו את מהות האל – אוהב אותו, ומתוך אהבתו לאל הוא מסוגל לכבוש את יצרו ולסגל לו את המידות הטובות, כלומר את ההתנהגות המוסרית הנאותה.

ההתנהגות המוסרית הנאותה נמדדת בפרספקטיבה רחבה מזו שמאפשרת החוויה, טראומטית ומקוממת ככל שתהיה. בחודשים האחרונים מצאתי את עצמי כותבת לא מעט על כך שתיעדוף זכויות אדם (פלשתינאים לפני נשים, למשל) הוא הפרת זכויות אדם, השתקת קול רע הוא רשיון להשתקתנו שלנו, פעולה מוצדקת נגד עוכר נשים מפסיקה להיות מוצדקת אם כתוצאה ממנה נפגעות נשים אחרות, ועוד. חוסר היכולת של אבירי ואבירות הצדק המוחלט הזה להכיל סתירות פנימיות ורגשיות (הדוגמא הטריוויאלית ביותר היא התשובה המחלוקתית והאמוציונלית מכולן על שאלת הפרטנר בסכסוך האזורי – 'שלום עושים עם אויבים') ולוותר על התשוקה לסיפוקים מידיים במאבק, מסיתה את המאבק מחזית משותפת נגד ה"אויבים" האמיתיים, לאלפי רסיסי חזיתות פנימיות.

ולרשעים שלום.

* אקטיביזם ברשת – טבעתי לגביו את המושג סייבר-אקטיביזם (סימן רשום). פוסט יבוא בהמשך.

פוסט זה פורסם בקטגוריה אינטרנט, חברה ופוליטיקה, פמיניזם, עם התגים , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

46 תגובות על תורת המידות הוירטואלית

  1. אבי הגיב:

    את צודקת, כל ההתנהלות הכוחנית של לובין (את ביקרת אותי אז אני מתפטרת, הנה תראי אשכר מה עשית. אה, בעצם אני לא ממש רוצה לוותר על המשרה הנוחה, אז אני מקבלת את צו התנועה ועקב התמיכה הגדולה בי אני מסכימה להישאר), חוסר היכולת של לובין להתפשר ולהכיל דעות אחרות (הכנס יצא בסופו של דבר לפועל באינטרנט עם ציפר ובלי שום ביקורת עליו ובלי לתת לאשכר במה) והזלזול והציניות שלה (אני המארגנת, אני בעלת הכוח, אז אני הקובעת והמחליטה הבלעדית מה יהיה, לכן אני לא מוכנה לשקול את ביטול השתתפותו של ציפר, אלא מוכנה שאת תתעמתי עם מי שפגע בך בלי להבין כמה קשה לנפגעת אונס להתמודד עם התוקפים שלה) רק מראה את ההבדל בין התיאוריות על קבלה, הבנה וסולידריות של לובין לבין התנהלותה בפועל.

    אהבתי

  2. אבי הגיב:

    ובכלל חוץ מלנתח סרטים הוליוודים מסחריים ושטחיים בתיאוריות פוסטמודרניות משועתקות ומתאימות לצו האופנה האחרון, מתוך התרפסות בפני האקדמיה האמריקנית, איזו פעילות פמיניסטית בכלל יש ללובין?

    אהבתי

    • אבי, אני ממליצה כתמיד להקדים למידה לתגובה.

