כשהייתי ילדה, לסבא שלי היה פרדס. היו בו תפוזי וושינגטון ותפוזי דם. תפוזי וושינגטון נארזו בנייר עדין והונחו בזהירות מקודשת בארגזי עץ מדופנים, על מנת להגיע לשווקים בחו"ל. האליטה, שזכתה ליחס מועדף (גם התפוזים וגם הלקוחות). תפוזי הדם לעומת זאת הושלכו לארגזים ונשלחו במשאיות מקרטעות לשווקים, כדי שיעשו מהם מיץ אדום אדום ומתוק מתוק. אם נמעך אחד, לא נורא. יש אחרים. הורשינו לאכול תפוזי וושינגטון רק מערימת הפגומים. מתפוזי הדם – יכולנו לקחת בחופשיות.
נזכרתי בזה כשהגעתי לתערוכה של נעם אדרי במשכן לאמנויות עין חרוד – מגש הכסף. כן, המגש שעליו מוגשות נשים, אנחנו, לחברה שאנו חיות בה.
התפוזינה המדממת; מי בא לעזור לה לנגב את הדם, מי אמר "אני יודע לנגב לפרות, ואשה זה אותו דבר", מי לא ניגש/ה, מי הזדע/ה, מי התבלב/ה
גילוי נאות: אני מכירה את נעם אדרי מילדותה. חברה של ההורים.
בשונה מחלק מהתגובות הנבוכות בתערוכה – נעם אדרי לא מפתיעה או מזעזעת אותי כשהיא מבינה לעומק את עצמת קשיות הלב המופנית לנשים, את הדה לגיטימציה לדמם בפומבי את פציעותינו שנגרמו ע"י אותו מרחב ציבורי שאין לנו בו רשות שווה. לנעם (כמו גם לאחותה נגה אדרי– שמשחקת בכשרון רב את דמותה של התפוזינה המדממת) ברור מהו הצורך להיחשב בת אנוש, וזה בא לה טבעי למחות על היחס המופנה כלפינו כנשים, לקרוא לילדה בשמה ולילד בשמו. כי נעם צמחה בין הזהויות, בין זו של רמת יוחנן (האליטה הקיבוצית) לזו של קריית שמונה, בין ישראל ללונדון, בין חברה ציונית חילונית לחברה שמרנית/גלותית/דתית (ביה"ס בלונדון), בין הישראליות לאירופאיות.
נשים שצומחות בין העולמות רואות הכל: המרווח הזה, שם העוולות ברורות כשמש של איזור המפרץ ביום קצת פחות מזוהם או העננים האפורים בלונדון רוב השנה. יש לה את כח ה"אליטה" וכח תובנת הדיכוי ביחד – תמהיל חשוב, שממנו יוצאת אמנות קונספטואלית משובחת. האמנות המטלטלת הזו, היא מה שנעם מביאה אתה לקהל הישראלי המלא בערכיות של עצמו, כדי לסדוק אותו.
אמנות קונספטואלית
אחד הקשיים המרכזיים שנרשמו בקהל, היה ההתמודדות עם אמנות קונספטואלית (מושגית) כאמנות: הם באו לשם לראות דברים יפים, אסתטיקה, וקבלו את האמת הלא מדוברת בפרצוף. כל אלו (רוב הקהל) שהתפוזינה המדממת "הפעילה" אותם כמו מריונטות של החברה הפטריארכלית שגדלו בה – ידעו רק שבאו להצגה, ונתפסו עם המכנסיים המטאפוריים למטה (מה שבעקיפין הומחש יפה בעבודת האסלה – ובה כדור נייר טואלט ענק, כדורי חומוס כצואה ישראלית למהדרין ורעשי ניאגרה רמים). הם לא הצליחו בו זמנית להבין אם זו הצגה או לא, הם נקרעו בין אינסטינקט הסיוע לבושה (אשה, דם), הם התקשו להאמין לעצמם כי המיצג הרב חושי בלבל אותם, חלקם עברו מהר לשיפוטיות – וגילו שמי שהם שופטים לא שמה עליהם קצוץ, נשבר מנגנון השניים בטנגו של המדכא-מדוכאת.
