תגית מחיר

רבות נכתב על ההתקפה האלימה, הקשה והמכוערת של מתיישבי ענתות, אותם מתנחלים שתוארו כ- "חילוניים" ו"תרבותיים", שתקפו בצינורות גומי מקופלים, מכות, אבנים ונשק קר את המפגינים הלא אלימים מסולידריות ותעיוש והטרידו מינית באלימות אכזרית, בוטה ויוצאת דופן את המפגינות.

את התאורים ואת העדויות ממקור ראשון – מהמפגינות המותקפות עצמן – ניתן למצוא בפוסטים של סתוית סיני ("זין יהודי לא טוב לך? את צריכה זין ערבי, הא?"), עידן לנדו ("כשהנשים של אותם תוקפים ראו את בעליהן מכים נשים וגברים כאחד הן מחאו כפיים וירקו לעברי את המילים – בוגדת, מגיע לך, וכשהן שמעו את בעליהן מאיימים עלינו – 'נזיין אותך בתחת' – הן לפתע הפכו לגברים בעצמן, מריעות לבעליהן על כיבושיהם המיניים כאילו היו אחד מהחברה."), אסתי סגל ואחרים.

בפוסט של עידן לנדו, תחת הכותרת המדוייקת "שנאת נשים בענתות", מובאות 5 עדויות מצמררות להטרדה מינית שחוות פעילות סולידריות מידי מתנחלי ענתות. אחת מהן, עדותה של שרה בנינגה – אשה יוצאת דופן ובולטת בסולידריות מחד, אולם ששתקה מאידך, שתיקה (מולנו – מהדהדת?) בעת שנחשפו סוגיות ההטרדות המיניות מצד פלשתינאים בהפגנות ואל מול הגיבוי הנלהב שקבלו המטרידים מפעילי השמאל. מתקפת השמאל בגין חשיפת ההטרדות התבטאה בטווח תגובות רחב שבין דממה רועמת לנאצות, קללות ומפגני אלימות אינטרנטית קשה. את כל אלו ספגו אז בעיקר שתיים מכ- 10 הכותבים בנושא: הבלוגריות בלבד (השאר בלוגרים), כמובן.

גילוי נאות: אני אחת מהן, וחשה הזדהות עם הזעזוע של מפגינות השמאל ממידת האלימות המגדרית שהופנתה נגדן בענתות, מתוך חוויית החשיפה לאלימות מילולית קשה משמאל (ברשת), שספגתי הן מנשות ארגוני שמאל אקטיביסטי למיניהן והן מעמיתיהן הגברים, כשעסקתי בכתיבה על ההטרדות המיניות של מפגינות שמאל בהפגנות בשטחים מידי פלשתינאים, ועל הטיוח וההשתקה שנלוו לתופעה.

הקשר בין אז לעכשיו:

במקרה ענתות, זו היתה רק שאלה של זמן עד שיצוץ "אישום" נגדי בפגיעה בנשים; אחת מכותרות הבוקר בעיתון (המשוקץ, אני יודעת) ישראל היום היתה אודות אותו יאסין אל רפעי, שמצוי במוקד הסיפור הנרטיבי של הפלשתינאי הגזול, ושאין לי טיפת ספק שזכויות האדם שלו כבעלים של אדמתו אכן נשללו באלימות ע"י מדינת ישראל, הצבא והמתנחלים (כי זה מה שמדינת ישראל, הצבא והמתנחלים עושים יומיום עוד לפני הקפה של הבוקר);

אני מניחה שמתחוור מהסיפור הזה , אם הוא אמיתי (אני לא מאמינה לאף אחד/ת...), הסבר נסיבתי, למה פלשתינאי בן 65, פגש את "אשתו אימן, יהודייה ממוצא רוסי", רק לפני 3 שנים. קשה להינשא צעיר בקהילתך כשאתה (לכאורה כמובן...) עבריין מין ואף נכלא על פי המתואר בגין עבירותיך.

