21.7.14
לכבוד:
הרב פרופ׳ דניאל הרשקוביץ
נשיא אוניברסיטת בר אילן
President.office@mail.biu.ac.il
הנדון: התבטאותו של ד״ר מרדכי קידר בתכנית הכל דיבורים מתאריך 1.7.14
בעת ראיון שהעניק לתכנית הרדיו ״הכל דיבורים״ (כאן, מדקה 1:34:00) זמן קצר לאחר חטיפת הנערים, נשאל ד״ר מרדכי קידר כיצד מדינת ישראל יכולה להרתיע מחבלים. תשובתו של ד״ר קידר היתה כי, "הדבר היחיד שיכול להרתיע מחבל מתאבד הוא הידיעה שאם ייתפס, אחותו או אמא שלו תאנס". לאחר שהמראיין יוסי הדר טען שזה "נשמע רע […] אנחנו לא יכולים לנקוט כמובן בצעדים כאלו.", המשיך קידר באותה הלשון ואמר, "זה נשמע רע מאוד…מדבר כרגע עליהם. לא מדבר מה אנחנו עושים או לא עושים. מדבר מה הנתונים. הדבר היחיד שירתיע מחבל מתאבד – אם הוא ידע שאם הוא לוחץ על ההדק אחותו תיאנס".
דבריו של קידר, כשבאים מפיו של אחד המומחים הנחשבים לנושא הסכסוך הישראלי פלשתיני, הם דברי הסתה אשר נותנים לגיטימציה לחיילי צה״ל ולאזרחי ישראל לאונס, ומסכנים נשים ישראליות ופלסטיניות כאחת. דבריו של קידר מהדהדים ביטויים שמתייחסים לאונס כפרקטיקה מתקנת, וזאת על אף שמדובר בפשע מלחמה, ובאלימות שאנחנו נלחמות בה על בסיס יומיומי. דבריו של קידר מציבים את הגוף הנשי כסחורה שבה ניתן לפגוע לו מעוניינים לפגוע בבעלי הסחורה, ובכך ומציבים נשים כרכושם של גברים. מעבר לכך דבריו מהולים בגזענות. אנחנו מגנות את האמירה המסוכנת הזו, שלא יעלה על הדעת שתיאמר ואף תחשב, ומצפות מאוניברסיטת בר אילן לגנות אמירה זו, ולפעול למניעתן של אמירות אלה.
בנוסף, החלטה 1325 של האו"ם, הנלמדת במוסד האקדמי שאתה עומד בראשו, באחד מחוגי המגדר המובילים בישראל, מגנה בין השאר את השימוש בנשים כנשק במלחמה והשפעת מלחמות על נשים כקורבן ההמוני הגדול ביותר שלהן, בעיקר בעורף. השיח על אונס נשים ונערות ככלי במאבק נגד האוייב, מלבד היותה המלצה מוסמכת כשהיא באה מפיו של קידר, עומדת גם בסתירה מהותית לערכים נוספים שמייצגת האוניברסיטה – ביניהם, ערכי היהדות.
האמירות חילחלו לקהל רב של נשים וגברים שמצאו אותן גזעניות, פוגעניות ואלימות, באופן אישי ביותר.
אנחנו מצפות שד״ר קידר ומרכז בגין-סדאת, בו הוא חבר, יפרסמו התנצלות פומבית והתנערות חד משמעית ממנה. אנחנו מצפות מאוניברסיטת בר-אילן לדאוג לכך שד״ר קידר וצוות המחקר שלו ישתתפו בסדנא ייעודית שיארגנו אחד ממרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית ביחד עם החוג למגדר בבר אילן, אשר בה, על מנת למנוע מצב עתידי בו תאמר שוב אמירה בעייתית ומסוכנת כזו, שלא לומר – דוחה ואלימה.
דבריו הקשים מעידים על בורות מוחלטת בנושא, הרווחת לצערנו גם בקרב אנשי אקדמיה ואינטלקטואלים.
