אמא, תנקי לי

יש שני דברים שאני לא ממש עושה בחיים, באופן סדיר: צופה בטלוויזיה על פי לוח המשדרים (חדשות, אקטואליה, ראליטי) אלא רק בסדרות וסרטים בערוצים נידחים שחוץ ממני ועוד כמה אף אחד/ת לא שמע/ה עליהם, וקונה חומרי ניקוי על פי המומלץ בפרסומות (קונה מה שזול, בדרך כלל). הזמנים היחידים בהם נפשי פוגשת את לוח המשדרים, הם בעת מאבקים חברתיים הדורשים ממני מעורבות רלוונטית. הנה, אני באחד כזה. כמות הרפש הטלוויזיוני שרצה לי מול העיניים, דורשת התנקות אחריה. אולי דיאטת מיצים בעיניים עצומות וסדנת ויפסנה. אבל עד שיצא לי להגיע לעשות את כל אלו (קובעת תור ל- 2030, נראה לי), הרשו לי קצת ונטילציה על הפרסומת של סנו ג'ט.

למה דווקא זו? כי נראה לי שאין מסר סטריאוטיפי, גזעני, גזעני-מגדרית, שוביניסטי וסקסיסטי, שפוספס שם. יאמר לזכותם, שהכל מתוחכם, בעדינות. אין בחורה בביקיני על הדש-בורד של האוטו הנחשק, צופה בגברים של גולדסטאר או מרלבורו דוהרים לעבר השקיעה. הכל בסמלים, כובשים לנו את התודעה.

קבלו את הסרטון: http://mizbala.com/?p=84108

אז מה היה לנו פה?

1. האשה למטבח: גם יפה וגם אופה – אטרקטיבית באופן שלמרות הקפדתי הידועה על שלושה אימונים בשבוע, לק אדום וטיפוח כללי סביר, לא נראיתי ככה מעולם בזמן הניקיונות. זה בא לה בקלות, לאשה הזו. אין שפריצים של אקונומיקה על הבגדים, כל שערה במקומה וכפות הידיים לא נפגעות מהחומרים הצורבים שמוכרת לה סנו. היא לא מזיעה ולא מתעייפת, ומחייכת בנעימות בזמן העבודה. המטבח שלה נקי באופן ששום מטבח של אף אחת מאתנו לא יהיה מעולם. היא מנקה מטבח נקי: האידיאל הנשי בהתגלמותו, על פי אסכולת האשה למטבח.
2. אבא בעבודה: במרחב הביתי, של ניקיון, בישול וטיפול בילדים, אבא בכלל לא נוכח. וזה לגיטימי. עובדה, כולן שם מחייכות, והכל עובד.
3. שפה מעצבת תודעה: הכל תפקידים של "אמא שלי". בעולם האידיאלי, אבא של הבנות לא מנקה, רק אמא שלהן. יש סדר בבית. גם הבנות לא עושות תורנות כלים כמו שיש אצלי בבית, רק אמא שלהן. דרוג חשיבותה, תבונתה ושיקול דעתה הטוב של אמא שלהן, יש בו מדד אחד: ניקיון, ולאיזה חריץ חבוי הצליחה כל אמא להגיע על מנת להוכיח שהיא שווה משהו בעיני הבנות שלה, סנו והעולם.
4. השחורה והלבנה: הילדה המנצחת בדיון, זו שמעצבת את דעת הקהל לטובת סנו ג'ט, היא ילדה בלונדינית כחולת עיניים, לבושה בסולידיות בחולצה לבנה, השיניים שלה בסדר בלי רווחים. הבית המדוגם הזה הוא שלה – השנייה רק אורחת. לעומתה, הילדה המוכרעת, היא ילדה שחורת שיער, עיניה שחורות באופן מובהק, יש לה רווחים לא מטופלים בשיניים, חולצת לבבות מצועצעת מזו של חברתה ועגילים לאו דווקא תואמי גיל באוזניים, והיא מקבלת את תבוסתה בחיוך ומורידה בצחקוק את העיניים. פרחה לייט. הלבנה מתגאה בבגדים מגוהצים, ציפורניים נקיות, אמא יעילה ומולטי-טסקינג, שמקריאה לה ספר. השחורה במנהגים בסיסיים ופשוטים יותר: ידיים נקיות, בגדים נקיים ואמא שמנקה הרבה שעות. כל פרט ופרט מעוצב כאן בטבעיות,  בסמליות שמתלבשת לנו על הטמעות סטריאוטיפיות קדומות.