 

עוד לפני שקראתי על הארוע הקשה בענתות, נתקלתי בסטטוס של נעמה כרמי בפייסבוק:

"כשמתנחלים ימנים מטרידים נשים מהשמאל שמגיעות להפגין נגדם זה מיצוי מזוקק של שנאת החלש שמאפשרת האדנות הפטורה מעונש (נכון). כשהפלסטינים מטרידים נשים שמגיעות להפגין איתם ולמענם – זאת מחאה (מוצדקת?) של המדוכאים, או שזה משהו שצריך להבליג עליו בשביל הסיבה "החשובה יותר" (כמובן). הכי אני אוהבת את אותן נשים שמילאו פיהן מים אז אבל עכשיו מספרות על כל במה כמה תמיד הימין הנוראי השפיל אותן מינית בהפגנות השמאל (זה נכון, גם אותי). טוב, גם את הגברים ששתקו והשתיקו אז ועכשיו מזדעזעים".

ואני, כמובן, מסכימה אתה. אני לא מוצאת שום הבדל ברף המוסרי, באיכות ההומאנית או בצדקת דרכם של מפגיני ענתות, של אנשי הימין האלימים הזועקים כעת "השמאל הגן על עבריין מין סדרתי" ושל מפגיני השמאל שיוצאים נגד תקיפת אנשי ענתות באותה התלהבות ששימשה אותם נגד חושפי ההטרדות של מפגינות שמאל בידי פלשתינאים. כולם מתעדפים את שלומן, בטחונן וכבודן של נשותיהם ונשות המחנה האחר נמוך מאוד, הרבה מתחת לעקרונות המאבק הפוליטי-לאומי שלהם.

חשוב לי לציין, לאור הטחת ההאשמות ההדדית המשתוללת כעת בין הקבוצות על קירות הרשתות החברתיות ובמדיה, שאלימות אנשי ענתות כלפי מפגינים לא אלימים והתקיפה הפיזית המלווה בהטרדה המינית של המפגינות בידי אנשי ענתות – מתועדות, חלקן בוידאו וחלקן בעדויות המפגינות ובצילומים מהשטח. במקרה הספציפי של ענתות, רק צד אחד נפגע – כך שאין לגבי הסיטואציה עצמה שתי אמיתות מתועדות.

מבט פנורמי רחב על הסיפור הזה, מעבר למועד, למקום ולהתרחשויות בענתות, מראה שהדינמיקה הקורבנית הנשית העתיקה המאפיינת אותנו – חיה ובועטת.  לפיה, אנחנו חשות חזקות וצודקות בעיקר כשאנחנו חוברות לריבון שמשפיל, מחפיץ, תוקף מינית ומדכא אותנו. הכח (הגברי) הוא הצדק. ריבון יכול להיות רציף (מדינה כובשת,  למשל) או נקודתי (בעל הכח בהפגנה), ובכל מקרה הוא מבטא פרקטיקה שפועלת נגדנו, ושאנו מסייעות בחפץ לב אידיאולוגי בכינונה.

זה המקום להתייחס מראש לטענה הרעועה שכבר הופנתה כלפי וכלפי אחרות כשיצאנו נגד ההטרדות המיניות בשמאל, ובאופן מפתיע (הו, הצביעות הקדושה) נעלמת כשאני יוצאת נגד ההטרדות המיניות מימין: "את משת"פית של…." (המחנה הנגדי). המחשבה לפיה "אם את לא בעדי – את נגדי" וזו המאפשרת רק התייחסות מונוכרומית ופלקטית לכל טיעון, זו שאינה יכולה לסבול יציאה גם נגד הכיבוש וגם נגד המבנה הפטריארכלי, דכאני ומפר זכויות אדם של נשים בשמאל הישראלי – היא מחשבה שטחית ורדודה, וודאי שאינה נשית במהותה, וגם לא תביא כנראה לקץ הכיבוש או לשלום.