כמו כן, אנו דורשות לברר האם התזה של ד״ר קידר מועברת לסטודנטים וסטודנטיות, שעשויים לראות בה אמת, גם אם ברור לכל אדם סביר, שאין אמת כזו ושהעלאת האפשרות במסגרת לימודים אקדמים עלולה להוות חרב פיפיות מוסרית, פלילית וערכית לכולנו.
העתקים:
מרכז בגין-סדאת
דוברות אוניברסיטת בר אילן
המשנה לנשיא פרופ' יפה זילברשץ
על החתום:
חנה בית הלחמי – יועצת אסטרטגית ובלוגרית פמיניסטית
אלינור דוידוב, עורכת משנה, לונדון את קירשנבאום
רוויטל מדר, אוניברסיטת תל אביב, חברת תנועת אחותי למען נשים בישראל
תנועת אחותי למען נשים בישראל עמותת נשים לגופן
ריקי כהן בנלולו – תנועת לא נחמדות לא נחמדים, חברה בתנועת אחותי
הפרויקט לקידום תכנית פעולה כוללת ליישום החלטה 1325 של מועצת הבטחון של האו"ם. אודי אדלמן, חוקר ואוצר
ענת לנגר גל, מנהלת תכניות, אג'יק מכון הנגב
ליאור אלפנט, פורום הקולנועניות ויוצרות הטלוויזיה בישראל. אריאל דלומי, מנכ"ל משותף אג'יק מכון הנגב ארגון "אשה לאשה מרכז פמיניסטי חיפה"
פתחיה סגייר, מזכ"לית תנועת נשים דמוקרטיות בישראל (תנד"י).
שולה קשת, מנכלי"ת תנועת אחותי למען נשים בישראל כרמן אלמקייס, מנהלת פרויקטים, תנועת אחותי למען נשים תמר גוז'נסקי, נשיאת תנועת נשים דמוקרטיות בישראל (תנד"י)
ד"ר חיים וייס, המחלקה לספרות עברית אוניברסיטת בן-גוריון בנגב
איה בן עמוס, מתנדבת במרכז הסיוע לנפגעות אונס ותקיפה מינית בירושלים דפנה איזנרייך, רכזת חינוך והסברה במרכז סיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית ת"א שוות - המרכז לקידום נשים בזירה הציבורית במכון ון ליר בירושלים.
נטע הלפרין, עיתונאית
אדריאנה קמפ, אוניברסיטת תל אביב. רינה כהן, תחום הורים ומשפחה בילי מוסקונה לרמן - עיתונאית שירי אייזנר, פעילה חברתית קום איל פו ראובן אברג׳יל מאיה מיכאלי דליה זק"ש אשה לאשה ואוניברסיטת חיפה חנה ספרן אשה לאשה
איילת כרמי
פרופ' תמר רפופורט, האוניברסיטה העברית ניב גורדון ד״ר קתרין רוטנברג יעל טל-ברזילי סיביל גולדפיינר, מנכלי״ת קום איל פו דר ערן פישר, האוניברסיטה הפתוחה רונית מריאן-קדישאי יערה די סגני, בלוגרית ובוגרת תכנית מנהיגות של ויצו "סדר חברתי חדש"
שירי לב, שדרנית רדיו, 88fm
ד"ר גליה גלזנר חלד, מכון שכטר למדעי היהדות אריאל הנדל עתרת וינשטוק, עובדת סוציאלית, מרכזת ועדה למניעת אלימות במשפחה, קופת חולים מאוחדת מיטל פינטו איילת צ׳ייט תחיה ברק נגה קדמן פרופ׳ יובל דרור פרופ' יואב פלד, מדע המדינה, אוניברסיטת תל אביב
רנא שופאני, מנהלת משרד – חממה עסקית נצרת