 

אין כמו אמא

אני בהחלט שמחה על מיעוט החשיפה שלי לטראש הטלויזיוני בכללו ולפרסומות הישראליות בפרט. מה שמדאיג אותי, זה שגם לו הייתי חשופה – עלי הן לא היו משפיעות. זה לא הקייס כשמדובר בקהל העצום והרב – כולל ילדות וילדים – שהטלוויזיה והפרסומות הם סוכני החיברות העיקריים שלהם/ן. במקרה דנן, לא מדובר אפילו בפרסומאים רעים, אלא בכאלו שיודעים לנצל מושאי אפליה, גזענות ודיכוי נגד עצמם, באמצעות מסרים מוכמנים. ובחברה מסחרית שערכי זכויות האדם של נשים ואנשים מעניינים אותה כקליפת השום, כל הדרך אל הבנק. ככה נראה קפיטליזם חזירי.

—

תודה לדורי בן ישראל מאתר מזבלה על הסרטון.

—

תוספת של גולשות:

1. הבנות כמובן רבות ביניהן (שלומית נעים נאור)

2. הקריין הוא גבר שצופה מלמעלה מפרספקטיבת-על (מיקול ניצה)

בגידת הח"כיות

היום (22/12/12) החליטה ועדת השרים לענייני חקיקה לבטל באופן גורף את חוק חזקת הגיל הרך. אם בכנסת הקודמת הייתה תקווה לקצת חמלה סוציאלית, בכנסת הזו – היא נגוזה.

במציאות חברתית-כלכלית-תעסוקתית, בה מוסללות נשים למקצועות בעלי הכנסה נמוכה, פערי שכר בין נשים וגברים עומדים על 35%, עיקר מטלת ההורות נופלת ברוב המכריע של המשפחות בישראל על נשים, בתי הכלא מלאים באלפי אסירים הכלואים בגין אלימות כלפי נשים וילדים, כמאה אלף גברים משתמטים מתשלומי מזונות הילדים, נשים מהוות רוב בין מרוויחי שכר מינימום, עובדי קבלן והעובדים בחלקיות משרה (בשל עומס כפל התפקידים – גם עבודה וגם בית), מרוץ הסמכויות בין בתי המשפט לבין הרבנות מותיר מאות אלפי נשים מופקרות לערכאות גירושין דתיות ושוביניסטיות שעושות ככל שביכולתן לנשל נשים מזכויותיהן, קיימת תלות בין הישגים משפטים לעומק הכיס (הלא עמוק, ביחס לזה של גברים), מוסדות טיפול בגברים אלימים נסגרים והתקצוב למקלטים לנשים מוכות תלוי על בלימה, מערכת הרווחה פועלת באלימות מערכתית קשה ובמדיניות התנכלות שיטתית נגד נשים גרושות (רק בשבוע שעבר פרסמתי ציטוט מצמרר של פק"ס באחת מתכניות הצהריים, שהמאלצת אשה להפגיש את הילדים עם אביהם "גם עם האבא פדופיל") ע"י הנפת שוט הוצאת הילדים מהבית אצל מי שאפשר (נשים גרושות, כמובן), במטרה לתחזק תשתית רחבה של מכסת משרות ותקציבים בהשמה החוץ-ביתית (פנימיות ודירות קלט) – בתוך כל אלו מצאה ועדת השרים לנכון ללכת מהסוף הפיקנטי: לבטל את חוק חזקת הגיל הרך, הקובע כי כשקיים קונפליקט בין ההורים, יישארו ילדים עד גיל 6 בחזקת אמם.

ילדים היו מאז ומתמיד אמצעי לסחטנות גברית בגירושין, לשם השגת ויתורים מפליגים של האם על רכוש וזכויות יסוד כדי להשאיר את הילדים בטיפולה, כשבאופן אירוני – היא ממילא המטפלת העיקרית בהם. היום, הוסרה גדר ההגנה הנמוכה שהעניק החוק לאותן 3-4% של נשים בקצה המוחלש ביותר של תהליכי הגירושין.

ראוי לציין, שמעולם לא נמנע שוויון הורי ע"י המשפט האזרחי בישראל. להיפך – כל זוג שהגיע עם הסכם לבית המשפט, קבל רוח גבית. בית המשפט התערב מאז ומעולם באכיפת משמורת רק במקרים בהם מוצו כל הליכי הגישור בין ההורים ללא הצלחה. שם, נדרשה הגנה לזכויות המשמורת של האם דווקא, הגנה שלא ניתנת יותר ע"י החוק הישראלי.  