      אהבתי

      • למה? ככה יותר טוב…
        אבל ואבל גדול (ומעבר לשאלה הדרשת ומה את עשית בשביל מדינה..) חסרים לנו גם כותבים וגם מהנהיגים שיש להם תפיסת עולם מגובשת ולא  צריכים יותר מדי להתעסק בעובדות בכדי לדעת מה טוב ומה רע.
        אורי אבנרי שאיש לא יחשוד בי היום שאני מסכים עם דעותיו אבל יצקתי מים על ידיו במשך שנות דור (בעצם כמעט רוב חיי הצבעתי על פי המלצתו ואו למפלגות שהוא חשב שנכון לבחור בהן.) יתרונו הגדול גם ככותב וגם כמנהיג פוליטי (והוא היה מנהיג פוליטי מחורבן שזה חבל על הזמן ) שתמיד הוא ידע מה התשובה הנכונה עוד לפני שהדברים התרחשו. שעושה את זה אופרטיונסיט כמו שמעון פרס  או אהרון ברק? אז זה רע. כי האנשים הללו מה משעניין זה עצמם (הם לא היו צריכים להיות במוקדי קבלת ההחלטות בכלל ..) אבל שעושים את זה אנשים עם תפישת עולם מורכבת ומוכנה? אז זה יתרון גדול כי בעולם שלנו מהירות התגובה היא כל כך חשובה שלא נורא עם מדי פעם אורי אבנרי שגה. בעקרון הוא צדק (אז….(וצודק עד היום בכך שחוסר שוויון זה מחלה קשה)) 
        היום הגיב מהר למשל בוזי הרצוג לארועים בדרום. הוא למשל נזפ בליברמן על שהוא מכנס את מפלגתו לדון במשבר בעזה וטען שזה אל עניין "פוליטי" איך יכול להיות יהודי כל כך טיפש את שואלת את עצמך? הרי מה זה לא עניין פ]וליטי? מה זה עניין פוליטי רק מינויים במרכז?  לא האיש אופרטיוניסט וחס תפיסת עולם מגובשת ועל כן הוא חייב לבדוק את העובדות לפני שהוא מדבר כי אחרת יצאו לו שטויות מהפה…

        אהבתי

  3. אבי הגיב:

    וכתגובה יותר עניינית? או שאם אני כותב נגד לובין אז לא צריך הכלה, קבלה וסולידריות? לא צריכים להיות מנומסים? חוסר התוקפנות הוא רק נגד מי שנמצא בצמרת של היררכיית הכוח בתנועה הפמיניסטית ולא כלפי מי שנמצא למטה? אין כמו להעריץ סמכות והיררכיה, ממש פמיניזם לשמו.

    אהבתי

  4. אבי הגיב:

    אחרי שחברה לצמרת ההירכיה בתנועה הפמיניסטית מותקפת, אז פתאום ביקורתיות היא תכונה מגונה? פתאום יש לקבל את צו השעה של התנועה ללא עוררין?

    אהבתי

  5. חנה בית הלחמי הגיב:

    אבי,
    זה לא פוסט על אורלי לובין והבלוג שלי אינו זירה לונדטות אישיות שלך או של אחרים נגדה או נגד כל אדם אחר. כל מילה נוספת הנוגעת לגופו של אדם תימחק.
    חוזרת על המלצתי לקרוא לפני תגובה ומבקשת להגיב רק לנושא הפוסט.  

    אהבתי

  6. נעמה הגיב:

    רק להוסיף שאצל קאנט זאת לא רק הכוונה. זה גם עיקרון ההכללה. בניסוחו הראשון של הציווי הקטגורי: "עשה מעשיך רק עפ"י אותו הכלל המעשי אשר, בקבלך אותו, תוכל לרצות גם כן כי יהיה לחוק כללי".
     

    אהבתי

    • טוב, את האמונה על הידע הפילוסופי מבין שתינו 🙂 
      אם אני מבינה נכון את דבריך, מדובר בגיוס הכוונה האישית למענה של מטרה אוניברסאלית, מעבר לעצמי? כלומר, כן מתוך התבוננות כוללת?

      אהבתי

      • נעמה הגיב:

        הנקודה היא שלא רק הכוונה הטובה חשובה. (ידוע איזו דרך מרוצפת בהן). אלא, השאלה (בלשון פשוטה) אם אפשר לרצות שכולם ינהגו באותו אופן, מבלי שתיווצר סתירה. וזה המבחן המוסרי הקאנטיאני.

        אהבתי

  7. shaul sela הגיב:

    גילוי נאות
     
    אני העליתי את הפוסט שכתב שרגא עילם בדה מרקר לפייסבוק לאחר שאסתי הסירה אותו מהאתר במחשבה שניה. באופן עקבי מחודש מאי 2010 אני מביע את דעתי שמי שיושב בפאנל לצידו של לאור "באירועים" כמו שהתקיים אשתקד בבית ביאליק ממיט על עצמו קלון.
    יש לי דיעה אישית ואני עושה את מה שמותר לי כאשר אני מבקר בחריפות ברשת את אלה שבחרו להמשיך להיות ידידים של לאור לאחר התפוצצות הפרשה. הכתיבה שלי היא נכונה עובדתית ומינימליסטית .אני מניח שהדברים שנכתבו על ידי לא גרמו נחת לבלוגר מרשימות או לאשה שפירסמה ספר שירים.
     