ד"ר טל דקל, תנועת אחותי והתכנית ללימודי נשים ומגדר באוניברסיטת תל אביב ובמכללת בית ברל. חמוטל סדן, סטודנטית לתואר ראשון אמירים וספרות כללית, באוניברסיטה העברית, ירושלים. הודיה צפאר יוני אוגרטן מיכאלה מנדה ינקו תראפיסטית באמנות אביטל קורנשטיין אילן אסנת יחזקאל-להט, אשה לאשה. טליה אפלבאום פלד, פסיכולוגית קלינית
דר' גילי ברוך, מנהלת פרויקט כלכלה מקומית מקיימת, שתיל באר שבע
טל גרניט, בימאית ותסריטאית איריס שטרן לוי פרופ' אורנה קופרמן האוניברסיטה העברית מיכל סופר זמרני סופיה טרוטוש ארגמן, פעילה פוליטית נטע זיו, אוניברסיטת תל אביב ד״ר מילי מאסס (בדימוס) האוניברסיטה העברית יעל טל ברזילי ניקול הוד סטרו, סמנכ"לית "אנו" מיקי פרי, "אשה לאשה" פרלמנט נשים כנרת פרידמן
פרופ שפרה שגיא, ראש מרכז מרטין-ספרינגר לחקר סכסוכים, אוניברסיטת בן גוריון
ד"ר ענת מאור, אמריטוס, האוניברסיטה הפתוחה, ח"כ לשעבר ד״ר חגי בר, האוניברסיטה העברית, התכנית לניהול מלכ"רים ע"ש שוורץ, בית ספר לעבודה סוציאלית. מוריאל רם איתמר ויסברג יעל אליצור יעל ברלב-רן, מטפלת בנשים ונערות, מדרשת בן גוריון טל הרן ד"ר רוני הלפרן, ראש התכנית ללימודי מגדר, המכללה האקדמית בית ברל
נעמה באומגרטן-שרון
ד"ר מאיה שיאון צדקיהו, פורום אירופה, האוניברסיטה העברית תנועת ש.י.ן לשוויון ייצוג נשים פרופ׳ אסתר הרצוג עינב רז דבי פרבר תלמה בר-דין "אשה לאשה" חיפה רחלי גפן, עיתונאית ענת סרגוסטי ד"ר הילי מודריק-אבן חן, המרכז האקדמי שערי משפט עפרה אור, חוקרת מגדר, אוניברסיטת בר-אילן שלומית הברון – יו"ר "אחת מתוך אחת" רותי שניידר-עובדיה גיא שניידר-עובדיה
ד"ר אורית קמיר, המרכז הישראלי לכבוד האדם
מעין גולדמן, אוניברסיטת תל אביב אור כרמלי נטע ארנון שושני, דוקטורנטית התכנית ללימודי מגדר אוניברסיטת בר אילן חופית לוי-צימרמן, פסיכולוגית קלינית בתהליך ההכשרה- מסיימת תואר שני בקלינית ילד באוניברסיטת תל אביב. אפרת כהן-נוימן, פעילה חברתית וחברה במועצת הנשים של מרחבים עדי דגן רלה מזלי, סופרת, חוקרת עצמאית, אקטיביסטית טל דור-חברים של תראבוט צרפת
ווביט לקיאו/קבדה .מנחת גזענות וסקסזם במערכת חינוך בעיר קרית גת
לירון אברבוך - מוסמכת M.A בייעוץ ופיתוח ארגוני מטעם המכללה למנהל המסלול האקדמי ניצן וייס יאיר ברק - אמן ומרצה, מכללת סמנר הקיבוצים דר' אביגיל מור, המכללה האקדמית תל חי בשמת בידרמן, מנהלת תוכן חן רוזנק ח'ולוד ח'מיס, סופרת ופעילה פמיניסטית באשה לאשה - מרכז פמיניטסי חיפה מיכל כורם- וייטמן קרן זרקה, anna k גל אלגר, עובדת סוציאלית, סופרת ועורכת ד"ר יאלי השש, אשה לאשה, חיפה ויקי אוסלנדר, עורכת, כלכליסט שרון אורשלימי
