הישורת האחרונה

ראשית, תודה לקוראותיי וקוראיי שפנו אלי לשאול מדוע אני לא כותבת בחודשים האחרונים. זה כמו הבדיחה על הילד שלא דיבר עד גיל 11, ואז פתאום ביקש בארוחת צהריים את המלח. כששאלו אותו איך פתאום הוא מדבר, ענה: עד עכשיו הכל היה בסדר. אז זהו, שזה לא שהכל היה באמת בסדר, אבל חשתי פתאום שמתחוללת כאן אינפלציה של מילים, שאין לי הרבה מה להוסיף לה. לצד סוגיות פרטיות שהעסיקו את סדר יומי הגדוש, תרמתי את חלקי הצנוע להיצף הטקסטואלי באמירות פייסבוק קצרות. נזקקתי למנוחה.

והנה אני שוב פה: מה יוציא אותי מהתרדמת, אם לא פגישת בלוגריות עם לא אחרת מאשר ציפי לבני?

בלוגריות בפגישה עם לבני. מימין: שולי גלנץ, שרון מגנזי, יעל ברזילי, קרן קירש, קרין, אימי עירון, חגית קליימן, אני, סמדר דקל, ויוי עיני

אני מודה ומתוודה שאני לא מצביעה לציפי לבני. זה לא שהיא לא כוס התה שלי – נראה לי דווקא שהיא בדיוק האשה שיכלתי לעבוד אתה ולפעול לצידה לקידום עניינים שונים ומשונים, ובהצלחה רבה. יותר מזה – אני אשמח אם תהיה לי חברה אישית כזו: אינטליגנטית, רהוטה, ערכית, עניינית, שקולה, לא סחופת אידיאולוגיות וסיסמאות (שהן הבונטון הפוליטי דהיום) אלא אסטרטגית, פרגמטית ושוחרת שלום. בעיקר פרגמטית ושוחרת שלום, שתי תכונות שכשהן באות בחבילה אחת, ניתן להשיג בעזרתן הישגים נאים.

אנחנו גם חייבות לה, לציפי. בבחירות הקודמות היא ספגה עבורנו את חזית המאבק הגברי האלים ב"פולשת" שהעזה להזיז את הגבינה בצמרת הפוליטית ולהתחרות על ראשות הממשלה, מה שיצר שני שינויים מהותיים: ההצבעה המגדרית הראשונה בתולדות מדינת ישראל, והטבעיות בה מנהיגות אחרות מתקבלות כעת במערכת הפוליטית ובציבור. לליבני יש חלק בכך, שהיום יש לנו אלטרנטיבות. היא פתחת פתח תודעתי ומעשי, שאני מניחה שרק ההיסטוריה תכריע את גודלו וחשיבותו. והיא גם סגרה כמה פתחים: כי כשנפתחות אלטרנטיבות, הן נפתחות אצל כולם. גם בימין הדוגמטי. הקו האדום של הפרגמטיזם שלה נמתח אז קרוב מדי, על עיקרון חשוב אולם לא הכי חשוב, והיא פספסה את הזכות והחובה להיות ראש הממשלה שלנו, זו שהיתה מובילה אולי תהליכים חברתיים, כלכליים ומדיניים שפויים יותר. במידה מסויימת קשה לי לסלוח לה על כך, ועל עוד כמה דברים קונקרטיים יותר, ששאלתי לגביהם בפגישה, ונעניתי בהרחבה.

הפגישה עם לבני הבהירה לי שצודקים אלו שגורסים שאין דבר כזה "מרכז". יש שמאל ויש ימין. ליבני היא שמאל. עולם הדימויים, הניסוחים וההמשגה שלה אינו רגשי ואידיאולוגי, אלא "גברי" בסגנונו – קריאת המפה ומציאת פתרונות, זיהוי ה"מודוס ויונדי" וחתירה אליו, ואולי גם תרבות חשיבה של משפטנית: נשאר בה הילך המחשבה שמתייחס לדיני ראיות ולא לצדק, מה אפשר ומותר וסביר – ולא מה שאידיאלי. מתורת ז'בוטינסקי היא אינה לוקחת את הלהט הציוני אלא את חמשת המ"מים – מעון, מזון, מלבוש, מורה ומרפא. אלו חמשת הדברים שעל המדינה לערוב בהם לכל אזרחיה, לפני שהיא פונה לכלכלה חופשית. כתבתי על כך בזמנו, כיניתי את ז'בוטינסקי הסוציאל דמוקרט הראשון. לומר ז'בוטינסקי וסוציאליזם באותו משפט, זה מסר שונה משאר המפה הפוליטית, מסר שמחבר איכשהו בין מצג השווא של קצוות שאינם ניתנים לחיבור.

