נירה בכם כמו בכלבים

באפריל 2009 פרסמתי כאן פוסט בשם הניצולים שקבר היהודי החדש (מומלץ לקרוא ראשון, לפני העדות שלהלן), על 4 שנות שביו של אבי בידי הנאצים, כחייל בריטי במלחמת העולם השנייה. אבי היה אחד מכ- 1500 שבויים ארץ ישראלים שנשבו בקלמטה שביוון. הטריגר לפרסום היה ששוב, קרוב לארבע שנים לאחר מותו, 6 שנים לאחר שגיליתי בסמינר שקדם למסע לאושוויץ, שלצד היותי ישראלית שורשית מדורי דורות – חייתי בבית של "דור שני",  ועשרות שנים לאחר שחרורם מהשבי, דילגו עליהם ביום השואה. מחוקים מהנרטיב הישראלי. גם הטקסט אז באתר יד ושם, המוזכר באותו פוסט, שיקף נאמנה את המחיקה הזו.

בשנה האחרונה, הרימה נכדתו של אחד השבויים, טליה קליינר דייגי, את הכפפה ומובילה התארגנות של משפחות השבויים להחזרתם לנרטיב הגבורה הישראלית. בין השאר, נפתחה קבוצת משפחות בפייסבוק, נסרקים אלפי מסמכים, נוצר קשר עם היסטוריונים שחוקרים את השבי בגרמניה, מאותרות עוד ועוד משפחות, התקיים כנס גדול בבית הגדודים באביחיל, נפתח פתח לשיח ושיג עם הצבא הבריטי ולחשיפת תיקי השירות שלהם והעדויות שהעניקו לגרמנים באמצעות משרד הביטחון ב- 1958, והמסע ממשיך. 1500 השבויים הללו שבו לארץ מוכים ורצוצים, אספו את עצמם וללא כל סיוע הקימו משפחות, שירתו בצבא והשקיעו את עצמם בבניין הארץ. רבים מאוד מהם היו פוסט טראומטיים מעינויי השבי, מה שזוהה רק בשלהי 2005, חודשים ספורים לאחר מות אבי, כתסמונת "הלם שבי". בכנס וטרנים יהודים-ישראלים של הצבאות שלחמו בנאצים, שהתקיים ביוני האחרון בוועדה לניצולי השואה בכנסת, שם ייצגתי את קבוצת המשפחות (בהעדר, כמעט לחלוטין, שבויים שנשארו בחיים), אמר לי על כך ח"כ אלעזר שטרן: "היום היו מצמידים לכל אחד מהם קצינת נפגעים, פסיכולוג/ית, פסיכיאטר/ית, ליווי רפואי, סל שיקום וקצבאות. מדהים שהם עשו הכל לבד". והם עשו את זה בשתיקה, רובם לא דברו על מה שהיה שם.

לאחרונה קבלנו את העדות שמסר אבי ז"ל, בנימין בית הלחמי, ב- 1958 למשרד הבטחון על מנת לקבל קצבה חד פעמית זעומה מהגרמנים. לעג לרש. המסמך הזה, משובש בחלקו, תורגם מגרמנית ע"י אחייני עידו בית הלחמי, והתרגום מובא כאן כלשונו. ולשונו לקונית, תיאורים ענייניים בשפה רזה, שמספרת – דווקא דרך היעדר הרגש והליריות שבה, את סיפור הזוועה. ואפילו לא את כולו: על שיירות היהודים שהובלו מחוץ לגדר הסטלאג להשמדה, לא מסופר כאן. גם לא על האוכל שהשליכו להם השבויים מעל לגדר – והושלך אליהם בחזרה ע"י הקאפו (היהודים…). בסיוט שלהם, היה כל מה שהיה מעבר לגדר, חוץ מהשמדה. למזלי, אחרת לא הייתי כאן לספר את זה.

אם אתם/ן קוראים/ות את זה, ויש אב או סב במשפחתכם/ן שנמנה על השבויים – אנא צרו עמנו קשר. 

מאמר של אריה פרצל, שביקר אצל השבויים הארץ ישראלים בלאמסדורף וערך אתם קבלת שבת. נמצא על נייר מצהיב בעיזבונו של אבי.

(התחלה – הצהרה משפטית על חובת דיווח האמת ופרטים אישיים – עב״ה)

מספר הזהות הישראלי שלי הוא 235420.

מספרי האישי בצבא הבריטי הוא Pa1/477 Coy.205 L.of C.R.A.S.C.

מספר הזיהוי שלי בשבי הגרמני הוא 4423 KVIII A.