אלו שלא פועלים כך, הם בתי הדין הרבניים, הפועלים על פי ההלכה היהודית, ובתי הדין השרעים המוסלמים בהתאמה. מי שנושאים סיסמאות ליברליות בנושאי משמורת, ראוי שיפעלו לביטולם של בתי הדין הדתיים הללו, לפני כל צעד אחר.

להחלטת ועדת השרים היום יש שלש משמעויות שצריכות להטריד כל אשה וכל אדם סביר/ה בישראל:

1. בגידת הח"כיות: חברות הכנסת, שאמורות לייצג את קולנו ואת האינטרסים שלנו, מכרו אותנו בזול לפוליטיקה המערכתית-גברית האלימה מאוד, הפונדמנטליסטית בענייני מגדר, ביניהן: ציפי לבני, שהודתה בפני באופן אישי (ראו היפרלינק) שאינה מבינה כלום בנושא ומאחר והיא זו שהקימה את ועדת שניט – הבטיחה ללמוד מאתנו את הנושא (הבטחה שהיא התכחשה לה, דה פקטו, מיד לאחר בחירתה המחודשת לכנסת), גילה גמליאל, שמלהגת בלי סוף על הקסם המופלא שבשוויון ההורי, זה אף צד במשוואה הזו אינו מתכחש לחשיבותו, רק שהשוויון ההורי אינו פקטור בקיום חוק חזקת הגיל הרך ומופר בגסות עם ביטולו – בהיעדר התייחסות לשאר מרכיבי אי השוויון, מרב מיכאלי  מהאופוזיציה – שמתקרבת בצעדי ענק להכתרתה כחברת הכנסת הבעייתית ביותר לנשים שבחרו בה, כשעניין תמיכתה בביטול רף הגיל בחוק חזקת הגיל הרך, בנימוק של מזעור נזקים (ומי יצר אותם, את הנזקים?), משמעותו התרסקות אישית וכלכלית של עשרות אלפי אמהות מוחלשות, תוך הפרה בוטה של שלום וטובת הילד. ולא נשמע עדיין קולן בנושא של ח"כיות דומיננטיות כדוגמת שלי יחימוביץ, זהבה גלאון, אורלי לוי אבקסיס ואחרות.  

2. כל דאלים גבר: בעוד ארגוני הנשים, כמו שארגוני נשים ממוסדים יודעים להיות, מתפזרות על עשרות תחומי טיפול איזוטרים, הלובי האלים – פיזית, מילולית ותקשורתית – של גברים שפעלו לביטול חוק חזקת הגיל הרך, התמקד כולו במטרה אחת. הם שיבשו דיונים, פינצ'רו צמיגים, הסיתו, השמיצו, ניאצו, השתוללו – והצליחו. כנסת ישראל היא שיירת הילדים המסוממים שצועדים אחרי החלילן מהמלין, זה שמנגן על נבוט ואגרופן מטאפוריים במקום על חליל, ומסמן לכולנו את הדרך אל פי התהום. החברה הישראלית היא חברה אלימה, וכל מרכיבי המשוואה – אותם הגברים הכוחניים, הח"כים שנותנים להם לגיטימציה, הח"כיות שמוכרות זכויות הגנה של נשים תמורת נזיד עדשים אלקטורלי גברי, וארגוני הנשים שמגיבות מעט מדי, מינורי מדי ובדר"כ מאוחר מדי, כדי לא להרגיז יותר מדי את ההגמון – כולם חלק מהשיטה, וחלק מהבק-לאש מהנוראים שידענו.

3. השטחיות המזעזעת: ככה מקבלים החלטות בישראל, כי גילה גמליאל מתלהבת מססמאות שוויון פלקטיות, מרב מיכאלי וציפי לבני יודעות על איזה צד מרוחה החמאה הפוליטית ואף אחת מהן לא מבינה את המחיר שהיא עצמה תשלם על זה – כי הן לא טרחו, או אולי לא מסוגלות, ללמוד חומרים מורכבים כל כך.  למעט קבוצות הגברים הפועלות באלימות ממוקדת להשגת מטרתם, אף אחד ואחת בכנסת לא באמת מבינים את השלכות ההחלטה לבטל את חוק חזקת הגיל הרך על עוני של אמהות, סבל של ילדים, עוני של ילדים ומידת האלימות כלפיהם. זאת למרות שהחלטות דומות כבר התקבלו בעולם המערבי, וזה כבר הספיק לסגת מהן לנוכח כישלונן החרוץ ותוצאותיהן הרות האסון למי שהשינוי נועד לכאורה למענם – הילדים.