התבוננות בקהל הראתה, שנעם אדרי היא אמנית קונספטואלית משובחת – היא הצליחה לגרום לקהל שלה לעסוק בינו לבין עצמו בסוגיות שעשרות ארגוני נשים, כתבות בעיתון ומפגשים בחיים לא הצליחו לפניה. והם אשקרה התעסקו עם זה! כשיצאנו, לעת לילה, מצאנו למשל את כל חברי הקיבוץ הממתינים להסעה מתווכחים על התערוכה בלהט. היא עוררה בהם כעס, אימה, עניין, ביקורת. היא עוררה.
אחת אמרה לחברה שלה: זה כמו ההוא ששם אסלה במוזיאון.
המיצג
המיצג היה מיצג הישראליות. קשה להעביר מיצג במילים. המוטיבים היו החומוס הענק, הגבר הישראלי השעיר שמלטף ברכות ארוטית את הרובה, הישבן הגבי השעיר שמזיין בציר תנועה אגרסיבי קבוע, מרוכז בעצמו ובקצב עולה – לזוגתו אין נוכחות בסצינה, והשיא: הישראליות המשפריצה, זרע בלתי נראה בוידאו, גרגרי חומוס על הקהל. במשך פחות מעשר דקות ייצגה נעם אדרי את כל מרכיבי הזהות הישראלית, באופן שלא מאפשר לקהל שלה להתעלם מהדיסוננסים, להתעלם מההדרה, להתעלם מזהות ההגמון, להתעלם מטפשות ההמונים ומהיעדר הזהות של כל מי שאינם סמלי תרבות ישראלים. אני מביאה את המיצג, שיאמר את דברו בשם עצמו.
לינק: נעם אדרי – מגש הכסף – המיצג המרכזי בתערוכה
הליצ'י הגונחת (או: מתי בפעם האחרונה יצא לכם להתמודד עם המיניות הנשית כפי שהיא?)
הבת הפרטית שלי והליצ'י הגונחת של נעם אדרי, עין חרוד 2012
קריאות עונג ודרישות עונג נשיות הן משהו שקשה לאנושות-2012 לבלוע. לא בכדי, רוב המשא התרבותי שאנו נושאות עלינו הוא של התאכזרות לדגדגן – מהתעלמות מקיומו, דרך החטא שבעינוגו (כי לא נולדים מזה ילדים – אנחנו הרחם הלאומית, מגדירות גבולות היהדות והכלי להנצחתה) ועד לכריתתו באכזריות. היה די מדהים לראות את הקהל, חלקו אינטלקטואלים ומבקרי אמנות, מסתובב במבוכה מול המיצג הזה, שמפגיש אותו עם התפרקות פסאדת הנאורות של עצמם. מי שנגשו בטבעיות, היו דווקא הילדים. טוב, התרבות הפטריארכלית עוד לא השלימה את קלקולם – עבורם, בקשה לעונג היא רק בקשה לעונג, בקשה למגע היא רק בקשה למגע, והם נענים בפשטות לבקשות הללו מבלי להעמיס עליהם את משא האיסורים, שעבור נשים הוא גם מסע הייסורים.
ולא נותר לי אלא
ולא נותר לי אלא לומר תודה לנעם אדרי. אמנות שאינה חודרת את מעטה הנרטיב המיינסטרימי של אסתטיקה ומסר, היא אמנות משעממת. אותי לפחות. כי אין שום יופי ביופי. יש יופי בהתרסה על הסדר הקיים. יש יופי בלקחת את מה שאת עושה הכי טוב – במקרה של נעם זו האמנות – ולהשתמש דווקא בה כדי להתריס על הסדר הקיים. יש יופי באמנות שיוצאים ממנה אחרת ממה שנכנסים אליה. יש יופי בכך שכועסים עליך בגלל האמנות שעשית – זה אומר שאת עושה משהו נכון, אפילו נכון מאוד.
ולא נותר לי אלא לומר לנעם אדרי – יופי, תמשיכי ככה!