בתאריך 29.4.1941, בקלמטה (יוון) נפלתי בשבי הגרמני יחד עם עוד כ-1500 יהודים מפלשתינה דאז. זמן קצר לאחר מכן הובאנו ל ק ו ר י נ ת ו ס, שם חיינו כחודשיים בשדה פתוח, ללא כל הגנה מפני מזג האוויר. לא רק שחסרו לנו המצרכים האלמנטריים ביותר כדי להתקיים, אלא שגם סבלנו מחוסר הנקיון הניכר שפשה בכולנו. טיפות בודדות של מים לשתיה היו כרוכות בסיכון רב, ויכולנו רק לחשוב על מים לרחצה ועל סבון… מעבר לזה, חיינו תחת לחצם האיום של השומרים האלימים, שהיו יורים עלינו, לדוגמה, אם בחיפושינו אחר כמה טיפות מים, היינו רוצים להשתמש במיכל המים, היחיד שהיה במחנה. כמובן, מרגע לרגע התחלנו להרגיש שאנחנו הננו יהודים מורשעים. בהזדמנות אחת, כשהיינו חמישה, חבר שהיה הקורפורל שלנו (מפקד זוטר, מקביל לרב״ט – עב״ה) ועוד חבר שעבד בחברת האוטובוסים ״דן״, מיקה בקרמן נפצעו ומתו שניהם, ולאחד אחר היה צריך לכרות את כל האצבעות, וכל זה, רק כי היינו צמאים. השלישי נקרא יחזקאל נוימן. אז הגיעה הצעדה הבלתי נשכחת, בה היינו צריכים לגמוע כ-40 ק״מ בכמה שעות, ללא מים, ובשפע (בלשון סגי נהור – עב״ה) קיבלנו חתיכה של דג מלוח מוקדם בבוקר, כך שכמעט דעכנו לגמרי. אין פלא אפוא, שחברים אחדים סיכנו את חייהם וחיפשו את ה(מילה לא ברורה – עב״ה) כשהשלג היה קפוא. טיפסנו על הגבעות והגענו לטרנספורט..

ס ל ו נ י ק י, שם היה לנו עוד יותר גרוע, אף על פי שהיה שם גג מעל לראשים. גם שם לא היה מה לאכול, והיו חברים שצדו חתולים כדי לאכלם. הגענו לטרנספורט.

ו ו ל פ ס ב ר ג, סטאלאג (מחנה לאסירי מלחמה – עב״ה) 18-A. קיבלנו אספקה של (מילה משובשת, ככה״נ מזון – עב״ה), ואמנם המסע נמשך שבוע. מעט האוכל שהיה לנו, אנשים מורעבים למוות, נאכל כבר בשעות הראשונות של מסענו. שם לקחו אותנו כבר ביום השני, כאשר לא יכולנו לעמוד על הרגליים, לעבודת פרך של סלילת דרכים. האוכל לא הספיק גם בהמשך.. אכלנו על(ים – עב״ה). כשבועיים נשארנו שם, ואז חזרנו מיודנבורג לוולפסבורג, והובלנו לל א מ ס ד ו ר ף, סטאלאג 8-B. שוב היה המשלוח בקרונות הבקר המלוכלכים סבל גדול. ננעלנו אף יותר בקפידה, ולא נראה שישנה כלל אפשרות להמלט..

במחנה הצבאי(? במקור M. – עב״ה) הראשי 8-B בל א מ ס ד ו ר ף לא רצו להוציא לנו תחילה חבילות של הצלב האדום. זה היה מפקד המחנה האנגלי שבא לקראתנו, כך שגם אנחנו קיבלנו אותן, אחרת לא יכולנו לשרוד ועוד עם עבודות הפרך.

מהר מאוד, נחלקנו לצוותי עבודה שונים. אני נשארתי תמיד בצוות עבודה י ה ו ד י מיוחד (במקור: Sonder-Arbeitskommandos – עב״ה) (אמנם 80 ק״מ לפני קסל, בתור איש חולה, חייתי גם עם שבויי מלחמה אנגליים בני דתות אחרות, אבל מעבר לזה, הייתי מופרד כל העת עם יהודים.

הוקציתי עבור י ק ו ב ס ו ו א ל ד ה. תחילה עבדתי בא ה ר נ פ ו ר ס ט (פולין – עב״ה) ב״תעלת היטלר״ שישה חודשים בערך. מיקובסוואלדה לאהרנפורסט היינו צריכים לצעוד כל יום (בערך 14 ק״מ לכל כיוון – עב״ה), ואולם אז עבדתי ביער כחוטב עצים. הוכרחנו להיות 12 שעות בחוץ ללא הפסקה, ולספק תפוקה כמו העובדים האזרחיים (שעבדו שם כבר עשרים שנה). נדרשנו לספק את אותה התפוקה, וכאשר לא יכולנו לעמוד בה, היינו צריכים להשאר, ולא הורשינו לעזוב את שטח העבודה. בערך 3-(?).3 שנים. תחילה היינו צריכים לצאת החוצה לעבודה ב-30 מעלות מתחת לאפס, ולא היתה לנו אף פעם האפשרות – אף על פי שעבדנו בכריתת עצים – לחמם את המגורים שלנו בעצמנו. גם הביגוד שלנו לא היה מתאים, ולא קיבלנו דבר מהגרמנים. רק כאשר הגיעו חבילות הצלב האדום, השתפר הביגוד שלנו. שנתיים היינו ללא חימום.