    הטריגר לסערה הוא נושא ששנוי במחלוקת .ולראיה מי שיודע איפה לחפש בפייסבוק ימצא שם פוסטים נוספים לפוסט שכתב שרגא עילם התומכים בדעתו .
    אסתי החליטה להסיר מהאתר במחשבה שניה את הפוסט של שרגא ונימקה את ההסרה בכך שתוכנו של הפוסט הוא אד הומינם.
    בדרך כלל חנה אינה מתרגשת מחיצים המופנים אליה וזו הפעם הראשונה שאני קורא פוסט שלה שמלווה אותו מנגינה של זעם אישי.
     

    אהבתי

    • אין שום זעם אישי בפוסט שלי (אולי, בשוליים, פוליטי) אלא ביקורת נוקבת. הסיפא שלך נגוע מגדרית. כ"כ הפוסט אינו דן בדמויות קונקרטיות ועצם ההתעקשות של אותו אבי עלום ושלך לרדת למדמנת גופו של אדם בנושא עקרוני שכזה, מתוך נקודת מבט סובייקטיבית וצרה של המרחב הציבורי המורכב, הוא דוגמא מצויינת לאתיקה הלקוייה שהפוסט מדבר עליו. חבל, אתה מסוגל להתבוננות רחבה וגבוהה יותר.

      אהבתי

      • shaul sela הגיב:

        את טועה
        אני לא פובליציסט ולא בלוגר לכן אין לי יומרה להביא לרשת דברים שאינם ידועים. אני עוסק במספר מצומצם מאוד של נושאים כדי לדבר אל קוראים חדשים.
         
        המטרות העיקריות שלי הם המתנחלים,בן דרור ימיני ואם תרצו.
        בנוסף אני מוצא לנכון לכתוב על ענת מטאר וגליה יהב וכמובן שאני כות בגנותן.
         
        הדברים החשובים לי באמת נוגעים לערכים וצרכים לפי הגותו של פרופ ליבוביץ'. וכשמדברים על ערכים אני אומר שבניגוד לאלה שמזהים ציונות ויהדות ,אני מפריד בין השניים ולא רואה בציונות מערכת של ערכים שאני רוצה להיות קשור אליה.
        אין בדברים אלה שום חדש והם נכתבים בעיקר בתגובות למעט 2 או 3 פוסטים שפרסמתי בקדמה שהיו סקירה על ספרים חדשים.

        אהבתי

        • אם מה שאתה כותב עליו הם פרסונות – בן דרור ימיני, ענת מטאר וגליה יהב – ולא רעיונות, הרי שאני ממש לא טועה ואף מאוד מדייקת. כדי לדבר על ערכים כדאי לעסוק בערכים, ולא רק ברכילות על אלו שלדעתך לא פועלים על פיהם.

          אהבתי

    • אסתי סגל הגיב:

      מר סלע הנכבד,

      אני שמחה שאתה מספר לקהל את הדברים שקרו במקום בו אתה לא היית ואין לך מושג בהם, ומצד שני אני גם לא יודעת מה זה אד הומינם, אבל אני בהחלט יודעת ומכירה את סוג הכתיבה הנפוץ במחוזותינו בו במקום להתייחס לגופה של בעייה ולנושא, גורר את הדברים לרכילות, הכפשה והשתלחות בגופו של אדם (או בני אדם).

      כשהקמנו את המקום הזה חלמנו על מתן אפשרות לשיח אחר. לא מתלהם. לא מכפיש. לא מרכל, ועוסק בדברים החשובים באמת.
      על פי הרעיון הזה גם נסחנו תקנון ואנחנו משתדלים מאוד לדבוק בו.