ריטה חייקין אשה לאשה – מרכז פמיניסטי, חיפה
ד"ר הגר להב מרצה בכירה וראש מסלול עיתונות בעידן הדיגטאלי בית הספר לתקשורת המכללה האקדמית ספיר יעל פתיר, מנהלת השדולה האמריקנית פרו-ישראלית ג'יי סטריט בישראל הפורום הפמיניסטי מרצ ד״ר מיכל ארבל החוג לספרות אוניברסיטת תל אביב מעין פדן, אוניברסיטת בן גוריון. עופר דגן, אוניברסיטת בן גורין. יעל ברוידא-בהט אביב יהלום, אסל"י (ארגון סרט לבן ישראל) - גברים נגד אלימות כלפי נשים עפרה אור, חוקרת מגדר, אוניברסיטת בר-אילן יותם בן מאיר - מנחה שותף בהכשרה בנושא מגדר ואקטיביזם
נגה ונדר
ד"ר נדב פרץ-וייסוידובסקי, המכללה האקדמית אשקלון. סימי מור מ"מ יו"ר הוועדה למעמד האישה, עיריית ירושלים אורית סוליציאנו, מנכ"לית איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית. דניאל הרשקוביץ מעין שטנדל מאיה הכט טלי לטוביצקי, דוקטורנטית במחלקה לספרות עברית, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב עו"ד תמי קצביאן חן שנהר ענבל בן יהודה, מאסטרנטית בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה, אונ' תל אביב קטיה ז'לטוב, מאסטרנטית באוניברסיטת תל אביב משה רון יעל גולן סמאח סלאימה אגבאריה מנכ"ל נעם נשים ערביות במרכז גיל עמית ליבי אביכזר
רייצ'ל בל דוקטורנטית הפקולטה לרפואה אוניברסיטת תל-אביב
תמר קפלינסקי, עורכת, ידיעות אחרונות ליבנת גילבוע אילנה ברנשטיין רות ויקטור ידגיריאן רותם אילן נגה איתן נילי ארמן תמר דרסלר רוויטל חובל נעה מאי אמרמי שיר נוסצקי שלי דביר שיר אבנימלך אלמה ביבלש חמוטל וידר-דגני ד"ר ארנת טורין הלית מיכאלי שיר בלינדר חמוטל גורי ענבל בן יהודה אליזבת צורקוב אלונה וינוגרד דפנה אמון רונית פורת אביטל כנעני רועי פינצי חיים רחמני דגן וולד שלומית הברון קטיה ז'לטוב דורית לגו ענבל אשל כהנסקי חדוה אייל דוקטורנטית האוניברסיטה העברית רעות נבו דנה אולמרט שני בנגד אלישע דביר מיקול ניצא חברת קול האישה ירושלים פרופ׳ אלי זומר
ד"ר אראלה שדמי
שלומית ליר פועלות ברשת 1325 נשים עושות שלום ענת שבי ריבא - חברת הנהלה באיתך מעכי ועורכת דין חברתית בתחום של דיני עבודה ד"ר מירב אלוש לברון החוג לקולנוע ולטלוויזיה אוניברסיטת תל-אביב שירה ז׳ כרמל - מורה ומוסיקאית ניצן טל, האוניברסיטה העברית בירושלים נועם קנולר אלכסנדרה (אילה) בלופולסקי, עיתונאית, בוגרת החוג למדעי המדינה ותקשורת של אונ' בר אילן נעמי סימן-טוב, אמנית ומרצה לאמנות, המדרשה, המכללה האקדמי בית ברל סהר ג. גרשום
אדר רבי
האישי הוא הפוליטי 
ראוי היה להביע מחאה על אמירתו, וראוי יהיה לפרסם את תגובת האוניברסיטה על המחאה.
