טורים טורים

זה לא מה שזה נשמע, זה שני הטורים האחרונים שלי בהעיר צומת השרון. השני (שמוצג ראשון) הוקדש להמלצות אינטרנט. הראשון (שמוצג שני) – לספורט להמונים. להלן צילום הטורים והטקסט המלא של כל טור לפני עריכה;

הבעה בכתב, העיר צומת השרון, 16.2.12

יזמות סייבר אקטיביסטית

אחת ממטרותיו של מקומון היא קיום עיתונאי באמצעות מעורבות בחיי המקום, וחיים קהילתיים טובים מתאפשרים במקום בו מתקיימים גם חיים כלכליים טובים של צריכה מקומית, שהגיליון הנוכחי עוסק בה. רק שמיקוד בעסקים כלכליים בלבד – אינו מספיק: לא ניתן להתפרנס ברווחה במקום שאין בו שאר רוח, מהסוג שרק השקעה בקהילה יכולה לייצר. זה התפקיד שלי כאן, בגיליון.

מטבע היותי סייבר-אקטיביסטית, אתמקד ביזמויות חברתיות ללא כוונת רווח באינטרנט;

1

ביוקאסט – פודקאסט על בני אדם ששינו משהו בעולם

ביוקאסט הינה יוזמה של ארבעה צעירים, צעירה אחת (כולם אקדמאים משלל מקצועות) ושתי בנותיה (7,8). החבורה המצוינת הזו מעלה פודקאסטים (תכנית רדיו המשודרת באינטרנט וניתנת להאזנה ולהורדה), שכל אחד מהם הינו פרק על הביוגרפיה של גבר או אישה ששינו משהו בעולם. למה? כי זה התחביב שלהם והם מאמינים בידע ומודלים אנושיים כהשראה לצמיחה אישית וחברתית: "מה נראה לנו ראוי? בעיקרון כל דבר. במהלך הפרק נסקור נקודות ציון חשובות בחייה של הדמות, רקע כללי והסברים. אם האדם פעל ברקע היסטורי או חברתי רלוונטי ננסה להסביר מעט על הרקע".

יזמי ביוקאסט מדגימים חשיבה חברתית מחוץ לקופסא: ניתן לתרום תרומה חשובה לחברה גם בנושאים שסתם מעניינים אותנו, לא חייבים לארוז חבילות לנזקקים כדי להוכיח מעורבות חברתית!

המלצה שלי לסדר: יותר קריינות נשית, שבולטת (ולא לטובה) בהעדרה.

http://www.biocast.co.il/

http://www.facebook.com/BioCast

2

"האחות הגדולה" ו"תא וידוי"

מדובר בשני מיזמי אינטרנט שמהפכנותם מתחילה בכך ששניהם נוצרו ע"י גברים צעירים ומודעים שאכפת להם, ושניהם מכוונים ליצירת עולם שוויוני ופמיניסטי יותר לכולנו. הרציונל להקמת "האחות הגדולה" היה ריכוז אינדקס פרסומים אינטרנטיים המכיל את מה שמפורסם ברשת בנושא זכויות אדם של נשים. המיזם פועל רק חודשים ספורים וכבר יצר שינוי מעצם החשיפה לכך שיש ה-מ-ו-ן כתיבה בנושא. יצירת מאסה היא צעד בדרך לשינוי. "תא וידוי" עוסק לעומת זאת בגברים בלבד – שמפרסמים בעילום שם וידויים על הטרדות מיניות ויחס לא ראוי שהפעילו כלפי נשים. גברים שוברים את קשר השתיקה ומודים: רובנו עושים את זה, רובנו פועלים על פי הקוד החברתי בו החפצת נשים והטרדתם הם מעשים "נורמטיבים", ולא עוד! מהגבר ששרק בהיותו חייל לחיילת ועד לגבר שלא שאל את זוגתו לסקס האם היא באמת מעוניינת – האתר מדגים שניתן לפתח מודעות גברית להיותן של נשים בנות אדם, ולעולם לא מאוחר מדי!