      אני, כעורכת האתר הזה, מקפידה ואמשיך להקפיד בכבודו של אדם. כל אדם. לא משנה מה דעותיו או מה צבע עורו או מינו או דתו.
      גם כשזה לא נוח לי. כשכל דבריו מנוגדים להשקפת עולמי ולאמונותי.
      גם כשזה מחייב אותי למחוק (פעולה שאני לא נוהגת לעשות).

      אז כזה הוא המקום ואלו חוקייו. מתאים לקוראים – יופי. לא מתאים? יש הרבה מקומות אחרים. לא חייבים להיות דווקא כאן.

      ולסיום הרשני לצטט מדברי אבותינו:
      "המלבין פני חברו ברבים – כאילו שפך דמים".

      אהבתי

      • shaul sela הגיב:

        אסתי
        מאחר ואין לי יחסים אישיים ברשת עם איש מלבד שיחות טלפוניות עם הני זוביידה ולא נפגשתי איתו מעולם. אני יודע איך לתעד דברים שנאמרו ברשת .העובדה שלא כיסיתי את הדברים שנכתבו בפייסבוק בתעוד אומרת שלא חשבתי שאני מספר לקהל שאדם נשך כלב.
         
        כדי שתתקיים הלבנת פנים ברבים צריך להיות לי ידע "רכילותי" על החיים של הזולת מחוץ לבלוגספירה. אני כבר 3 שנים לא מספר אינפורמציה אישית ולא נחשף לאינפורמציה אישית.
        אין לי כלל יכולת לבזות אדם אולי משום שכינויי גנאי שמופנים כלפי נתפסים כמחמאה

        אהבתי

        • …או להפיץ ידע רכילותי שכתב מישהו אחר. אגב, רכילות אינה מבוססת ידע. לו היתה, היא לא היתה רכילות. 
          אני מבקשת להוציא את זה מבלוג שלי ולעבור כאן לשיח איכותי.

          אהבתי

  8. דני כהן הגיב:

    חנה זה כאילו כתבת את מה שאני חוותי בתוך הקהילה הגאה. קודם כל גיליתי שעצם העובדה שאני גבר-אשכזני-ותיק-הומו הופכת אותי לאויב ולנצלן באופן אוטמטי שאין עניין אפילו להקשיב לדעותיי או לדברי.
    למדתי על פיצולים וחרמות על שטויות והבדלים מזיערים שלא אפשרו שיתופי פעולה שיכלו לעזור לכולם, וזה מצד אלה שכביכול תופסים את עצמם כמאוד נאורים ומתקדמים ובעד מדינה אחת מהים עד נהר הירדן שכולם יחיו בה באושר ובעושר, למרות שהם בקושי יכולים להסתדר בינם לבין עצמם.

    אהבתי

  9. אבי הגיב:

    כל הפוסט הוא סגירת חשבונות במסווה של דיון אובייקטיבי.
    אז גם אני אענה באופן עקרוני. בארגונים רידקליים לעתים הצמרת בהיררכיה חסרת התחשבות כלפי פעילי השטח. ההנהגה מתנשאת כלפי האנשים שנמוכים בהיררכיה ומשתמשת בכל מניפולציה אפשרית, כולל מניפולציות רגשיות כדי לשמר את מעמדה ואת המוניטין שלה וכיוון שהיא מקושרים יותר ויש לה כוח רב אז היא גם מצליחה לרוב.
    זו בעיה קשה וידועה, מה לדעת צריך לעשות כדי לפתור בעיה זו? כיצד עלינו להתמודד איתה? כיצד למנוע מהנהגה מתנשאת, חסרת התחשבות וכוחנית מלפגוע בפעילי שטח נמוכים בהיררכיה של ארגונים רדיקליים? כיצד יש להגן על פעילים נמוכים בהיררכיה נגד הכוחנות של ההנהגה?

    אהבתי

  10. איכשהו אני לא מופתעת מהניסיונות להביא הנה את המדמנה ולהסית את הדיון מהדבר האמיתי לתככים ורכילויות. חבל על הנסיונות, זה לא יצליח.