ובמובן הזה, היא קצת מבלבלת את השמאל ואת הימין כאחת, בלבול שלהתרשמותי היא אוהבת: יש לו ערך אלקטוראלי, והוא מאפשר לה להתחייב רק על מה שכבר השיגה.

המפה הפוליטית מהכאילו-מרכז שמאלה מתחילה מלבני, לא מיאיר לפיד. למה?  כי לפיד הוא ימין מובהק. ימין כלכלי, ימין מדיני. כפי שבנט עוטף את המצע הימני שלו בתדמית של סטארט אפ פוליטי נוצץ, כך עטוף לפיד בתדמית ברנז'אית פובליציסטית, שהוא עובד עליה כבר שנים. שניהם הכסף החדש, החלום הקפיטליסטי בהתגשמותו – שני ילדי עולים שבנו וילה בפרוור אמיד והולכים לפוליטיקה לא בשביל הכסף. הבוקר (21.1, יום לפני הבחירות), בידיעות אחרונות, תועדו מתלבטים. לא הפתיע אותי למצוא שם את המתלבטים בין לפיד לבנט.

לבני מחזקת את התרשמותי: "כל אדם הוא טוב בדרייב האמיתי שעבורו נכנס לפוליטיקה. הדרייב שלי הוא הנושא המדיני".

טרדו אותי שתי שאלות בכניסתי לפגישה.

האחת: הרשימה לכנסת. רק מקומות 9 ו-10 הן נשים, אחרי שורה של גנרלים ועסקנים גברים, כשמס' 10 היא אורית זוארץ, מחברות הכנסת הטובות והחשובות ביותר שהיו לקדימה, ובכל זאת לא זכתה להיות 9. לבני לא הגנה על החלטת השיבוץ. היא הסבירה שהיו אילוצים, הביעה את הערכתה לזוארץ ולמירב כהן שקודמת לה משום מה (מבלי להפחית מערכה – אני בטוחה שהיא מצויינת), והביעה ביטחון מוחלט שיהיו 10 מנדטים ושתיהן תיכנסנה.
הלוואי, אבל…לומר שיצאתי מרוצה? ממש לא. ככל שאני מסכימה עם הגישה האסטרטגית של לבני שרואה בהדרה רק תסמין לבעייה עמוקה יותר (יפורט להלן), עדיין יש לטפל הן באסטרטגיה והן בתסמינים.

השניה: חזקת הגיל הרך (לבני התחילה את מחול השדים הזה בהקמה רשלנית של ועדת שניט). לבני הודתה מיד שהיא לא מבינה בזה מספיק, הגיעו אליה הריקושטים על תוצריה המפלצתיים של החלטתה להקים כשרת משפטים את ועדת שניט, היא נשמעה מופתעת מתאור האלימות שמופנית לנשים וארגוני נשים בגין הועדה, ובאמת אין לה תרוצים – היא צריכה ללמוד את זה. אינטואיטיבית היא חושבת שהחוק הקיים נכון אבל היא לא יכולה לפעול אינטואיטיבית וצריכה להבין יותר. ציינתי שהיא לא יכולה להרשות לעצמה לא להבין בזה, היא אמרה – את צודקת. עכשיו, ההוכחה תהיה במעשה. אני עוקבת, ציפי.

איך יצאתי משם?

רגע לפני שמפרטת את הנושאים הנוספים שעלו בפגישה ע"י הבלוגריות שהיו שם (הלינקים – לפוסטים שלהן בעקבות הפגישה), ראוי לומר שהמפגש האישי עם ליבני ריכך אמנם את עמדתי כלפיה, אולם לא גרם לי להצביע לה. קשה לי להתגבר על הרשימה הגברית, המיקום הגבוה של הנשים האחרות, וכן – גם על ועדת שניט. הפוליטיקה היא עניין דינאמי, וחשוב לראות מה תעשה לבני בארבע השנים הקרובות. חשוב גם לזכור שלבני הוא אלטרקנטיבה מצויינת למצביעי שמאל, ודאי שהרבה יותר טובה מלפיד (שכאמור – איננו שמאל או מרכז אלא מלכודת דבש ימנית), ולמי שהסכם העודפים של העבודה עם לפיד או הכרזת מימון ההתנחלויות של שלי יחמוביץ' לצנינים בעיניה/ו – לבני היא אופציה מועדפת: עודפיה הולכים למרצ והיא שם בשביל הסכם מדיני וצמצום ההשקעה בתשתיות בהתנחלויות.