לפוסט של אסתי סגל – מגש הכסף או פרובוקציה?
האישי הוא הפוליטי 
מיוחד ביותר.
אם אני זוכרת נכון, בעבר כאשר לא היו עדיין תפוזי דם בארץ, היו משקים את העצים ב"מיץ פטל".
אהבתיאהבתי
לא זכור לי אישי, חושבת שהוסיפו למיץ ולא לעצים (?), אבל אולי זוכרת אחרת כי אני נכדה של פרדסן ולולן, תפוזים וביצים "אורגינל" לא חסרו לנו 🙂
אהבתיאהבתי
אני לא זוכרת. אני שמעתי סיפורים.
אני מאוד נהנית באופן עקרוני מאומנות קונספטואלית. התפוזינה המדממת זיעזעה אותי. בעיקר כי השחקנות שלה הייתה מעולה, ואני חושדת שלא הייתי יודעת מה לעשות עם עצמי – כי הקריאות שלה נשמעות כל כך אמיתיות. ובהתחשב בנושא התערוכה – הן הינן כאלו באופן כלשהו.
אהבתיאהבתי
נראה שמח ועצמתי! ן-הגבר הזה…. כזה מדליק!
אבל לא הבנתי את הסיום של הפוסט. למה כדי למקד פוקוס ועניין על דבר שזועק בעד עצמו, צריך להגדיר דברים אחרים – כלא שווים. אמנות היא מושג רחב, כך גם יופי ויש לכך חשיבות עצומה. בצד אחד נמצא המרגיז והמערער על הקיים שצורח בווליום גניחות, באמצע המפלרטט בניואנסים ובקריצות ובצד השני – המנחם הדקורטיבי. ולכן גם כל כך טבעי שמי שמגיע לראות אמנות – מיצג כזה 'לא מוכן', רק טבעי שיחוש מבוכה ומי שמגיע 'מוכן' יכול למצוא את עצמו אפילו מאוכזב. בכל מקרה בין מי שתומכים באמירה אמנותית, לא צריכה להיות מלחמה. כי לבטל את האחד על חשבון השני, מעודד ועוד איך דיכוי ומזה כאמור – יש כבר מספיק.
אהבתיאהבתי
תמר, אני לא מבטלת חו"ח שם אמירה, רק שמנסיוני רב השנים והרב תחומי בנושאי זכויות אדם של נשים – מה שלא נותן אגרוף כואב במיוחד בבטן, לא עובר מסך אצל קהל היעד ברמה מעוררת חשיבה ושינוי. גם כשנותנים אגרוף בבטן, השינוי קטן. זה עצוב.
יש משהו נכון בעיני לא להכין אנשים למבוכה שיחושו – ההכנה אוטמת, ההפתעה יש בה אפשרות להיכנס למקומות שאחרת היו ממוגנים ע"י בעליהם….
אני מסכימה שאפשר לתת אגרוף בבטן בסגנונות שונים (הסדרות שלך, למשל) אבל האגרוף חיוני לתהליך.
אהבתיאהבתי
בהחלט – להכין אנשים למה שהם הולכים לראות הוא עניין מיותר כמו לקרוא כריכה אחורית של ספר לפני שצוללים לתוכו. מסכימה שאלמנט ההפתעה פה, משמעותי ואפקטיבי – אבל קשה להיות מופתעים שאנשים שאין להם מושג מה הולך להיות חוץ מהעובדה שמה שהם הולכים לראות מקוטלג כהצגה או 'אומנות' – נבוכים ומבולבלים מול מיצג כזה …ועוד חברי ההתיישבות העובדת… ו-למעשה מדובר בקהל האולטימטיבי, לא? כי אם אין למיצב כזה גם (…!) קהל מחוויר וכועס, הוא לא קיים.
(ותודה חנה, שמחה מאוד שאת רואה בי חברה בליגת האגרוף).
אהבתיאהבתי
פינגבאק: הגנה, הלכה, הבניה, אפליה « האחות הגדולה
פינגבאק: מגש הכסף או פרובוקציה? | מילים מילים
פינגבאק: אותותרבות #19 – CTRLALTNEU.NET