פעם אחת, כשהייתי צריך לסחוב עצים, כרגיל, בשלג ובקרח, החלקתי ונשברה לי צלע. נחבשתי, וכבר לאחר יומיים הייתי צריך לחזור לעבודת הפרך. במקום היה מפקד מחוז (במקור: Gauleiter – עב״ה) מה-S.S., שהסית את כולם נגדנו היהודים, והטיח קללות נמרצות. חדר השינה שלנו היה קטן מאוד: 12 נכנסו בחדר קטן ביותר. בסוף שנת 1944, הגעתי לגורליצה, לעבודה ביער. האוכל היה רע ביותר ואנמי, ובמשך שלושה חודשים, קיבלתי רק שלוש חבילות מהצלב האדום.

בתחילת פברואר 1945 יצאנו לצעדה. צעדנו בערך 30-40 ק״מ ביום.. במקרה הטוב ישנו באסמים, ואחרת – באורוות. כצעד ענישתי, כאשר מי מאיתנו ניסה ״לפלח״ תפוח אדמה או משהו אחר מהאדמה, או להרים אגוז בזמן הצעידה, היינו צריכים לישון בחוץ. כך יצא שאנחנו היהודים, גם בל ה מ ג ר ו ב ן , היינו צריכים לישון רטובים לחלוטין, מכיוון שירד גשם, וכן גם שלג. שם הצטננתי באורח קשה, ונחלשתי כל כך מהרעב והחיים תחת הזנחה, שלא יכולתי להמשיך. השומרים קיללו ואמרו שמי שלא ימשיך ללכת, יירו בו. נשאתי את עצמי עוד כמה קילומטרים, עד כ-30 ק״מ לפני קסל, שם, חצי מת, חצי חי, התמוטטתי. מישהו יעץ לי, שמעתה והלאה אציג את עצמי כסקוטי, שכן כיהודי בנסיבות אלה, יירו בי אנשי ה-S.S. הנשלחים למקום. למרבה המזל, הגיעו האמריקאים לפניהם, ומצאו אותי באסם. הובאתי לבית חולים בס א ו ת׳ פ ו ר ט (המקור המודפס מתוקן. במקור: Southwest – עב״ה), ושם הייתי צריך להשאר ארבעה חודשים – כל כך אומלל היה מצבי.. שקלתי רק 37 ק״ג בגובה 1.68 מ׳. הוטסתי לאנגליה. היו לי מים (נוזל) בריאה.

באופן כללי, הייתי מעוניין לציין שעבדתי קשה, ולא תמיד קיבלתי את השכר של 70 פפניג (מטבע קטן שהיה בשימוש הגרמנים בעבר – עב״ה). רק שנה אחת קיבלתי את השכר הזה.

כשאנחנו היהודים נאלצנו לצאת לעבודה בכל מזג אוויר, היה הדבר אחרת אצל האנגלים (*ראו הערה על בן אהרון בפוסט מ- 2009 – חב"ה). מתחת ל-24 מעלות מתחת לאפס, הם נשארו בבית. אנחנו, שהיינו רגילים לאקלים סוב-טרופי, אבל יהודים היינו, נאלצנו לצאת (לעבודה – עב״ה).

פעם אחר פעם ניסו הגרמנים שלא למסור, או לפחות לא למסור באופן קבוע, את חבילות הצלב האדום שהיו ממוענות לנו. לא היתה כל אפשרות של חיי חברה אצל שבויי המלחמה היהודיים, בזמן שהאנגלים יכלו לקיים ערבי הווי. נאלצנו להשיג בעצמנו שחמט, דומינו וכיו״ב משחקים. הגרמנים לא שמרו עלינו כפי שנדרש באמנות ז׳נבה.

(-)

(חתימת בנימין בית הלחמי בראשי תיבות – עב״ה)

2. כראיות אני מביא:

Discharge Buch Le/16042 Pal /477

הוכחה סטלג 18 A # 4423

שתי תמונות קבוצתיות

3. כעדים אני מביא את:

א. פיליפ אלפרד אברהם שבוי מלחמה #4539

רח׳ מונש 17, יד אליהו

תל אביב

ב. שוורץ שלמה שבוי מלחמה #47-(??) 4705

קיבוץ נען, רחובות

ג. אלמוגי (קרלנבאום) יוסף ״ #4368

רח׳ ארלוזורוב 13, חיפה

לסיום ארשה לעצמי לתאר איך עונינו כשבויי מלחמה יהודיים, כשהאחראי עלינו, בשנת 1942 ביקובסוואלדה, בימי השגשוג של הנציונל-סוציאליזם, שיכנע אותנו לשבות. קרלנבאום היה המתורגמן שלנו. קוללנו ואוימנו ש״יירו בנו כמו בכלבים״.

אני מאשר כי הוקראה לי ההצהרה דלעיל וכי משמעות האישור הוקראה בפני בבהירות, וכי הבנתי אותה לאשורה. אני מצהיר בזאת כי אני החתום במו ידי.

(-) תל אביב, 29.4.1958

(חתימתו הלועזית המלאה של בנימין בית הלחמי – עב״ה)

 

פוסט זה פורסם בקטגוריה היסטוריה, יום השואה, עם התגים , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s