להיות שם

אחד המקומות שאני ממש לא רוצה להיות בהם, זה המקום ההוא שם, שבו נעשים כל אותם דברים קטנים של אנשים קטנים שחורצים בגדול גורלות מתוך טפשות, חוסר אחריות אישית ולאומית, יוהרה נבובה ומניעים אופורטוניסטים זעירים שביניהם לבין סט הערכים שהם/ן מייצגים/ות לכאורה, אין דבר וחצי דבר. אני לא צריכה לספר לכם/ן איפה ה"שם" הזה נמצא, אני מניחה שאתם יודעים לבד. בשבוע שבו כל יום מתהפכים השמיים וסוערת הארץ בנושא אחר, שדוחק את קודמו, מתגלה המקום ההוא במלוא עליבותו האנושית. הנה כמה דוגמאות קטנות.

קרית גת. 

הספקנו לשכוח שאשה אחת פגועת נפש, קרועה לחתיכות מחיים שאף אחד/ת מאתנו לא מאחל/ת לעצמו/ה, נאנסה ע"י מאות בני נוער והואשמה בסוף בכך שגרמה להם לבצע בה מעשי סדום. שר הרווחה ביקר בקריית גת ומצא שהעובדות הסוציאליות (שידעו ולא עשו כלום), עשו עבודת קודש. שר החינוך אפילו לא טרח להגיע כדי לבדוק שעובדות החינוך במקום ידעו ולא עשו כלום. ההורים, שידעו ונחרדו לפעול רק כשהורה חורש רע במיוחד , הוציא את דיבת הקורבן רעה והפיץ שהיא חולה באיידס, לא נקראו לברור ברווחה על הזנחה הורית. המערכת העירונית לא בוקרה ע"י שום גורם, על שידעה ונתנה לדברים להמשך.

בחירת הנשיא.

תיבת הדואר של רובי ונחמה רבלין.

טוב, מסתבר שכולם ידעו. סיעת העבודה, ברובה, שח"כ איתן כבל אמר בשמה לרינו צרור ש"אנחנו לא לוקחים אחריות על הדבר הזה, סיעת העבודה היא לא הנושא, מי שיש לו טענות שיפנה לשטרית". התנועה, שבאופן אירוני – ציפי לבני נסעה מיד בסמוך להצבעתה בעד שטרית לכנס בינ"ל המוחה על אלימות נגד נשים באיזורי סכסוך. סיעתו של ליברמן, שאין לי ממנה ציפיות כלשהן לאיזושהי הגינות אנושית כלפי אף אדם (בהחרגה ברורה של אורלי לוי אבקסיס, שלא ברור לי מה היא עושה במדמנה הפוליטית הזו). מרצ, ח"כיות פמיניסטיות שמגישות הצעות חוק להגנה על נשים אבל הרימו אצבע בלי להסס בעד שטרית. כל אלו שהצביעו בעד שטרית לאחר שתמכו בפואד בן אליעזר – גם שם, בידיעה שיש מצב שקופתו אינה ריקה בשרצים.

יום הבחירות היה יום של מתח בלתי נסבל למי שסבבו את רובי רבלין. האיש הנקי הזה, שפרסם לאחר הבחירות את צילום תיבת הדואר בביתו כסמל לאדם שהוא, נאלץ להתמודד עם חבורה של עסקנים ועסקניות פוליטיים סוג ז', תרתי משמע, שמניעיה ונימוקיה לבחירת הנשיא הם מה שסבתי ז"ל כינתה באידיש "פלוטקעס". פלוטקעס הם קשרים ומזימות. שום אידיאולוגיה, שום ערכים. כולם ידעו שיש הסכם עם העוזרת. כולם הבינו שהסכמים מסוג זה לא מנבאים טוב. כולם זוכרים את לקח קצב, לכולם נאמר, כנראה, ע"י ח"כית מיש עתיד וברכילות שהסתובבה שם, שיש מצב שמדובר בהטרדה מינית. כולם לקחו את הסיכון על הגב של כולנו. אף אחד/ת מאילו שהצביעו בעד שטרית לא ראוי היה/היתה, במדינה מתוקנת, לשרת את הציבור כח"כ. באיזהשהו שלב בין ההצבעות, קלטו העומדים ושבים בצפיפות ובחבורות קטנות ומסתודדות, את הדוברת של רבלין, אמילי מואטי,  שואלת את סתו שפיר (עבודה), איך היא תומכת בשטרית בידיעה שיש הסכם עם העוזרת. שפיר ענתה: ההצבעה שלי אידיאולוגית. לפני כן, היא תמכה, האידיאולוגית הזו, בפואד. יש שם כמה תומכות אחרות, שכדאי שנזכיר להן את זה כשינסו לגייס אותנו לקמפיינים פוליטיים ופמיניסטים שלהן: לימור לבנת ויעל גרמן, למשל. למי הצבעתן? למה? מה היה סט הנימוקים?

ראוי שלמרות שחדשה רודפת חדשה ואין רגע דל – לא נשכח ולא נסלח.