ואני? מצביעה דעם.  לנימוק של "לא עוברת את אחוז החסימה", אני עונה את מה שענתה ליבני לגבי אורית זוארץ: תצביעו, והיא תיכנס. למחרת הבחירות אני אמורה להביט לעצמי בעיניים ולומר לעצמי ששילשלתי פתק נגד לאומנות יהודית וערבית כאחת, בעד שוויון, הסכם מדיני, נסיגה מהשטחים הכבושים, זכויות אדם, זכויות נשים. מרוב פרגמטיזם פוליטי, לא רואים את היער. אני מצביעה הפעם בעד פרגמטיזם ערכי, רעיוני, פמיניסטי וחברתי. אם תצביעו אתי, נכניס יחד שני ח"כים חברתיים, אחת מהן פמיניסטית רדיקלית. 

 

הבלוגריות והשאלות

שולי גלנץ שאלה אותה מה הדבר הראשון שהיא תעשה. לבני אמרה: מו"מ עם הפלשתינאים. ולפני כן – ניקוי שולחן עם האמריקאים, האירופאים, הטורקים, על מנת לקבל את גיבוי ושיתוף העולם בתהליך.

שרון מגנזי שאלה, האם היא תסכים להיות שרת חוץ אצל שלי יחימוביץ', שכן את כל הדברים הללו יכולה לעשות גם שרת חוץ. לבני ענתה, שהיא תסכים בהחלט להיות שרת חוץ, אולם שרת חוץ אינה קובעת מדיניות אלא מבצעת אותה, ולכן היא תהיה מוכנה להיות שרת חוץ בממשלה שמדיניותה היא מו"מ לשלום.

יעל ברזילי שאלה שאלה על הדרת נשים ועל שוויון בנטל. לבני מתבוננת על הנושא מנקודת מבט אסטרטגית, כתסמינים של המאבק בין מי שחותרים למדינת הלכה למי שחותרים למדינה פלורליסטית, ואת ההכרעה לא באמירות רושפות נגד הדרה או בעד שוויון בנטל, אלא ביצירת חוקה בישראל. זה, היא מוסיפה, הדבר השני שאעשה כראש ממשלה. "הדיון אינו על הדרת נשים", היא אומרת, "אלא על איך יראו החיים המשותפים שלנו, של כל המגזרים והקבוצות בעם". לצד דבריה, היא מדגישה שקבלה בעבר כשרת הקליטה את אות המעסיק המתקדם על קידום נשים, מינתה את גבריאלה שלו לשגרירה באו"ם ("המינוי הפוליטי היחידי שעשיתי הוא של אשה"), ואני מוסיפה: היתה הפוליטיקאית היחידה שדרשה מאיגוד הכדורסל לאחרונה לשנות את תקננונו, בעקבות סילוק ילדה ממשחק רק בשל היותה ילדה.

איך עושים את זה, שאלו הבלוגריות. לבני: "מקימים ממשלה ונפרדים מכל מי שלא רוצים לקדם חוקה מוסכמת ומשותפת כתשתית ערכית של מדינת ישראל. כל עוד יש כאן רוב חילוני – צריך לחוקק עכשיו. לא ניתן לרצות את כולם, ושלא ינסו להפחיד אותי במלחמת אחים".

קרן קירש שאלה על הגזירות הכלכליות לאחר הבחירות ועל הפרטת הרווחה. ליבני אינה מאמינה בקיצוץ רוחבי אלא בשינוי סדר העדיפויות. למשל, אם הולכים למו"מ מדיני, אין טעם לתעדף השקעות בתשתיות באיזורים שיועברו לרשות הפלשתינאים, בס"ג של כמליארד ש"ח. ניתן גם לבטל את הגדלת הקצבאות לחרדים (נתניהו), בס"ג של כשני מיליארד ש"ח. מבחינה זו – היא צעד מדיני שמאלה וצעד חברתי-כלכלי לפני המתחרה העיקרית שלה, יחימוביץ', שבגין הכרזה הפוכה אבדה את הקול שלי בבחירות הללו. לגבי הפרטות בכלל, לבני אינה בעד הלאמה מחדש של נכסים מופרטים אלא בחינה של מה ראוי להפריט, של הסכמי הפרטה והעמדת קוים אדומים. אחד מהם: תשתיות לאומיות, משאבי טבע ומונופולים ציבוריים, לא מפריטים. אם המדינה אינה יכולה לנהל אותם, ניתן להפריט את ההפעלה, לא את הנכס עצמו.