הצפיה בהתנהלות הזו של השמאל הישראלי בנושא כבוד האדם של נשים הזכירה לי את מאמרו המצויין של עפרי אילני, שפורסם אז: והיה מחננו טהור: על פרקטיקת ההוקעה ב"מחנה השמאל", ובמיוחד עוררה את הזדהותי עם התהייה הבאה:

"אני מרשה לעצמי לשאול, האם הקטגוריה של שמאל היא בכלל שימושית כל כך בימינו מבחינת שינוי המצב בישראל/פלסטין, ומה יתגלה אם נניח אותה בצד, ולו רק בתור ניסוי".

אולי, אם נשים בצד רגע את הפארסה הרעיונית והמעשית של השמאל האקטיביסטי בישראל, שהוא חלק ממרקם טוסטסטרוני אלים המאפיין את מאבק העקרונות חסר הפשרות של האזור הזה, עליו משלמות נשים בכל המחנות את המחיר האישי והפוליטי הרב ביותר – יבוא מזור לזכויות האדם במזרח התיכון.

מורכבות הרשת הזו של החפצת נשים ושימוש בהן ככלי קיבול לשנאות פוליטיות, היינו – כנשק לפגיעה הדדית במלחמה בין שתי פרקטיקות לאומניות גבריות, בבחינת 'אני אחלל את (הנשים)  שלך ואתה תחלל (הנשים) את שלי' – עניין אוניברסאלי שהאו"ם מתייחס אליו בהחלטה 1325 – מחדד אצלי את ההבנה ששנאת נשים פעילה היא תג המחיר היחידי הרציף, העקבי וחוצה המחנות, שיש להאבק נגדו, כמפתח לשינוי אזורי.

ולגבי נשות השמאל האקטיביסטי  בשטחים – לא הגיע הזמן שהן תתעשתנה ותשמנה סוף לשיטה? האם הצטרפות לדוקטרינת ההפגנות ההדדיות האלימות וההגנה בגופכן על מושאי העוולות, תוך הפיכתכן (והנצחת כולנו, גם אם לא מתוך כוונה) כמושא עוולות, היא הדרך?

אין לי תשובות עדיין, אולם כל עוד יש נשים בארגוני השמאל הפועלות בתוך הקוד הקיים, אני מניחה שאנחנו רחוקות עדיין מסיעור מוחות ממשי למציאתה של דרך אחרת. עד אז – אין הבדל רב בשמירה על זכויות האדם של נשים בין המתנחלים, ארגוני השמאל והרשויות בשני צידי הסכסוך.

זהירות אירוניה (לנושאי דגלים של מאבק קשה להבין אירוניה):

ואולי, כסמל לכך שבפועל אנחנו פחות חשובות הן מסיום הכיבוש והן מכינונה של מדינת הלכה יהודית משתי גדות הירדן, הן מטרנספר והן מזכות השיבה הפלשתינאית (וכיו"ב עמדות תאומות מנוגדות של הצדדים) – ניתן להמעיט עוד קצת בערכנו ולהפוך את תג המחיר שאנו משלמות ל"תגית".

פוסטים קודמים שלי בנושא ההטרדות בהפגנות השמאל (משם יש לינקים לבלוגים נוספים, להבנת התמונה המלאה):

נשים כבושות

כרוניקה של יציאה מהחורים

פוסט זה פורסם בקטגוריה ביטחון, נשים, עם התגים , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

11 תגובות על תגית מחיר

  1. אסתי סגל הגיב:

    מה שלי נראה בכל העסק הזה – זה שמי שעומד מאחורי ה"ידיעה" התמוהה בלשון המעטה מ"ישראל היום" רוצה לפגוע בטענות השמאל על הטרדות מיניות באירוע ע"י נסיון להציג את הפלסטינאי כאנס סדרתי.
    יענו טענה מול טענה. אתן טוענות שאנחנו אלימים מינית? תראו על מי אתן מגינות. 