ככה מתקבלות גם החלטות אחרות, כלכליות, רווחה, חברתיות, החלטות על תשתיות, החלטות צבאיות, מה-לא.

הרי הדבר הזה קשור קשר בלתי ניתן להתרה, לעניין מבקשי המקלט, אישור סחר בנשים לצורכי פונדקאות, זכויות להט"ב, הגזירות הכלכליות, התנהלותה האלימה של מדינת ישראל בשטחים הכבושים, ועניינים נוספים, שהופכים כל רפובליקת בננות ממוצעת לרף סוציאלי נחשק. בכל מקום בו קיימים פערים מעמדיים כאלו, נשים הן הנרמסות ראשונות מתחת למגף הממוסמר (שוב, מטאפורית) של הפוליטיקה, הגברית מאוד במובנה הפונדמנטליסטי-שמרני, המייצרת את הקיטוב. במקרה זה – מדובר בנשים המוחלשות ביותר ובילדים המוחלשים ביותר. הם שישלמו את מחיר הדיל בין הח"כים. ואל תתבלבלו מהז'רגון הליברלי: ביטול חוק חזקת הגיל הרך מטעמי "שוויון הורי", אישור חוק הפונדקאות מטעמי "הזכות השוויונית להורות", התנחלויות בז'רגון של "זכות אבות", וכיו"ב. כי שיח זכויות האדם בישראל, זכויות אדם של נשים בכללן, מייצג את זכויות ההגמון בלבד.

מה נשאר לעשות? לא הרבה. אישית, לא הופתעתי. הצלחתם של קמפיינים עקביים, נטולי קוים אדומים, אלימים ורוויי ממון, אינה מוטלת בספק. תמיד. כשהבנתי בזמנו, עוד כשהסתבר לי שמסקנות ועדת שניט נכתבו במאמר פרי עטו של שניט כעשור לפני הקמת הוועדה, הבנתי שנרדמנו בשמירה. בשולי הדברים, אתן יכולות להגיע אתנו, ועם פרלמנט נשים והקואליציה למען אמהות וילדים וחלק מארגוני הנשים, לוועדה לקידום מעמד האשה בראשות ח"כ עליזה לביא, ביום ג' הקרוב (24/12), להשמיע קול, לכתוב בדפי הפייסבוק של הח"כים והשרים, לשלוח להם אימיילים.  הלינקים לדפים הללו – בגוף המאמר, היכן שמוזכרים שמותיהם. והדבר הכי גדול שתוכלו לעשות, הוא להצביע מעתה והלאה למפלגות שמאל כלכלי, סוציאל דמוקרטי, שלפחות מתאמץ להתנהל כאילו הזכות שלנו למוגנות ולמימוש זכויות היסוד, מעניינת אותו.

מה עוד?

להתעדכן בפרופיל הפייסבוק של פרופ' אסתר הרצוג, בפרופיל הפייסבוק שלי או בפרלמנט נשים, לקרוא כדי ללמוד את הנושא, ולהגיב, להגיב, להגיב. 

במיטבנו

על הפוליטיקה המגדרית-כלכלית-חברתית של תיוג נשים בגיל המעבר כפגומות

—

נולדתי בספטמבר 1961, כך שלא צריך לימודי ליבה כדי לחשב ולמצוא שאני צועדת את צעדי הראשונים אל תוך גיל המעבר. אמנם בקלילות פיזית ומנטלית ובכייף גדול, אבל צועדת. נכנסתי השבוע לכמה אתרים רפואיים לבדוק מה צופן לי העתיד, ולמדתי עוד שעור חשוב על האלימות התרבותית המופנית כלפי נשים ע"י ממסד רפואי גברי במהותו ובמסורת הטיפולית, המחקרית והשירותית שלו. האלימות הזו, היא מקטגוריית ה"פאסיב אגרסיב": עטופה בלהג מקצועי כאילו רציונלי, מוגשת במשפטים לקוניים עתירי מונחים לועזיים ושכוללים תמיד חצי אמת (החצי הרע) ופרוגנוזות קיצוניות. במקום מידע ומענה לשאלות של נשים, יש שם בעיקר הפניות לרופאים, מתוך גישה פטרונית הסוברת שאם נשים לא מקצועיות תקבלנה מידע רפואי הן עלולות להזיק לעצמן. למשל, באחד האתרים המציגים מצג שווא של "דיאלוג", שואלת אשה בחשש גדול ובטקסט מפורט על דימומים כלשהם. משהו כמו 100 מילים. עונה לה מומחה הגניקולוגיה מביה"ח: "תפני לגניקולוג".