    אהבתי

  11. אבי הגיב:

    לא תמיד צריך לשבור את הכלים, אבל צריך גם לשים קוים אדומים. הזמנה של ציפר לכנס וחוסר רצון לבטל את הזמנתו הוא קו אדום שנחצה עבורי ועבור רבים אחרים. לא תמיד צריך ללכת בצורה עיוורת אחרי ההנהגה ובעלי הכוח, גם אם הם מהצד שלנו. כמו שסירוב לדרישה להעלאת שכר מינימום ע"י ציפי לבני בבחירות האחרונות היה קו אדום מספיק רציני כדי שלא ארצה לבחור בה, על אף הצהרותיה הפמיניסטיות.

    אהבתי

  12. היושבת בגנים הגיב:

    עם יד על הלב- יכול להיות שכל עוד את היית בצד המוקיע זה היה בסדר, וכשלפתע התהפך הגלגל והצדקנים מוקיעים אותך אז זה לא בסדר?

    השאלה הרטורית לא נועדה לפתוח דיון אד הומינום, אלא לגרום לנו לפשפש מעט בציציותינו שלנו (אני אמנם בעילום שם אבל אקפיד להפנות דרישה זו גם לעצמי).

    אהבתי

    • פיתחתי אפס סבלנות לנכלוליות, ספינים ודמגוגיה, במיוחד אלו הנאמרות בעילום שם – נחלתם של פחדנים ואנשים לא ישרים במיוחד.. אז סליחה על חוסר הנימוס, אבל החלק הראשון תשובתך שטחי ומניפולטיבי. אני מצהירה על כך בשמי המלא, אגב. פשוט תקראי שוב. מחוקיו הותיקים של הבלוג – איז זכות ביקורת בעילום שם. כי Put your ass where your words are .

      אהבתי

  13. השאלה האמיתית שצריכה להישאל בהקשר לפוסט הזה ולאחרים היא למה את כל כך מעצבנת אותם? מה יש בך שככה גורם לריר לרייר למלתעות להחשף? כאילו שכל צער העולם בגינך הוא. נקודה מאד מעניינת למחשבה.

    אהבתי

    • כי אני צודקת. לא צדק של אלו שמלאים בעצמם אלא צדק עובדתי. זה לא מחמיא להם במיוחד ומנפץ את המעטפת הדקיקה והעכורה של האגו הצודק 🙂

      אהבתי

      • זה הסבר פשטני מדי. U CAN DO BETTER לא שיש לי תשובה אבל זאת נקודה מאד מעניינת.

        אהבתי

        • הוא לא כל כך פשטני, אבל אפשר לרבד אותו. למשל – כשהצדק העובדתי מייצר תחושת סכנה לעמדות כוח או השפעה (גם אם מדומות), שזה מבשר שינוי, כשמשהו שאני אומרת שומט את השטיח תחת רציונל קיומו של משהו (כמו שהיה במקרה ההטרדות המיניות), כשמוטת השליטה של קבוצה מסויימת עומדת בסימן שאלה כי אני לא מושפעת מהטרור והאיומים המופנים כלפי (שהיו במידה רבה גם במקרה האחרון), ועוד ועוד. כל מקרה לגופו.

          אהבתי

  14. נועה הגיב:

    חנה, אני קוראת קבועה שלך וגם של כמה מהבלוגרים שציינת, ובדרך כלל נהנית מטקסטים מעולים ומחכימים. אבל, וזה תקף לא רק לבלוג שלך, הרבה פעמים יש תחושה לא נעימה שתשובות ענייניות ניתנות רק למי שמסכים או לפחות מסכים חלקית עם הכתוב. כל השאר נענים ב"תקראו שוב" או "אתם לא כותבים לעניין" או תשובות דומות שבעצם מוזכרות גם בטקסט שלך כדוגמאות לחוסר סובלנות. הייתי שמחה לשמוע את תשובתך גם לאותן תגובות שלא נראות לך לעניין. במקרה של הפוסט הנוכחי, הרי את כתבת על מקרה לובין-אלדןכהן לא מזמן ונדמה שפוסט אחד נובע מהשני. כך שגם אם זה לא עניין הטקסט הנוכחי, לא נראה לי מופרך למדי להתמודד מול האתגר שמציב לך אבי ולהסביר – לפחות לי ולשכמותי, אם לא לו – את ההבדל המהותי מהטענה שלו לטענה שלך לגבי אותו מקרה.