    אבל אחרי כל זה לא ממש הצלחתי לעקוב אחרי התיזה שאת מציגה מעבר לכך שכן – הנה עברנו לשלב החפצון וכל צד דוחף את שלו.
    וזו ההזדמנות להגיד שבעיקר הרנין את ליבי לראות (בוידיאו שתיעד את אירועי ענתות) את אותה קצוצת שיער מקרב המתיישבים והקריאות שלה לעבר אחת המפגינות. 

    אהבתי

    • הידיעה אינה תמוהה אלא צפויה למדי, שכן בכך בדיוק עוסק הפוסט: בדינמיקה שבין שמאל וימין, כובש ונכבש, שהיא דינמיקה של גברים, שרעיונותיהם ושיטותיהם דומים להפליא, כמו גם השימוש האינסטרומנטלי שהם עושים בגופן, כשרונן וכח עבודתן של נשים להגשמת הרעיונות מהם הם ירוויחו ואותן נשים תפסדנה. כפי שציינתי בפוסט – 'אני אחלל את (הנשים) שלך ואתה תחלל את (הנשים) שלי'. 
      ברור כשמש שכפי שיש מפגינות שמאל שיצאו נגד מי שחשף הטרדות מיניות של ה"כבושים", ועודדו בכך הטרדה מינית של מפגינות שמאל בשם השחרור מהכיבוש (זוכרת במיוחד ציטוט מאחד החלאות משמאל שכתב לי: הפלשתינאיות מוטרדות מהכיבוש יותר משאתן מוטרדות מינית", ואת קהל הנשים שהסכימו אתו ש"נשים בסוף"), כך יש  נשים מימין שמעודדות את אותו דבר אבל להיפך. 
      אין הבדל בין השמאל הרדיקלי לימין הקיצוני בכל מיני מובנים, זה אחד המהותיים שבהם.
      כפי שכתבתי, כל עוד נשים משתתפות במשחק, קשה מאוד יהיה ליצור משחק אחר.  

      אהבתי

  2. הראשון לציןו הגיב:

    אסתי
    ההיסטוריה לא מתחילה בענתות

    קראי בבקשה את כל הפוסט ותגיבי לשאלות הקשות ולא לאלו שהן קלות בעיניך 

    אהבתי

  3. עידן לנדו הגיב:

     טוב, זאת תהיה תגובה ארוכה, אני מתנצל מראש. איכשהו בין השורות (שלך ושל נעמה כרמי) די ברור שאני נמצא על ספסל הנאשמים. אני בין אלה ש"שתקו" על ההטרדות אז ולא היום. אז יאללה, קצת אפולוגטיקה.
    חנה, עמדת בציפיות. הפוסט הזה שלך ממש התבקש. למעשה, איך שהעליתי את הפוסט שלי על שנאת הנשים בענתות, תהיתי ביני לביני מתי תעלה ההשואה להטרדות המיניות שעברו פעילות שיח ג'ראח מצד ערבים. אפילו חזיתי את אופי הטענות כאן. לא איכזבת.
    עוד שתי הקדמות. אחת, יש לי סלידה עקרונית מ"פרקטיקת ההוקעה" של השמאל. להבדיל מהאמורי, בלוג ששיכלל את הפרקטיקה הזאת למדרגת אמנות ואז, באופן פאתטי משהו, הוקיע אותה (רק כדי לשוב אליה במהרה) – אני, בפרקטיקה שלי, מעולם לא נטלתי בה חלק. בכל תולדות הבלוג שלי יש אולי 5 פוסטים שעוסקים בביקורת כלשהי על השמאל. אפשר לבדוק.
     