מהמון האתרים אליהם גלשתי, עולה מסר אחד ברור:

עברת את גיל 50? הלך עלייך! תעברי דירה בבקשה להוספיס הקרוב לביתך, אבל סעי דרכינו כדי שנגזור עליך קופון בדרך. למה? ככה. אני הרופא, את רק המטופלת, תני לנו לעבוד בשקט ואל תבלבלי לנו במח עם שאלות. יש לך דימום? זה בטוח סרטן רירית הרחם. הנה תור לניתוח לכריתת כל אבריך הפנימיים. אה – וקחי בבקשה הורמונים מחברת התרופות שמשלמת לי את הנסיעה לכנס הקרוב…

גיל המעבר הוא גיל התבונה. בעבר, זכו לו נשים מועטות בלבד. תוחלת החיים הייתה קצרה, והמעטות שצלחו את גיל הפסקת הוסת (meno – מחזור חודשי, pausis – הפסקה) נחשבו לחכמות השבט. האימג' הסטריאוטיפי של פוריות ומיניות לא נפגע, כל עוד היו רק מעטות שחרגו ממנו. בעשרות השנים האחרונות, השתנו כללי המשחק – צמחו דורות של נשים שכבר אינן פוריות, אינן חוששות מהריון, משמרות את מיניותן ואת האנרגיות שלהן מעבר לגיל בו מתמקדים שני תפקידיהן החברתיים העיקריים, מנוסות דיין כדי לא לעשות חשבון לתכתיבים חברתיים.

הטור השבועי – העיר צומת השרון, 19.4.2013

תגובת החברה, התרבות והרפואה, היא תגובה מתגוננת, אותו פאסיב אגרסיב שזיהיתי גם באתרים הרפואיים: גיל הבלות, התייבשות, שבריריות, חולניות, תלות, חוסר תועלת, השלכה משוק העבודה. אלימות, אמרנו? באמצעות השפה, החוקים, האוריינטציה המובהקת של המחקרים הרפואיים, השליטה הגברית ברפואת גיל המעבר (אם תמצאו נשים באגודה הישראלית לגיל המעבר – ספרו לי, נפתח שמפנייה ונצא לחגוג), הניסיונות לגזל כלכלי והתשה פיזית ומנטלית של נשים באמצעות שינוי גיל הפנסיה, תוך התעלמות מוחלטת מכך ששני שליש משעות העבודה המשולמות והלא משולמות בעולם המערבי, כולל ישראל, מבוצעות ע"י נשים ששכרן ביחס הפוך בדיוק לשעות עבודתן לעומת גברים.

ובכן, לא יעזור להם. נשים מעל גיל 50 הן נשים במימושן הנשי, המנטלי, האינטלקטואלי, הפיזיולוגי והמיני המיטבי. בספרה "גופה של אשה תבונתה של אשה" של ד"ר כריסטיאן נורת'ופ (מומלץ, לצד מיזם ישראלי מקביל שנקרא "נשים לגופן"), מצביעה נורת'ופ על כך שתפיסת הרפואה והממסד את גיל המעבר היא של חסר, בעוד שמדובר בשינוי מאזן הורמונלי ולא בחסר. אצל חלק מאתנו, מביא עמו השינוי, ככל שינוי, גם מצוקות פיזיולוגיות ומנטליות, שקשה לנו לדעת עד הסוף מה מהן פיזיולוגיה ומה מהן מוכתב ע"י לחץ חברתי ומסרים המתעלים אותנו לתחושה כאילו אנחנו "פגומות". שווה לקחת את הזמן ולעשות את הברור המקיף הזה, כל אחת בקצב שלה, בלי ליפול למלכודת ה"תחליטי מיד כי אפשר לקחת הורמונים רק על ההתחלה". יצירת תחושת דחיפות היא כלי העבודה העיקרי של הנבל.

