בכל המציאות הוירטואלית הזו, המידית, הלקונית, אני מוצאת שקשה לי בשנים האחרונות להסביר את העומק. העומק הוא לא עמוק, בהכרח. לפעמים הוא סתם מרובד ומורכב או אסטרטגי או מערכתי או ארוך טווח. כדי לראות אותו, צריך לדמיין מה יהיה שם בסוף. את התוצאה. כמו למשל, כשמשפצים בית. מספר פעמים בחיי התגלגלתי מדירת שיכון ישנה אחת לאחרת, כשבכל פעם שיפצתי, השבחתי, צברתי ערך מוסף ועברתי הלאה. אני זוכרת, שהבאתי פעם את אמא שלי לראות את הדירה שקניתי, והיא יצאה משם מזועזעת. "איך תחיי בדירה החשוכה הזו, חנה'לה?", היא שאלה, ואני בכלל לא ראיתי את מה שהיא ראתה. היא הביטה במצב הדירה בהווה, ואני ראיתי את התכנית שרצה לי בראש, את הדירה שתהיה שם בעתיד, וכאילו דרך כדור בדולח – את כל שלב משלבי הדרך המתוכננת בין שתי הנקודות. פשוט לא הסתכלנו על אותו הבית. כמו בשירו של יהודה עמיחי, בחזרה מעין גדי: הִבַּטְנוּ עוֹד פַּעַם מִן הַחַלּוֹן המקומר/רָאִינוּ אֶת אוֹתוֹ הָעֵמֶק יַחְדָּיו, אַך כָּל אֶחָד/רְאֵה עָתִיד שׁוֹנֶה, כִּשְׁנֵי מגידי עֲתִידוֹת/החולקים זֶה עַל זֶה בְּמַעֲמָד רְצִינִי וְדומם.
הבית שעכשיו (1999) הוא לא הבית שיהיה. מה שאמא שלי ראתה (מבפנים זה נראה היה הרבה יותר נורא)
הבית שיהיה הוא הבית שכבר עכשיו (2013). מה שאני ראיתי (מבפנים זה נראה ככה מזמן)
היכולת לראות עכשיו רק את המציאות הנשאפת, כאילו היא אמתית וחיה ורק צריך לקלף ממנה בתכנית סדורה את הקליפות המסתירות אותה, תוך התעלמות מכל ה"רעשים" שאינם רלוונטיים לה, מסייעת לי רבות במשך השנים בהתערבויות בצוותים, בפתרון משברים ובפיצוח משימות מקצועיות מאתגרות במיוחד. אני נעזרת בה (גם אם במידה של קושי, בשל מעורבותי הרגשית) בפתרון משברים אישיים.
בשבוע האחרון יצא, שנתקלתי שוב במפגש שבין המבט שלי, שרואה תמונה עתידית שלמה ואת הערך המוסף הנצבר אט אט בדרכינו הסדורה לשם, לבין המבט שרואה בכל נקודת זמן רק את הנראה לעין באותה שנייה. אם יש משהו שריבוא שנותיי עוד לא חסכו לי, הרי שזה התסכול למול הפער הזה, הבלתי ניתן כנראה לגישור.
לכל מעלה יש, לצד תמורותיה, גם מחירים. לעתים, כשמוגש לי החשבון, אני תוהה האם עלי לוותר על הראיה ארוכת הטווח, לרדד, לקצר טווחים, להוריד את הרף. בסופו של דבר, אני לא עושה את זה. אבל ההתלבטות בעינה.
האישי הוא הפוליטי 