    מה, השמאל חף מטעויות? ברור שלא. אבל מה בדיוק התפקיד שלי, כבלוגר פוליטי – להילחם במנוולים הראשיים, החזקים באמת – בשלטון שרומס את כולנו – או לחפש בזכוכית מגדלת כל הזמן פגמים ומומים מוסריים באנשים וארגונים חלשים להפליא, שבסך הכל מעוניינים כמוני להביא את המדינה הזאת למקום קצת יותר אנושי?
    הבלוג שלך לא מוקדש לפרקטיקת ההוקעה, תודה לאל, אבל מתענג עליה לא פעם ולא פעמיים. הקמפיין שניהלת בזמנו נגד סולידריות שיח ג'ראח נופל לקטגוריה הזאת. תכף אשוב לזה. 
    הקדמה שניה ואחרונה. עוד פרקטיקה ששנואה עלי היא האשמת כותבים באי-כתיבה על משהו. זה כמובן נפוץ מאד אצל מגיבים: "למה אתה כותב על X ולא על Y, מה זה הצביעות הזאת". ועל כך אני משיב: מי שמכם, לעזאזל? מי אתם שתחליטו בשבילי על מה ולמי אכתוב, בזמני הפנוי, בלי לקבל תגמול מאיש, ועוד תדרשו ממני דין וחשבון? מפריע לכם משהו? תכתבו עליו בעצמכם. ותעזבו אותי מהדרישות האלה, כאן זה לא מדור דעות בעיתון, זה בלוג פוליטי פרטי. כל "ציידי הצביעות" הזאת, שקמים בבוקר עם אש בעצמות כדי לחשוף "עוד צביעות" של השמאל הם ציבור פאתטי בעיני. כמו שפעם הערתי למישהו (שהתרעם על כך שהבריטים "צבועים" כי הם עוצרים בחשד לפשעי מלחמה "רק בכירים ישראלים"): צביעות היא חטא מוסרי קטן מאד. לרצוח ילדים בטיל של מסוק, לעומת זאת, זה עניין חמור הרבה יותר. ולי כבלוגר ברור לגמרי ש"הוקעת צביעות" נמצאת במקום די נמוך בסדר העדיפויות שלי. מה לעשות, חיים רק פעם אחת.
    עוד טעות נפוצה היא לפרש אי-כתיבה כשתיקה מכוונת, ומכאן הדרך קצרה להאשמה בצביעות, בסתימת פיות ומה לא. אז לא, זה שאני לא כותב על נקמת דם במגזר הערבי לא אומר שאני מעלים עין מזה או חס וחלילה נותן לזה לגיטימציה. וזה שלא כתבתי על הטרדות מיניות בשיח ג'ראח גם לא אמר שום דבר על עמדתי בנושא. אני מוכן לפרגן גם לך, חנה, שהעובדה שלא כתבת כלום על ירי רימוני גז לתוך בתים בנבי סאלח לא מעידה שאת תומכת בזה.
    חזרה לפרשה ההיא. מעבר לסיבות העקרונית שמניתי כאן שהיטו את הכף נגד כתיבה שלי בעניין – ההתמקדות שלי בעוולות שהשלטון שותף להן – היו סיבות יותר ספציפיות. בראש ובראשונה, התשתית העובדתית היתה (ועדיין היא) רעועה לגמרי. הכל היה לוט בערפל. זה התחיל בהאשמה של שני מקרי אונס, ירד לאחד, מזה זה ירד לניסיון לאונס. היו גרסאות הפוכות לדרך הטיפול בניסיון הזה (כן דווח או לא דווח למשטרה, מה היא עשתה בנידון); לא היו שום נתונים על כמות וסוג ההטרדות. ולא היתה אף עדות אישית בעניין, עם שם ופרצוף מאחוריה.
     
    כל זה כמובן בניגוד למצב בענתות, שבו יש עדויות ותיעוד מפורט.
    ואני, מה לעשות, לא כותב פוסטים על סמך שמועות – אפילו לא מחברי הקרובים ביותר (תאמיני לי). גם בענתות היו שמועות בשעות הראשונות, ולא עשיתי עם זה כלום. חיכיתי לראות אם יהיו עדויות ברורות, עם שמות, וברוך השם היו, כולל תצלומים וסרטונים.
    עכשיו תגידי: ברור שלא היו עדויות משיח ג'ראח, הלא היה "קמפיין השתקה". אבל על כך בדיוק, אם אני זוכר נכון, ניטש אז הוויכוח; את טענת שהיה קמפיין כזה, ומנגד אנשי סולידריות הכחישו זאת. ושוב אני אומר – כמתבונן מן הצד הרושם שלי (ושל אחרים) היה שתוך זמן קצר הכל הפך להתכתשות מאד אמוציונלית, בלי שום יכולת לבודד את העובדות מן הרטוריקה האלימה שהתלוותה לעניין (גם מכיוונך, לא רק מכיוונם). ובמצב כזה, לבלוגר כמוני פשוט אין מה לעשות. אפשר כמובן לקפוץ ראש לתוך החגיגה ולנשוך את כל מי שעובר לידי; לא ראיתי טעם בזה.
     