לגי דברייך לפניכן, אציין שכאשר מראינים את קידר – לא מציינים את דעותיו הפוליטיות. לא עושים זאת גם כאשר מראיינים את נגבי – משפטן הבית של קול ישראל, כפי שלא עושים זאת המראיינים עצמם. לא אריה גולן ברשת ב' מצהיר על עמדותיו הפוליטיות, ולא אברמוביץ ברשות השניה. דומני שיש הרבה יותר מומחים מצד שמאל של המפה מאשר ההיפך, ואף אחד מהם לא נדרש להכריז למי הצביע. אם את דורשת זאת כלפי קידר, יפה היה לדרוש זאת גם כשמראיינים עשרות מומחים אחרים שדעותיהם קרובות יותר לדעותייך.
אהבתיאהבתי
שמעתי היום את דבריו אצל גיא זוהר ב103FM
http://103fm.thepost.co.il/programs/page.aspx?c41t4nzVQ=EIK&cntrVQ=LDI
החל מ 1:09:030.
נשמע שהוא שולל לחלוטין ודוחה בשאט נפש את האפשרות לייצר אלימות נגד נשים ככלי לחימה ובכלל. נהפוך הוא . ראוי לשמוע את הסבריו.
אהבתיאהבתי
שי,
אולי תתמצת את הסבריו? הוא מתנצל על מה שאמר, או שטוען שהדברים 'הוצאו מהקשרם' ?
אהבתיאהבתי
תמצתי. אחזור: דחייה מוחלטת והתנגדות בלתי מסוייגת לאלימות נגד נשים.
אהבתיאהבתי
שי, זה הפתיח של תגובתו, אחר כך הוא מסתייג מההסתייגות וטען שרודפים אותו על דעותיו (פחחחח). הכנסתי לינק לדבריו בטקסט. ככלל, הוא בא כבר סמכה לענות לבקשה לייעץ מה יש לעשות, כך שהבה לא ניתמם, גם אם קידר היה שמח לו בחרנו בהיתממות.
יש משמעות לדברים כשהם באים ממנו ובהקשר בו הם נאמרו. כמו כן, הוא דיבר באיצטלא של איש אקדמיה, כשהוא מבטא דיעה לא מבוססת מחקרים ולא אקדמית, כאילו היא חוות דעתו המקצועית.
אהבתיאהבתי
לצערי, נראה כי קידר משתלב היטב במרחב:
אהבתיאהבתי
להעיף אותו מבר אילן.
אהבתיאהבתי
ראיתי את תגובתו של קידר, הנה היא:
=====================
ראשית, לפני הכול ומעל הכול, הנני מודיע בשער בת רבים: אני, ד"ר מרדכי קידר מהמחלקה בערבית באוניברסיטת בר-אילן, מתנגד בכל נפשי ומאודי לכל פעולה אלימה נגד נשים, ובוודאי כזו שהיא בעלת אופי מיני. אני גם פמיניסט מוצהר, ויעידו על כך תלמידיי היהודים והערבים, היהודיות והערביות, הלומדים איתי בסמינריון "סוגיות מגדר בעולם האסלאמי" ,שאני רואה בו מעש חינוכי לא פחות מלימודי. אונס הוא אונס הוא אונס,והוא חטא מוסרי, חוקי ואנושי, שאסור לבצעו בשום מצב ובשום סכסוך, לאומי ,דתי, עדתי, כלכלי, משפחתי, אישי או כל סכסוך אחר. גישתי היא שאנס ראוי שיעבור סירוס, כימי או אחר, כדי להגן על קרבנותיו.
מעולם לא קראתי ולא המלצתי, ולעולם לא אקרא ולא אמליץ למדינה כלשהי – ובוודאי לא למדינתי היקרה ישראל – לנקוט את נשק האונס ככלי לטיפול בבעיה כלשהי, גם בבעיה ביטחונית. כל מדינה בעולם חייבת לפעול על פי כללי המוסר והחוק, על פי האמנות הבינלאומיות והחוק הבינלאומי.
שנית, לעצם העניין.