בנימה אישית אני יכולה רק לומר שלצד למידת הגוף מחדש וההבנה שאני מצויה בתהליך של שינוי, אני לגמרי במיטבי, ומשנה לשנה מתפתחים ארבעת ממדי הצמיחה שלי – השכלי, הפיזי, הרגשי והרוחני – לגבהים שבגיל 20 אפילו לא שיערתי את קיומם. וזו לא בפעם הראשונה שאני עוברת שינויים, הרי: תחשבו גיל ההתבגרות, תחשבו הריונות ולידות. ההבדל העיקרי בין שינויים קודמים לבין עכשיו, הוא הגינוי החברתי הסמוי-גלוי לו זוכה גיל המעבר של נשים, שחלק מהמכניזם שלו הוא השתקת השיח על גיל המעבר אצל גברים (הידעתן שמגיל 40 מתחילה נסיגה משמעותית אצל גברים ביכולת להגיע לזקפה, וכמחצית מבני גילי הגברים לא יכולים יותר?).

כדי למקד את עצמנו בחופש המופלא שאנו עומדות בפתחו, אני ממליצה לכל אשה לקרוא גם את "סקס והאשה הבשלה" של גייל שיהי ואת "פחד החמישים" של אריקה ג'ונג. ולא רק לכל אשה – אלא גם לבני הזוג שלה.

מעבדות לעבדות

תפסתם אותי בחג הזה בהלך רוח לא אופטימי. רגע לפני פרוץ חג הדם והצפרדעים לחיינו בסערה, מונה שר אוצר בישראל. שלושה מעשים בחר לו כבוד השר, אחד מהמשפיעים ביותר על הביטחון התזונתי והסיכוי לחיים סבירים של כולנו, לעשות עם כניסתו לכנסת ולתפקידו הרם: האחד – לקדם את חוק הילדים האוטיסטים. השני – להעביר 50 מיליון ₪ לטיפולי סיעוד לניצולי שואה. השלישי – להודיע לנו שעומד להיות כאן רע מאוד, כי אנחנו באוברדראפט. לכאורה, מי שמעבירים ל- off את כפתור החשיבה הביקורתית שלהם/ן (או את כפתור החשיבה בכלל), מדובר בשלושה מעשים טובים. הנה, הגיע המבוגר האחראי שילמד אותנו לא לחרוג מהמסגרת, יעזור לקשישים שסבלו למעננו ויעזור לילדים אוטיסטים. אלא מה, זו אינה התמונה השלמה.

הטור השבועי, העיר צומת השרון 29.3.2013

נתחיל מניצולי השואה: טיפולי הסיעוד הם חלק קטן מצרכי האוכלוסייה הענייה הזו, שמדינת ישראל כבר עשתה פעם שימוש ציני בכספים שהרוויחה בזכותם מגרמניה על מנת לכסות אוברדראפט ענק במטבע זר, עם חתימת הסכם השילומים ב- 1952. לחלק ניכר מניצולי השואה אין כסף לאף אחד מחמשת המ"מים של ז'בוטינסקי: מזון, מעון, מלבוש, מורה ומרפא. מורה הם כבר לא צריכים, אבל מה עם שאר הארבעה? בקיצור, לפני שאתם/ן מתעלפים/ות מהתפעלות – ראוי לזכור שהמחווה הנאה הזו, שהגיעה לכותרות העיתונים בהודעה מלשכת השר עוד לפני שיבשה הדיו על חתימתו, היא לא יותר משמחת עניים. כאן בדיוק ראוי לשאול: איפה הכסף?

נעבור לילדים האוטיסטים. שר האוצר ורעייתו הם הורים לילדה אוטיסטית. בלי טיפה של ציניות – אני מעריכה הערכה עמוקה את חשיפתם בנושא ואת מאמציהם לקידום נושאים הקשורים לילדים אוטיסטים בישראל. אלא מה, ח"כ ושר הוא של כולם. ערב הבחירות, שלח כבוד השר את חברת רשימתו הנכה קארין אלהרר להיפגש עם קבוצת הורים לילדים עם מוגבלויות, בהבטחה שיקדם חקיקה שתעניק להם יותר זכויות סיוע בגידול הקשה והתובעני כלכלית ומעשית של ילדיהם. חלקם השתכנעו ושלשלו לקלפי את הפתק הנכון, רק כדי לגלות שאדם קרוב אצל עצמו: החוק אינו "חוק ילדים עם מוגבלויות" אלא "חוק הילדים האוטיסטים". להורי ילדים עם מוגבלויות אין הרבה זמן ואנרגיה לצאת למחות על כך: הם עסוקים 24/7 סביב טיפולים, הסעות, תמיכה, השגחה, ואינספור סידורים בירוקרטיים שהמדינה משיתה עליהם.