    אסיים בזה שאני לא רואה בתגובה הארוכה הזאת סוג של פרקטיקת הוקעה, אלא יותר ניסיון (מאוחר משהו) להגן על השם הטוב שלי. אני גם בטוח שאין עשן בלי אש; היו הטרדות מיניות בשיח ג'ראח, וכנראה היה גם טיפול לא נבון בחלקן. מעבר לזה – אני לא יודע ברמה של ודאות שתאפשר לי לכתוב פוסט בנושא. והייתי מעדיף שיותר אנשים ונשים בשמאל לא היו משחיתים את כוחם הדל ממילא בקיצוץ כנפיים זה לזה.
    שוב מתנצל על אורך התגובה.  

    אהבתי

    • עידן,
      בדיוק הגבתי אצלך ואף הודיתי לך (בכנות) על יכולת האבחנה במיזוגניה ועל גינויה. ואענה לך כאן על דברים מרכזיים בדבריך. 
      ראשית, לא זכור לי ששתקת אז למול ההטרדות המיניות בשמאל, אבל אולי זכרוני מטעה אותי. בכל מקרה, דברי לגבי אי ההוקעה נגעו (ואם זה לא ברור – אחדד) לא לבלוגרים חופשיים משיוך ארגוני אלא לחברי הארגונים, חלקם הביעו למשל את שתיקתם בתגובות המייצרות משוואה בין מדכא למדוכא/ת מהסוג שהם היו מן הסתם מוחים עליה לו נעשתה למשל בין צה"ל ומיידי האבנים. 
      אני בהחלט מזדהה עם מה שכתבת לגבי דרישת הכתיבה המעצבנת, שאני חשופה לה בטווח הרחב שמתחיל מאמא שלי היקרה לי (חנה'לה, את ח י י ב ת לכתוב על זה) ועד אחרוני הגולשים.

      השם הטוב שלך לא זקוק בבלוג הזה להגנה וכראייה, אתה מצוטט כאן לא מעט. כרונולוגית, הפוסט שלך עלה לפני ההתפתחות המרעישה הבוקר, שגרמה לי לכתוב את זה שלי. עד הבוקר חשבתי שרבים וטובים ומעורבים ממני במקרה הספציפי כבר אמרו את דברם ולא היה טעם בהכברת מילים מצידי, עד הבוקר רק הפצתי את דבריכם בפייסבוק. 

      אכן, הבלוג שלי לא עוסק כשיטה בהוקעת השמאל או הימין או מה שביניהם, אלא עוסק בסוגיות של כיבוש וזכויות אדם בשני הבטים: קונקרטי ורעיוני. החריג הרוחבי היחידי נוצר באמת בעניין היחס לנשים, שבשונה ממך – אני כן נחשפתי בו לעדויות, רק שמוסרות העדויות מהשמאל התאפיינו להפתעתי (או לא) באותה דינמיקה של פחד שמאפיינת נפגעות תקיפה מינית ככלל, ולפחות אלו ששוחחו אתי או כתבו לי, מסרבות לצאת בגלוי כדי "לא לשפוך את התינוק עם המים" (ביטוי שאני לא אוהדת במיוחד) ומחשש שהביעו מאותה הוקעה המאפיינת באופן אירוני גם נפגעות שהתלוננו על חברי הקבוצה ההפוכה (כתבתי מס' פעמים בעבר על מקרי התעללות קהילתית במתלוננות על רבנים, להבדיל). כך שהיכן שלך יש ספק, לי אישית אין ספק. 