כאן המקום לומר מילה טובה על שלי יחימוביץ'. קבלנו השבוע הסבר מהחיים, מהו הסגנון הספינולוגי והנכלולי שגרם להדחתה מראשות המפלגה, ומי הם באמת המדיחים. היא ראשת הממשלה הבאה שלי. כי אינטגריטי לא קונים במעדניות היוקרה ששאר  הח"כים מסתובבים בהם, כשהם לא קושרים ביניהם קשרים של שמור לי ואשמור לך, אלא כנראה רק במכולת השכונתית שלה בכרם.

ותודה לטל שניידר על כיסוי אמיץ ומפורט ומורחב של הקמפיין הזה, מנקודת מבט של עיתונאית עצמאית. הרבה מהמידע היותר אמין שקבלתי בנושא, בא ממנה.

ומילה לחברי בשמאל שלא רצו את רבלין כי הוא ימני: אחד הדברים שאמרתי, בשיחות פרטיות, לכל אורך הדרך, שמלבד היותו דמוקרט וממלכתי, הדמוקרט הממלכתי היחידי מבין המועמדים והמועמדות, אני מניחה שבקופתו לא נמצא שרצים של הטרדה מינית או סקסיזם. גינוי בחירתו כי הוא מאמין במדינה דו לאומית, היא רוח העיוועים ששורה בשמאל מקדמת דנא, ובאה לידי ביטוי יותר מפעם אחת בעבר, בתמיכתם במי שמבזים נשים כי הסכסוך והמאבק בכיבוש הם חזות הכל וחזות השמאל. נשים בסוף. אנשים בסוף. ובכן, לא. שמאל עניינו זכויות אדם ודמוקרטיה, מהם נגזרת ההתנגדות לכיבוש. מי שהרימו אצבע למען שטרית, אינם שמאל, אלא בעיני עצמם והחברים שלהם. מי שאינו פמיניסט, אינו שמאל. כי פמיניזם עניינו זכויות אדם של נשים. מי שחושבים שרק דעתם ראויה להיות מיוצגת במסדרונות השלטון, הם עוכרי הדמוקרטיה לא פחות מיושבי ההיאחזויות  מימין, השואפים למדינת הלכה לאומנית.

החטיפה.

ביום שישי בבוקר, כל המדינה ידעה. לא נמאס לכם/ן, משטרת ישראל וכוחות הבטחון, מצווי איסור הפרסום האינפנטיליים הללו?

אמש, היה לי התענוג המפוקפק לצפות במירי רגב מתראיינת. רגב ניסתה להגן על הבלתי ניתן להגנה: חוק שחרור המחבלים. מה שעבר לי בראש, זו ספירה לאחור: 10, 9, 8, 7…. ו…. (או: כמה מהר ימצאו דרך להגמיש את החוק, כשהחטוף אינו שמאלני ממצפה הילה). ציני? נו, מכל מלמדי השכלתי.

כל שנותר לי לקוות, זה שהכל, ממש הכל, יסתיים בשלום. לבי עם הבחורים הללו, לבי עם משפחותיהם. מדובר בחרדה העמוקה ביותר של כל אדם, ובכלל זה שלי כאם למתגייס, באופן האישי ביותר, מהתפלצת הנוראית הזו של השלכות הסכסוך הטוסטסטרוני, אופורטוניסטי ונטול מצפון לאומי, שאנחנו מלבים לא פחות מהפלשתינאים.

הפחד והתקווה לטוב אינם סיבה, בפוליטיקה המאוד מורכבת שמשפיעה באופן דרמטי על החיים המאוד אישיים של כל אחד ואחת מאתננו, לשני דברים: (1) לקונצנזוס לאומי (שהוא מגונה בעיני בכל שעה ובכל מעמד), ו(2)להשתקה של קולות הביקורת, יהיו אשר יהיו: החל מהביקורת על הנסיעות הרשלניות הללו בטרמפים באזורי עימות, וכלה בסיבה הנקודתית לחטיפה הזו: הבחירה של ביבי לשחרר אסירים ואז לעצור את השחרורים חד צדדית, במקום להקפיא את הבנייה בהתנחלויות.

הפטרנליזם.

כבר שמעתי, בבוקר כתיבת הפוסט הזה, שביקורתי על ז'רגון התקשורת בכיסוי הארוע הנורא הזה, היא "פוסט מיותר" והופכת אותי ל"דמגוגית", "רדודה", "שרלטנית", "אינפנטילית", "תתביישי" "מסיתה" ועוד מיני תופינים נטולי קשר לטקסט שלי, אלא במחשבותיהם המסוכסכות של המטקבקים. האלימות המילולית הזו פורצת במלוא עוזה בכל פעם שנשמע ולו קול דקיק, שאינו בהלימה לקונצנזוס. אני מכירה את זה שנים (כבר איחלו לי דברים גרועים מאלו), מלבנון 1 ועד למבצע האחרון בעזה. בכל המקרים, ללא יוצא מן הכלל, העמדה שבשמה ניסו באופן פתטי לתקוף אותי, נכללה במסקנות ועדת החקירה שהוקמה בדיעבד. נמאס להיות צודקת בדיעבד, במדינה שעושה ככל שביכולתה כדי לטעות למפרע. אבל זה כאין וכאפס לעומת החוצפה הפטרנליסטית של אהוד יערי אמש, בחדשות, מול רינה מצליח (כאן – בפייסבוק של ענת סרגוסטי). בחדשות, בפריים טיים, זה נקרא להשתין מהמקפצה.