    אהבתי

    • נועה,
      1. בשביל זה אני כותבת בלוג, כדי להבהיר את דעותי. הציפייה שאסכים עם דעות סותרות איננה ריאלית והיא חלק מהבעייה האתית שהפוסט מדבר עליו, מצידם של המגיבים. 
      2. שימי לב שלתגובות ענייניות אני מגיבה בהשקעה מרובה, רק שרוב התגובות יוצאות מתוך הנחה של My way or no way ולכן כל תשובה שלי היא למעשה היעדר מענה וכל אי הסכמה – השתקה. זה הנרטיב שלכם, לא קשור למציאות בבלוג.
      3. אכן, את הגבולות וכללי השיח אני מגדירה. מי שרוצה כללים אחרים – שיפתח בלוג. אם הגדרתי שהדיון הוא על פרקטיקת המידות, לא יהיו כאן התנגחויות רכילותיות וכניסה לגופו של אדם. אני יכולה לחיות עם זה שגולש/ת שאין לו/ה ביצים או ביציות שמאפשרים לו/לה לומר את דעתו/ה תחת שמו/ה, יחשוב/תחשוב שאני מצנזרת או משתיקה. 
      4. אני לא כותבת על מקרה ספציפי, אלא על תופעה שחוזרת על עצמה במקרים רבים. ועליה הדיון. את מתבלבלת מהותית בין תקופה שהיוותה טריגר לדיבור על תופעה, לבין אירועים. מציעה לך להרחיב פרספקטיבה, למען העניין עצמו. הבהרתי את כל זה מפורשות בפוסט עצמו. כל איזכור של מקרה ספציפי הוא רכילות, ואת דעתי עליה כבר הבנת.

      אהבתי

  15. עדו הגיב:

    אה, יש עוד משהו ש'אפשר' לעשות והוא לכתוב מאמר שלם שמיועד ליודעי ח"ן מתוך הנחה שאנשים כמוני שלא ממש יודעים מי כתב מה באתר ההוא שכולם חוץ ממני מכירים ומי ריכל בקפיטריה של הסינימטק (אני מניח) לא צריכים להיות בסוד העניינים. 
    אז נכון שנתת רשימת שמות מפורטת למטה אבל בלי הסברים איזה בדיוק מכל ה'אפשרים' שייך למי קשה לי מאד להבין על מה מדובר.
    טוב, אני כנראה לא מהברנז'ה הנכונה.

    אהבתי

  16. אני מבקשת לא להתבלבל בין השתקה לבין שימת גבולות. שמתי הרגע גבול למתבלבל כזה. היורקים לבארות מתבקשים לא לעסוק ביריקות אצלי בסלון הורטואלי. אני יכולה רק להסיק שמי שמתעקש על כך, אין לו משהו ענייני או טוב יותר לומר.

    אהבתי

  17. שולמית הגיב:

       גיגלתי ולמדתי מה זה אד הומונום. להפתעתי, לאחר קריאת הדוגמאות המלוות את ההגדרות, הסתבר לי שאיני יכולה להכחיש בפני עצמי את העובדה המצערת שלעתים אני טוענת בדרך שתוארה ב"למשלים" הנילווים. תחילה התביישתי אך במחשבה שניה הגעתי למסקנה שאם אני נוהגת כך אני צודקת.

    אהבתי

    • שולמית, הפוסט לא דיבר על אד הומינם אלא על תורת המידות (מגיבים העלו את המינוח אליו את מגיבה, כסוג של הוכחה אירונית לנכתב בפוסט על אתיקה). יע"ז אם להתייחס למינוח, הרי שעל פי הגדרתו הוא תלוי אמינות המשתמש/ת בו. כלומר – כשהפעולה אתית, השימוש כשר. גם כאן בחלק מהתגובות שמחקתי וברוב שלא, וגם בדוגמאות לדפוסי התנהגות שנתתי בפוסט, הפעולה לא היתה אתית ולכן אם וכאשר היה אד הומינם – השימוש היה דמגוגי ולא ישר. כמי שכותבת מתוך האישי הוא הפוליטי, אני חשה מחוייבת להבחין בין השניים ויתרה מכך – לפעול נגד שימוש לא מידתי (תרתי משמע) בגופו שך אדם.