      בנוסף, אנחנו חלוקים בעניין מהותי: זה לא רק "השלטון שרומס את כולנו" (למרות שהוא משאיר אחריו הרס רב לכשעצמו) אלא השיטה, התרבות הפטריארכלית (סליחה על הקלישאה, אבל אני מניחה שאתה מבין את הקשריה ומרשה לי לקצר) – והבלוג שלי עוסק בה ובאנשים שמייצגים אותה, ש-מה לעשות-באים מימין, משמאל, ממזרח וממערב. 

      אני רוצה לתקן אותך עובדתית במס' דברים, למענו של דיוק היסטורי וכדי למנוע טעות מטעה:
      1. לא יצאתי בזמנו נגד סולידריות שייך ג'ראח (לגביהם ההתייחסות היתה הרבה לפני כן בגין הדרישה להתלבש צנוע, ללא איזכור של הטרדות אז). יצאתי נגד ההתרחשויות בהפגנות אחרות שאינן בשייך ג'ראח ושעל מארגניהם נמנו בין השאר האנרכיסטים. אנשי סולידריות הם אלו שבאו, אולי בבחינת "על ראש הגנב בוער הכובע", ומחו על טענה שלא נטענה כלפיהם, מה שהביא גם נשים שהיו שם להגיב ולומר – 'כן היה'.
      2. המתקפה האישית נגדי/נגדנו היתה די חד צדדית – מספר מאמרי שטנה של ממש (עם כל המרכיבים הקלאסיים שאתה מקצועי ממני בהתייחסות מפענחת אל טקסטים כאלו) ואף פניות אישיות מאיימות ומנאצות רבות. אלו העובדות דאז – לא "קמפיין נגד שייך ג'ראח" ולא "מלחמת גרסאות" כפי שאתה מציע, כי הכל היה חשוף וברשת.

      כמו כן, ברגע שאתה מגדיר עמדה כ"קמפיין" אתה מייחס לי בסאב טקסט מניעים זרים, שאני מקווה שאתה לא חושב שיש לי. 

      ואחרון – לגבי "קיצוץ כנפי השמאל": כנראה נשאר חלוקים גם בזה. תפיסתי, שכנראה אתה לא מסכים לה, היא שכל ארגון או התארגנות בהם מיזוגניה והתנהלות דכאנית כלפי נשים היא חלק מהתרבות וההתנהלות, אין להם זכות קיום. אני עקבית בתפיסה זו ומאמינה בלב שלם שרק שינוי בנקודת המבט התרבותית כלפי נשים יביא לעולם אנושי יותר ששנינו מייחלים לו. 

      אהבתי

      • ותוספת קטנה לגבי סולידריות: הפיאסקו של מענה אלים ואישי לטענה שלא נטענה, מעמיד את הביקורת הברורה שלי על נשות שייך ג'ראח באור קצת שונה מ"דרישת תגובה" באופן שאתה מתייחס אליה. אני לא רואה הבדל מהותני בין צרור הנאצות שהופנו אלי בטקסטים של נשים לצרור הנאצות שהפנו נשות ענתות למפגינות. אלימות זו אלימות, ויש דין אחד של זעזוע מאלימות נשים כלפי נשים, שהוא תשתיתי ולא תלוי עמדה ו"צד" בסכסוך. זה, לפחות, בתפיסתי, שיש טוענים נגדי שהיא אוטופית. 