המזרח התיכון הוא מקום מושבן של תרבויות רבות ומגוונות, שרבות מהן שומרות 'במידה רבה או מעטה, על המנהגים והמסורות שאפיינו אותן לאורך ההיסטוריה. שלא כמונו, רוב תושבי המזרח התיכון – גם אם נתעלם מהפליטים הסורים, העיראקים והפלסטינים – לא עברו הגירה וריסוק תרבותי, ובמקרים רבים המסגרות המסורתיות שבהן הם חיו לאורך ההיסטוריה, השבטים או החמולות, עדיין חיות וקיימות עד ימינו אלה.
אחת מאבני היסוד של חיי השבט היא""תרבות הבושה". אני ממליץ לכל קוראיי לקרוא מה שכותבים חוקרים ערבים וזרים, כמו גם מה שאומרים אנשים מהרחוב המזרח-תיכוני, על "ת'קאפת אלעיב) "תרבות הבושה) ועל השלכותיה על כל מעגלות החיים של הפרט, המשפחה, החמולה, העם והמדינה. העיקרון המנחה של תרבות זו הוא, שאדם חייב להימנע מכל מעשה המטיל בושה עליו ועל משפחתו באופן ישיר או עקיף ועליו לעשות רק אותם מעשים שלא יביאו את בני משפחתו להתבייש במעשיו.
באותה תרבות, הבושה הגדולה ביותר לגבר נגרמת מהתנהגות" לא מוסרית" בעלת אופי מיני של בתו או אמו,והתנהגות כזו מצדן תגרום להענשתן .במקרים רבים העונש הוא מוות, מה שקרוי "רצח נשים על רקע חילול כבוד המשפחה". גם אישה נאנסת ממיטה בושה על משפחתה, אף שנאנסה בעל כורחה והמשפחה תנסה לשמור בסוד את דבר האונס כדי להימנע מבושה.
בהיותם מודעים היטב לתרבות זו, יש עבריינים שמפעילים לחץ על אחרים באמצעות איום של אונס אחות או אם.
במדינות ערב האונס אסור על פי החוק, אך במקרים רבים אנשים מתנהגים לא על פי חוק המדינה אלא על פי הקוד הנהוג בחברתם ועל פי כללי המותר והאסור שלה.
עד כאן על "ת'קאפת אלעיב", תרבות הבושה .
ושלישית, הריאיון ברדיו. בריאיון ברשת ב' נשאלתי על ידי המראיין איך ניתן להרתיע מחבל מתאבד, כזה שאינו פוחד מהמוות. בתשובה מיידית וקצרה עניתי את התשובה הסטנדרטית הנהוגה במזרח התיכון: איום במוות לא יעיל, אלא איום באונס על האחות או האם של המחבל. רק איום כזה יכול להניאו מלבצע את פיגוע ההתאבדות. מובן מאליו שלא התכוונתי,חס וחלילה, שעל מדינת ישראל לנהוג כך והשימוש בדוגמת האונס נועד להצביע על הקושי הגדול של מדינת חוק כישראל, להיאבק ביעילות בטרור המתאבדים, משום שאיננה יכולה לנקוט אמצעי זה שכן הוא לא מוסרי ולא חוקי בעליל, כאמור לעיל.
אם מישהו הבין מדבריי שאני כולל גם את ישראל בין המדינות שראוי שיתנהגו כך, אני לוקח את האחריות על עצמי, על שלא הבהרתי את הדברים באופן הראוי.
לצערי יש מי שמנצל את דבריי כדי להתגולל עלי, על מרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים ועל אוניברסיטת בר אילן. אני מקווה שאלה העושים זאת מונעים מרצון טוב, ממוסריות יתרה ומדאגה אמתית לשלטון החוק ולדמותה של מדינת ישראל, ולא חס וחלילה ממחלוקת פוליטית או תרבותית עמי או עם המוסדות שבהם אני חבר.
מקור: https://www.facebook.com/sarit.shatz/posts/10152584139829169
אהבתיאהבתי