זה מחבר אותנו לעניין השלישי, הכרזתו של שר האוצר, לאחר שקבל תדריך ראשוני מנערי האוצר, ש"נקצץ במקומות כואבים, זה יהיה קשה". מקומות כואבים אינם בדרך כלל תספורות לטייקונים, תגמולים מופרכים בשיעורם למפיקי גז טבעי, מס חברות, מס על רווחי הון או תקציב הביטחון הקדוש. מקומות כואבים הם תקציבי סיעוד, למשל לניצולי שואה, ילדים עם מוגבלויות וילדים מתחת לקו העוני. הגיבה על כך בדף הפייסבוק שלי אחת האמהות לילדה עם מוגבלויות:

"לא מכירה איש ציבור ש״קבל״ קופה מלאה, שזכה בניהול נהדר לפניו ורק נותר לו לשמור… תמיד הקופה ריקה, על זה הוא נבחר – על שינוי סדר העדיפויות – מה הוא מבלבל לנו עכשיו את המוח, מדוע הוא תומך בחוק מפלה בין ילדים עם צרכים מיוחדים? האם ילדים אוטיסטים שווים יותר מילדים פגועי מוחין? האם ילד חולה במחה קשה זקוק פחות מילד אוטיסט? עצוב, פשוט עצוב, ואני עוד הצבעתי לו, איזה בושה! זו הייתה טעות שלא תחזור על עצמה".

ואני תוהה, מהי התשובה ההולמת לשאלתו המתריסה הידועה של שר האוצר? הרי ההבטחה שהביא עמו הייתה לא לקבל כפשוטם את דברי נערי טבלאות האקסל באוצר, אלא לחפש את מקורות המימון בדרך אחרת. והנה, לקח לו בדיוק שלושה ימים ליישר קו עם אדוני הארץ? עונה על כך מגיבה אחרת בפייסבוק:

"איפה הכסף, זה סלוגן שנעלם מתעמולת הבחירות של יש עתיד ביום שיעקב פרי מונה לחמישייה הפותחת. חלק ראשון של שיטת שטיפת המוח בסלוגנים עבד, ואז הגיע החלק השני – "שוויון בנטל". כאילו מספיק יהיה להוציא את החרדים מהממשלה ומחיינו ולגייס אותם לצבא, והמיליארדים יישפכו…מעניין מה תהיה מידת הקיצוצים להתנחלויות עכשיו שהמצב כל כך חמור???".

אז… הטור הזה קורא לשר האוצר לזכור שבעזרת הפתק בקלפי – אנחנו בעצם אדוני וגברות הארץ ולהתעשת, ולו רק כדי שבפסח הבא נוכל לכתוב טורים אופטימיים יותר, על יציאתנו מעבדות לחירות.

תקציב מגדרי

העיר צומת השרון, 22.3.2013

רגע לפני סגירת העיתון, העליתי טור במגזין אונלייף האינטרנטי, בדבר נצחונו המוחץ של הגבר הלבן: רק השבוע הושבעה ממשלת הגבר הלבן, עם 19 אחוז נשים ו־14 אחוז מזרחים, ועם מאפיינים קפיטליסטים ליברלים של שליטיה הבלתי מעורערים של חברה פטריארכלית, אלו שהעולם מנוהל מנקודת מבטם, היושבת בכסא מנהלים במשרד הפינתי ומשקיפה על העולם מגבוה. משם, לא רואים את השיטה הדיפרנציאלית שמפרידה בין בעלי ובעלות פריבילגיות וזכויות, לכאלו שפשוט לא סופרים אותם/ן ואת צרכיהם ממטר בתהליך קבלת ההחלטות. לדוגמא, ככה אפשר לאגם משאבים כלכליים בגישה של יעילות גברית פסאודו-רציונלית, על ידי הקמת קריות חינוך גדולות בפאתי הערים, מבלי לקחת בחשבון שעם אוטו אחד במשפחה, שבדרך כלל נמצא אצל האב – משמעות הגליית החינוך מהשכונה לפרברים היא פגיעה מעשית בתעסוקת האם ובחופש שלה לבחור באופציות רחוקות מהבית.