המלצה שלי לסדר: תתחילו לשווק את עצמכם, אני וחלק מהקוראים כאן – נעזור!

http://tavidui.co.il/, http://the-big-sister.com/

3

במחשבה שנייה

גילוי נאות: אתר הבלוגים "במחשבה שנייה" הוא מיזם שהקמתי ביחד עם שותפה – אסתי סגל, שעורכת אותו היום בפועל, לאחר שמצאנו את עצמינו בלי "בית" וירטואלי. רציונל ההקמה שלנו כשתי נשים פוליטיות ואקטיביסטיות, היה פשוט: להשפיע! ללא כל רקע בהקמת אתרים, התלבשנו על העניין הזה ועם קצת סיוע סיוע טכני בתשלום צנוע, הקמנו אתר שמהווה היום – שנה וחצי אחרי – מעצב דעת קהל מהבולטים בבלוגוספירה. מה שאני רוצה לומר הוא, שכדי להשפיע צריך להביע דעה, ליצור פלטפורמה עליה היא מתפרסמת, ולהשקיע זמן ומאמץ. וזה שווה את זה! במחשבה שנייה כבר יצר שינויים, השפיע על חקיקה, עמדות מקבלי החלטות, טעמים תרבותיים, תודעה, מודעות, חקירות משטרה, מה-לא. לכן הוא נכלל ברשימה שכאן.

המלצה שלי לסדר: יש לכם עמדה או דעה – פרסמו אותה! רק ככה עושים שינוי!

http://2nd-ops.com/

אסכם רק שהאינטרנט הוא המציאות האמתית החדשה – שם נוצר השיח שהתקיים פעם בכיכר העיר. המהפכות האחרונות כבר הוכיחו את זה – מכיכר תחריר ועד לחשיפת זוועות המהפכה המתרחשת בסוריה ע"י גולשות וגולשים מן השורה. באינטרנט, כל אחד ואחת מכם יכולים להשפיע. שימו בצד את ה"אינטרנט-פוביה" ופחדי החשיפה  ותקפצו למים. נו, עוד לא פתחתם בלוג?

—

ספורט להמונים:

משחק ילדים, העיר צומת השרון, 9.2.12

שלוש פעמים בשבוע אני משכימה קום, ב- 4.45, ואחרי אספרסו מהיר יוצאת לפארק רעננה לעשות קצת ספורט. ממש כדברי השיר: אשמורת ראשונה פוגשת בשלישית / לקום מחר בבוקר / ולהתחיל מבראשית". מומלץ בחום. למעשה, אני וחברתי ריקי, שצועדת אתי – אנחנו בעצם החלום הרטוב של מחוללי מדיניות ה"ספורט להמונים": מתמידות, משתמשות נלהבות במתקני הספורט, שומרות על כושר. ההכרות שלנו עם פארק רעננה טובה. אפילו את השועלים שחיים בו, במציאות מקבילה לזו של בני האדם, כבר פגשנו. אנחנו אלו שמתריעות כששעון הלילה של הפארק מכבה את התאורה מוקדם מדי ומותיר אותנו ואת נבחרת ה"קבועים" לצעוד בחושך, כשיש פיצוץ בצינור ("תודה גב' בית הלחמי, בלי משוגעות כמוך שנמצאות שם כשההשקיה עובדת, היינו עולים על הפיצוץ רק בעוד שבוע"), או על מתקן ספורט וכושר שנפגע.

עוד פרט מעניין בתרבות הבוקר הזו, הוא האוכלוסייה: רובה ככולה מעל גיל 50. בלי פוזה, בלי בגדי ספורט עדכניים, סתם אנשים ששומרים על משמעת ספורט קבועה כדרך חיים. יש ביניהם כאלו, ששעת ההגעה שלנו היא שעת סיום סיבוב הבוקר שלהם. כמו שלערים עם חוף ים כמו הרצליה או נתניה יש את הקשישים והקשישות שיוצאים לרחצת בוקר, לנו יש צועדים ומתאמני הפארק. הם מגיעים מכל רחבי העיר, כי אין להם מתקנים קרוב לבית. כשהקמתי בזמנו ביחד עם דפנה מנגן וניסים עוזר את "פורום תושבי הגדה הדרומית", שקידם בהצלחה השקעת משאבים ברחובות הדרומיים לאחוזה ולהשוותם לאלו המושקעים בחינוך, סביבה, תחבורה, פנאי ומתקני תרבות וקהילה בצפון, מזרח ומערב העיר, עלתה בין השאר תאוריית הדרום הנחשל: ברוב רובו של העולם, הקדמה צועדת צפונה ומערבה. גם ההרכב הסוציו אקונומי של האוכלוסייה וגם ליחס שמקבל הדרום מהרשויות. גם ברעננה עיקר ההשקעה בספורט להמונים היא בפארק, בספורטק (הצפון מערבי) ובסביבתם.