חגית קליימן שאלה על תחושת המוגנות של נערות ונשים ברחובות – משהו שאני מעדיפה להתייחס אליו בנפרד ובהרחבה. אימי עירון, מנכ"לית סלונה, ניווטה בכישרון את הדיון. מנהיגה טבעית.

סמדר דקל התייחסה לברית הזוגיות ולנישואין אזרחיים. לבני פרגמטית – פותרת בעיות. יש בעיה לחסרי דת וזוגות חד מיניים – הפתרון הוא ברית הזוגיות. כל עוד אין בעייה מהותית בנישואי יהודים ליהודים, אין צורך בפתרון. בה במידה, יש להגיע להסכמות לגבי תחבורה ציבורית בשבת, שהיא עניין ממלכתי ולא מוניציפלי, הדורש הסדרים מקלים ויכלל בחוקה (והיא מדגישה שהובילה את פתרון התחבורה הציבורית למקומות הבילוי).

ויוי עיני שאלה על בריאות, ולמה אין שר. לבני לא רואה בזה את העיקר, שכן סמכויותיו והשפעתו של ליצמן גדולים. הבעייה היא בסדרי העדיפויות.

אשמח לקבל קישורים רלוונטים נוספים למה שהיה שם ובכלל.

ותודה לאמילי מואטי שהזמינה אותי.

בסוגיית הביטחון האישי והמוגנות של צעירות, להלן משהו שליבני התייחסה אליו בפגישה, בהמשך לשאלת חגית קליימן

 

 

 

פוסט זה פורסם בקטגוריה אקטואליה, חברה ופוליטיקה, עם התגים , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

22 תגובות על הישורת האחרונה

  1. גולדבלט משה הגיב:

    ראשית טוב לשמוע ממך וחשוב שלא תנתקי מגע לכל כך הרבה זמו. אני לא יכול שלא להיזכר שבבחירות האחרונות קראת לנו להצביע קדימה כי את לא מאמינה ברשימות קטנות -מה ההסבר למהפך הזה?

    אהבתי

  2. משה, ברוך הנמצא. המפה האלקטורלית מורכבת היום בעיקר ממפלגות קטנות ובינוניות, והשינויים שעברנו מאז (ההידרדרות, למעשה) רבים. לא שיניתי את דעתי העקרונית, אולם קריאת המפה הנוכחים מעלה שאין לי השפעה ממשית על הרכב הממשלה, יש לי על הכיוון בו תלך האופוזיציה. ההכרזות של שלי יחימוביץ' עם הפזילה למרכז, והיעדר ההתייחסות הממשית לסוגיות שאני כאשת שמאל רוצה לקדם, מעלה צורך נקודתי "למשוך" את האופוזיציה שמאלה, בעיקר מהבט מדיני ופמיניסטי. אני מקווה שבבחירות הבאות דעם כבר לא תהיה מפלגת נישה והשיקולים יתייתרו, אולם כל בחירות לגופן. 
     

    אהבתי

  3. טל הגיב:

    למה לא מרצ?

    אהבתי

    • טל, התייחסתי לזה מספר פעמים בקיר שלי בפייסבוק. הקמפיין הסקסיסטי המבחיל של מרצ ושליחת המוחות והמוחים לש"ג במקום לקיחת אחריות, הם המשך ישיר להכנסת 3 גברים לכנסת הקודמת ולארועים, מגמות וגישות נוספות לאורך השנים. בתחילת המרוץ חשבתי להצביע עבודה, וככל שמרצ אינה אופציה בעיני, היתה אפשרות לסתום את האף ולהצביע. לאחר ענייני הקמפיין והדיונים סביבו – לפחות מבחינתי הם מוקצים מחמת מיאוס. וזאת ככל שזה מצער אותי, כי יש שם כמה אנשים ונשים מצויינות/ים. 
      מציעה שתתחילי את הסיור בסרטון של רננה רז שמכניסה את גלאון לכנסת על גלי הסקס אפיל שלה, בפוסטר "מתרוממים עם ניצן הורוביץ" ובקמפיין ציפי זירו לסטודנטים…  