      אהבתי

      • שולמית הגיב:

        הבנתי שבזה עוסק הפוסט אך שיעשע אותי לגלות שאפשר להכיל עלי דרך טיעון שלי נראית לגטימית אך פסולה בעיני אנשי המידות שהרי אם סדיסט טוען ומדבר בשבח החמלה חייבים להזכיר זאת. אם אדם כוחני ואלים מטיף ופועל בשם הכבוד לאחר ראוי לזכור להתיחס לכך. נדמה לי שגם את, בדבריך, רמזת לפער שבין המידות לבין האמירות של אנשים מסוימים ( אני מתמצאת בתכתובת המקיפה שהתנהלה ברשת בנידון). 

        קראתי בעניין רב את הפוסטים והכתבות שעסקו במאבקים  בין הפמינסטיות. אני גם מכירה ויכוחים נוספים בקירבן או בקירבנו ונראה לי שהשימוש בטרמינולוגיה ( כמו בעניינים נוספים) האקדמית גורמת להזרה של המתרחש, מסבכת ומכסה עלילות ( במובן סיפורים) במלל ומונעת לגעת בדברים עצמם, מסתירה יצרים, אהבות, עלבון,שנאות, טינות , חשבונות ובמקרים רבים גם תאוות כוח וטובות הנאה.
        כאמור, זה נכון גם למאבקים נוספים שמתנהלים בימין ובשמאל. אלה מגייסים את אהבת המולדת ואת מורשת האבות והאחרים את אהבת האדם, החרות, הכבוד, השיוויון. ו"כולם מדברים על צדק"  

        אהבתי

    • שולמית הגיב:

      אם את מסכימה " שגם את, בדבריך, רמזת לפער שבין המידות לבין האמירות של אנשים מסוימים "  הרי שגם את דיברת גם לגופו או לטיבו של האדם ולא רק על טענתו. כאמור , לדעתי, במקרים רבים אין פסול בדבר.

      אהבתי

  18. אני רוצה להתייחס לאחת הנקודות שעלו כאן בדיון וזוהי שאלת "הזהות הבדוייה" כלומר מגיבים שעולים בזהות בדוייה ותוקפים באופן אישי,לגופו של טוען ולא לגופו של טיעון.
    נכון שזכותו של כל אדם לא לחשוף את זהותו האישית,אולם כאשר אדם זה תוקף באופן אישי מגיבים אחרים שמזוהים בשמם הפרטי ולא מסתתרים מאחורי כינוי או זהות בדוייה ,נוצרת כאן א-סימטריה.
    מפני שמצד אחד אלה שעולים בזהותם האישית חשופים להתקפות אישיות ואילו בעל הזהות הבדוייה נשאר מוגן לחלוטין מאחורי זהותו המומצאת ונהנה מהחופש לתקוף ולפגוע באופן אישי אחרים מבלי שישא באחריות אישית להתקפות שלו.

    לכן לצד הזכות להישאר אנונימי יש אחריות מוסרית כפולה ומכופלת שלא לנצל את העמדה הבטוחה והנינוחה שממנה הם כותבים על מנת להשתלח באחרים.

    וכאן נמדדת מידת האתיקה והמוסריות של המגיב שמסתתר מאחורי דמות או זהות פיקטיבית,האם ינצל את הכוח הזה לרעה? אם כן,לא יואילו לו בעיני אלף מילים,לאחר מכן.
    אלה שכותבים בעילום שם או תחת זהות בדוייה מחוייבים הרבה יותר מאלה שחושפים עצמם בשמם המלא ובזהותם האמיתית.

    אהבתי

    • ירדנה תודה, אכן הסברת היטב את הרציונל מאחורי האיסור שאני מטילה כאן – מטעמי אתיקה – על ביקורת בעילום שם. אודה ואתוודה, שמי שנוהגים כך, בהחלט פחדנים, בזויים וירודים בעיני. אין בי הערכה לפחדנות נכלולית מסוג זה. אני מכנה אותם בשיחות לא סגורות במיוחד – "תולעי הרשת".

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s