במסגרת הפורום, קיימנו סיורים משותפים בגן אריגי והגינה בטשרניחובסקי, שהעלו ריק. בתחילת נובמבר 2011 פניתי שוב בנדון וקבלתי ממאיר ברנשטיין, מנהל המחלקה לספורט, תשובה: "אצא לראות במה מדובר – גודל הגן, בטיחות, מיקום למכשירים – אוכלוסיה באיזור ועוד. הנושא כמובן תקציבי סופו של דבר". ובכן, שלושה וחצי חודשים מאוחר יותר ועדיין אני מחכה לתגובתו לבקשתי להצטרף לסיור, או לתוצאות הסיור אם היה כזה. בשרירות לב ועוינות טיפוסית לממסדים מול האזרחית השרירית, תשובתו לא הופנתה אלי אלא לראש העיר (אני הייתי ב- CC, אוויר), ועל בקשתי להצטרף לסיור לא טרח לענות. אז דע לך, מר ברנשטיין: הטור הזה צועד במרץ בוקר בוקר במעקב צמוד אחר יישומה של מדיניות הספורט להמונים גם בדרומה של העיר. תכין תקציב.

הורים, השתגעתם?

השבת האביבית האחרונה הביאה אותי לצאת לפארק בעשר בבוקר. הפארק המה ממשפחות צעירות ופעוטות מתרוצצים, שהזכירו לי כמה מקסים לגדל תינוקות וילדים, ויחד עם זאת – כמה נפלאה ההרגשה שהגיע תורם של הורים אחרים לרוץ כפופים בשבילי הפארק המטופחים אחרי תינוק על בימבה. ענן העונג התפזר כשהגעתי למתחם מתקני הכושר: המתקנים, המסוכנים לפעוטות (גם על פי השלט מאיר העיניים שהוצב שם: "העלייה למתקנים מגיל 14 בלבד"), מלאים בבני שנתיים-שלש המטפסים ומתנדנדים על מכשיר הליכת הסקי, מרימים ומטיחים מוטות כושר כבדים, "צועדים" על הליכון מתיחה שנועד לאורך רגליים כפול מאורך גופם, וכל זה בניצוח ההורים ששמים קצוץ על שילוט האזהרה ומלמדים באותה הזדמנות את ילדיהם שיעור ב"אני ואפסי עוד". לא חדשים לי, ההורים הללו. אני צועדת אחריהם באחוזה ומרימה מהמדרכה שקית חטיף שהילד סיים וזרק, אני רואה אותם נותנים לילדיהם לרכוב בלי קסדה ("מה, הילד שלי חנון?"), מכניסים 4-5 ילדים לא קשורים למושב האחורי של האוטו, מבריזים מתורנותם בהורדת תלמידים ממכוניות בבוקר, או תוקפים את מי שמבקשים מהם להקדיש שעה לפעילות בית ספרית. ככל שיש לי טענות ללימודי האזרחות, אני חייבת להודות שגם לימודי אזרחות מצוינים לא יחליפו את הנזק המצטבר שגורמות ההתנהגויות הללו לתודעה האזרחית של דור ההמשך. למה אני אומרת את זה כאן ולא לאותו אבא בפארק שהבת שלו כמעט עפה באוויר בתנופת מתקן הספורט למבוגרים? כי זה רף האומץ שלי, אני פוחדת לחטוף מכות. או כדברי דב בייגל, מנכ"ל הפארק: "אין גבול גם לחוסר תשומת הלב של קהל האורחים וגם ליכולת שלנו להציב שמירה על כל מיתקן ומיתקן, במיתקן זה קיים שלט מאיר עיניים בעברית ובאנגלית המורה מה מותר ומה אסור כולל גילאים, מה שחשוב שמיתקן זה כמו כל המיתקנים יהיו ברי רישוי מטעם מכון התקנים ואכן זה קיים. להורים יש אחריות ישירה לשלום ילדיהם". העניין הוא שהיכן שאין היענות, צריכה להיות אכיפה: שלט ברור יותר שאומר במפורש מה אסור, שמוצב במרומות רבים יותר, ולצדו סנקציה: אין כמו פגיעה בכיס לעיצוב התנהגות הציבור.

אז עד שייחסכו ממני מראות הזוועה של תינוקות על סף פציעה ממתקנים למבוגרים, ועד שיוצבו סוף סוף מתקנים באזור הגדה הדרומית, שאוכל לצעוד אליהם ברגל מהבית – אמשיך לנסוע לפארק רק בחמש בבוקר. תצטרפו?

הערות לסדר

ביליתי השבוע יום שלם בכנסת ישראל וגיליתי שלא הכל שחור: יש ח"כים שעדיין חושבים דרך הלב ועל טובת הציבור האמיתי – לא רק מצביעי המרכז שלהם. תודה לח"כים זבולון אורלב, אורלי לוי, שלמה מולה וציפי חוטובלי, שסייעו ויסייעו לשבש את מזימת הזדון לביטולו של חוק חזקת הגיל הרך. חיפשתי את זאב ביילסקי, הנציג המקומי שלנו – הוא לא היה שם.