      אהבתי

      • מעניין וענייני. לולא הצבעתי לעבודה הייתי מצביע לדעם. נדמה לי ששתי הנשים העומדות שראש שתי התנועות שהזכרתי סובלות מהתייחסות שלילית של דוברים רבים בשמאל שמגבים על מועמדותן בשצף קצף החורג מהעניין האידאולוגי והפוליטי. הסופר עמוס עוז טוען שיחימוביץ גרוע מברק ואילו מבקר האמנות והאמן יונתן אמיר קורא בבלוג שלו שלא להצביע לדעם. זה מזכיר לי, במידה מסוימת, את ההתנפלות על לבני, בבחירות הקודמות (אז הצבעתי בעבורה). בעיני ייצוג נשים חשוב מאד לא פחות מכל עניין אחר. לא ייתכן מאבק לצדק שבו הנשים מופלות לרעה. משהו בסוציאליזציה בת אלפי שנים שכנראה כבר טבועה בגנים גורמת לנשים לוותר על מעמדן למען עניין שנחשב בעיניהן חשוב מזכויותיהן . ואגב, מדוע רק "הביטחון האישי והמוגנות של צעירות" מה עם המוגנות והביטחון האישי  של הבוגרות הקשישיות.                                                   

        אהבתי

      • איפה אפשר לראות את הסרטון? אגב, סקס אפיל, אחת החברות שלי טענה כנגד יחימוביץ שהיא מסתובבת בג'ינס במקום בחליפה, כיאה לראשת מפלגה.

        אהבתי

  4. יעקב הגיב:

    הכל נכון, אבל יש להוסיף שליבני, משעה שלא הקימה ממשלה עמדה ארבע שנים בראש האופוזיציה ונכשלה בתפקיד זה כשלון מוחלט.
    ואני מיד יושב לכתוב את החיבור האחרון שלי לפני הבחירות: מדוע אני מצביע דעם

    אהבתי

  5. פינגבאק: כולנו אזרחים בתפקיד | דבר המערכת

  6. עידן לנדו הגיב:

    טוב, ציפי לבני היא לא שמאל. לא במקרה את מצדיקה את השיוך הזה ב"עולם הדימויים, הניסוחים וההמשגה" שלה – ולא בשום אקט פוליטי ממשי. על פוליטיקת הדימויים הכוזבת הזאת של ליבני כתבתי פוסט נרחב:

    http://idanlandau.com/2012/12/20/livni-and-the-politics-of-images/

    מצער לראות שאת הולכת שבי אחריה. אבל משמח לראות שבמבחן התוצאה, תשימי דעם בקלפי. כן ירבו ותרבינה. 

    אהבתי

    • עידן, ניגשת לקרוא, ובכל מקרה, אחרי שקראתי הכל מכל וכל (כמעט, תיכף אשלים את המלאכה) – מסקנתי היא שאין מרכז, ושהיא דה-פאקטו לא בימין. ככל שעצוב לי להתכנס להגדרה רחבה של שמאל. 
       

      אהבתי

  7. משה גולדבלט הגיב:

    אותי הביאה המסקנה שאיני משפיע בכלום להחלטה להימנע [לראשונה מאז 1973 -הבחירות הראשונות שלי ] מהצבעה או יותר נכון לאי השתתפות בכלל. חוץ מזה מעולם לא אהבתי מסיבת תחפושות.

    אהבתי

  8. עופר דגן הגיב:

    בדיעבד מתברר שצדקת: יש עתיד וקדימה הולכים לממשלה של נתניהו, ויאיר לפיד התנגד נחרצות ל"גוש חוסם" עם המפלגות הערביות (גם כשחשבו שזה אפשרי, לפני ספירת קולות החיילים).

    יש קשר ברור בין תפיסה כלכלית שמאלית לבין תפיסה מדינית שמאלית. השמאלנים יאמרו ששתיהן תפיסות הומניות שמשרתות את הרווחה לכולם ואת הדאגה שלא ירמסו אף אחד ברמה הכלכלית, וכן את הדאגה לעמים אחרים שתהיה להם מדינה ולא יחיו תחת כיבוש, ושכולנו נחיה בשלום. לדעתי מה שמאפיין את השמאל זו גישה שניתן כביכול למצוא פתרון מושלם לכל בעיה (הן ברמה הכלכלית והן ברמה המדינית) כאשר הם מתעלמים מכך שבני האדם רחוקים מלהיות מושלמים.

    אהבתי

  9. הכתיבה כשלעצמה היא עניין מתיש. צריך לעתים לצאת למנוחה ולהתמלא מחדש באנרגיות חיוביות.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s