עלי

שמי חנה בית הלחמי. נולדתי עם השם הזה, נכדה לסב שעברת את שמו עוד בפולין, בשלהי המאה ה- 19, קצת לפני עלייתו לא"י, על אותה הספינה עליה היה גם דוד בן גוריון. זהו שם מחייב, גם אם לא פחות ולא יותר משאר השמות מהם אני נובעת (הומינר, ירושלמי, גורלסקי, טרטוטא). יש בו שורשים וזהות, יש בו מורשת (ואולי גנטיקה) של ערכים אוניברסליים ויהודיים אתאיסטים וחילונים, של ציונות שנבעה מרדיפות קשות ופניה לקיום משותף ושליו.

כשאני פועלת בעולם הזה בתפיסה ברורה של מבט קדימה ויצירת עתיד יומיום מחדש, אני פועלת כשכל הכוח הסמוי מן העין הזה, חלקו הגדול נשי, נושף בעורפי.

למה אני מספרת לכם/ן את זה? כי בא לי, בעיקר 🙂

1_rio_de_janeiro_slum_2010

בתמונה: הפאבלות בריו, מויקיפדיה, לשימוש חופשי

אם יש משהו שמאפיין אותי, הרי שזה חוסר שקט. המבט שלי מרצד תמיד בין אינספור נקודות, מחבר ביניהן חיבורים לא אורתודוקסים בעליל, ולא נח לרגע. זהו המבט הביקורתי, זה שלא מוכן לקבל שום תמונה כמובנת מאליה. למשל, כשאתם תפרסמו תמונה רומנטית להפליא של הפאבלות בריו ואני אראה גם את העוני, את סדרי העדיפויות התקציביים, את הפגיעות. מבט ביקורתי איננו מבט פסימי ורואה שחורות. להפך. זהו מבט שאינו מסתפק בנגלה, שמחפש גם את הסמוי, ומנסה לייצר מציאות טובה יותר. מבט שמציע את החלופות. המבט הזה, חשוב הן לאפקטיביות שלי כאקטיביסטית ברשת והן לעומק וטווח העבודה המקצועית שלי כיועצת אסטרטגית אינטגרטיבית – לתכנון, שיווק רב תחומי (שיווק עצמי, שיווק דיגיטלי, רשתות חברתיות, ואסטרטגיות שיווק), ייעוץ, אימון, הנחיה והרצאות בתחומי פעילותי.

 הבחירה שלי באינטרנט, לא היתה אסטרטגית במודע, או מכוונת. כבר בתחילת שנות התשעים הסתובבתי מסיבות מקצועיות עם בעולם כולו, עם לפטופ כבד של IBM, סורק דיגיטלי קטן וחוט, שחיבר אותי לאינטרה-נט ארגוני ופקס דרך שקע של כל טלפון מזדמן. החל מ- 1996 אני ברשת בעברית, מהקמת הפורום הפמיניסטי הראשון ברשת (IOL), דרך השתלבות "חלוצית" בכל פלטפורמה טכנולוגית חדשה (פורומים, קהילות, בלוגים, טורים בעיתונות מקוונת), פייסבוק, טוויטר, אינסטגראם, ועד היום. אני מניחה שמסתובבים אלפי טקסטים שלי בסייברספייס.  אלפים. אין לי שום דרך לאתר ולאגד את כולם. חלק קטן, שכן נדדו אתי מבלוג לבלוג בעשור האחרון, נמצאים כאן בארכיון.

בשנים האחרונות, בא לי לנוח קצת מלכתוב (חוץ מטור שבועי במקומון "העיר צומת השרון", שאני מעלה לפייסבוק מדי שבוע), ממלחמה בטחנות רוח (חוץ מחמ"ל הורים לחיילות וחיילים ועוד אי-אילו יוזמות ופרויקטים שאני מעורבת בהם), מ"נצחונות" במקומות בהם הצדק אמור היה להיות המובן מאליו מלכתחילה, מעמידה במרכזם של כל כך הרבה קונפליקטים (שאני עדיין לא מצליחה לשתוק למולם). וגם  ראיתי בנחת ובשמחה את ריבוא הטקסטים המצוינים של פמיניסטיות וא/נשי שמאל צעירים/ות, ראיתי שיש מי שיגידו ממילא כל מה שצריך וחשוב שייאמר, ובא לי לעשות דברים בעולם ה"אמיתי" (ועשיתי מלא).

נו, אז נחתי קצת מהבלוגינג לטובת לייב בלוגינג בפיייס, בעיקר, פה ושם נוכחות תקשורתית בפאנלים, עם הרבה פחות מילים מסודרות, קצת טוויטר וטיפה אינסטוש.

כעת, אני פוגשת אתגר חדש. באמצע העשור השישי (וואו, כתבתי את זה!) לחיי, חוזר לי הרצון להכביר מילים. נראה לי, שגם גל התרבות הלקונית שהכתיבו בתחילה הרשתות החברתיות מראה סימני דעיכה. איזה כיף, שעשייה ישנה הופכת להתחלה חדשה בכל יום מחדש!

תסבלו בשקט, תקראו או לא, תגיבו בקול רם, תתעצבנו, מה שבא לכם/ן, שתפו – כדי שלא תתעצבנו לבד 🙂

אה, ותזמינו ממני עבודות ופרנסה בצידן

פעם סייבר אקטיביסטית, תמיד סייבר אקטיביסטית,

תודות,

חנה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s