        אהבתי

    • נעמה הגיב:

      אני אהיה יותר קצרה: לא התכוונתי אליך, עידן, וגם לי לא זכור ששתקת אז אבל הנה הזכרת לנו. אני גם מסכימה אתך בעניין הפירכה של "למה את/ה כותב/ת על X ולא על Y". יש, לעומת זאת, כמה שעטים על הנושא כשמדובר בימין וממלאות פיהן מים כשמדובר בשמאל. אל תתיירא וגו'.
      לעומת זאת, כמו חנה אני לא מסכימה אתך בקשר ל"קיצוץ כנפי השמאל". בעיני זאת עמדה מסוג דרישת ההבלגה: "חכו עם ענייני הנשים שלכן עד שנסיים כאן את העניינים החשובים". אני לא חושבת כמוה שלגופים שיש בהם אפליית נשים/מיזוגניה "אין זכות קיום", אלא שצריך להיאבק בזה ללא פשרות. למען האמת, השמאל יותר מרגיז אותי כשזה מתגלה בו מאשר הימין. מהימין אין לי ציפיות לעמדות הומניסטיות/שוויוניות/שוחרות זכויות. מהשמאל כן.
      והערה אחרונה בעניין שייח ג'ראח: בסופו של דבר, לאחר כל ההכחשות וההתכתשויות, הודו פעילות בכך שהיו הטרדות במשמרות בשכונה. זה מתועד בתגובות אצלי על פוסטים בנושא.

      אהבתי

  4. עידן לנדו הגיב:

    תודה, חנה ונעמה.

    חנה – בעניין האלימות של השיח אז, שגם את ספגת, אין מחלוקת. היה מאד לא נעים. אבל בדיוק זאת הסיבה שמהר מאד הפוקוס עבר מן המעשים עצמם אל המשתתפים בדיון, הזכות שיש או אין להם להשתמש בביטויים מסוימים, "פרקטיקות הוקעה" וכו' וכו'. מצטער, לא מוצא את עצמי בדיונים כאלה.

    אולי אחדד עוד את עניין "קיצוץ כנפי השמאל". פעם כתבתי על ההבדל בין "מוסרי" ל"מוסרני". המעידה מן הראשון אל האחרון היא פח שתמיד יקוש לרגלי השמאל; כמה קל לחצות את הגבול הדק בין ביקורת מוסרית לביקורת מוסרנית, בין התבוננות ריאלית במצבים מסובכים שבהם נדרשת הכרעה לא אידאלית לבין התבוננות טהרנית שפוסלת כל הכרעה שאיננה אידאלית. אני חייב להדגיש שזכויות נשים אינן ייחודיות כאן. אני למשל לא ראיתי צורך, בכתיבה על המאבק החברתי, לדפוק בפטיש שוב ושוב "אל תשכחו את הכיבוש!", כמו שעשו רבים בשמאל. כשכתבתי על המחאה, וכתבתי לא מעט, התמקדתי בהבטים אחרים ו"הפקרתי" את הפלסטינים. ניסיתי לא להיות מוסרני. זה לא פשוט לדעת איפה עובר הגבול; לא בטוח שאצליח להתאפק עוד הרבה זמן.

    ובעניין הפרסום היום ב"ישראל היום": אני מציע לקחת אותו עם כוס מלח, לא קורט. אני עושה מה שאני יכול כדי לברר את העובדות. בכל מקרה (כמו שהגבתי אצל ולווט), זה לא יגרום לי לקחת בחזרה מילה אחת שכתבתי על ענתות.  

    אהבתי

    • באופן לא מפתיע אנחנו מסכימים ברוב הנקודות. לגבי מוסרני – כמעט כל דרישה פמיניסטית מוצגת כ"מוסרנית" ע"י מתנגדיה, על מנת להפחית מערכה, כך שאני נזהרת בהגדרה הזו מאוד. במקרה זה – לגנות הטרדה מינית כשהמחנה האחר מחולל אותה ולהכחיש ולהשתיק כשזה המחנה שלך – נכנס לטעמי להגדרה. איפה עובר הגבול היא שאלת מליון הדולר (תרתי תרתי משמע, לענייננו ובכלל :))

      בעניין הפרסום – ראה בכיתוב שהצבתי מתחת לתמונה, אכן כוס מלח היא מצרך נדרש.  

      אהבתי

  5. פינגבאק: רבע אמת זה רבע עיתונאי? | חנה בית הלחמי

  6. פינגבאק: איך להפסיק את הירי על ישובי הדרום (ארוך) | שארית הפליטה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s