בכנסת, 11.3.13. מימין: עו"ד סימה פרי – חברת מועצה ברעננה, ח"כ מרב מיכאלי, ד"ר גלית דשא – מנכ"לית שדולת הנשים, ד"ר עדית דיאמנט – חברת מועצה ברעננה, חנה בית הלחמי (אני), הגב' מריון בקר – הממונה על תקציב מגדרי בעיריית ברלין

על זה מבוסס הרעיון של תקציב מגדרי, שלובן השבוע בכנס תקציב מגדרי שיזמה חברת הכנסת מרב מיכאלי ביחד עם מרכז אדוה לצדק חברתי, ושאורחיו היו נציגי ממשלת ברלין (האחראית על ברלין ומחוזותיה) ועיריית ברלין (האחראית על העיר עצמה). משהו לחלום עליו: יש להם/ן סגן שר אוצר לתקציב מגדרי, שרה ממונה על תקציב מגדרי העומדת בראש ועדה סטטוטורית בנושא, ממונה על מעמד האשה שיש לה סמכויות ותקציב (בשונה ממה שקורה בארץ). כל האנשים הללו, במסגרת תפקידם, בודקים כל סעיף תקציבי דרך מה שההחלטה התקציבית עושה לנשים, מציעים הצעות לשינוי, קובעים סדרי עדיפויות תקציביים למחלקות והאגפים המקצועיים, עורכים בקרה, מתקצבים הסברה, דואגים שהתכנון העירוני כולו יהיה כפוף לצרכיהם וצרכיהן של בני ובנות שני המינים לפני שהוא נבדק בפרמטרים אחרים של עלות, כדאיות וכיו"ב.

‏בברלין רבתי, עיר-מדינה ענייה עם חובות גדולים משלנו כתוצאה מחיבור מזרח ומערב, חיים, בדומה לישראל,  8.2 מיליון תושבות ותושבים (כשליש מהם/ן בעיר עצמה והשאר ב־16 המחוזות). ממשלת ברלין מורכבת מסוציאל דמוקרטים ונוצרים דמוקרטים. קצת (אבל רק קצת) כמו פה – שבת אחים ואחיות גם יחד: ליברלים עם שמרנים, חילונים עם דתיים, תרבויות מזרח ומערב, פוליטיקה חדשה ישנה – והסכמה אחת חשובה וגדולה על חשיבות המשקפיים המגדריות ליצירת חברה ישרה והוגנת. בשונה מסוגיות השקיפות החמקמקות שמעמידה בפנינו כנסת ישראל מעת לעת, שם חייב הפרלמנט לדווח לציבור כמה כסף מכספי הציבור מחולק לנשים וכמה לגברים. יש מידע ברור בחלוקת שירותים לגברים ונשים. כבר היום, 3 מיליארד יורו ״צבועים״ בברור כתקציב מגדרי. אני קונה, בלי למצמץ, 3 מיליארד שקל – לא יורו. תנו אותם לוועדה שבראשה תעמודנה חברות כנסת בעלות תודעה מגדרית וחברתית, עם ייעוץ של מרכז אדוה ובמסלול העוקף את נערי האוצר, ותראו שנעשה כאן קצת טוב יותר לכולנו.

מי שביקרו בברלין, מכירים ודאי את כיכר אלכסנדר, הכיכר המזרח גרמנית של מצעדי הראווה הקומוניסטים הגדולים. באופן סמלי, נבחרה הכיכר המפורסמת הזו לייצג את ערכי השוויון ביחס התקציבי והתכנוני בין נשים לגברים: בשיפוצים נרחבים שייערכו בה בשנתיים הקרובות, תוכננו מתקנים, תחבורה ומרחבים אורבניים של פנאי, מסחר ובילוי ייחודיים העונים על צרכים של נשים וגברים בנפרד, על פי סקר נרחב שבדק מה בעצם אנשים רוצים וצריכים שיהיה בכיכר שלהם. נכון שרעננה קטנה משמעותית מברלין, אבל זה רעיון לא רע לכלול חשיבה כזו בתכנון מרכז העיר ובתכנון השכונות החדשות, נושאים שכעת מתנהל דיון ציבורי לגביהם. פגשתי שם שתיים מחברות המועצה הרענניות הפועלות לרווחתנו – עו"ד סימה פרי וד"ר עדית דיאמנט, שבאו ללמוד את יישומי התקציב המגדרי מהגרמנים. חצי שנה לפני הבחירות המוניציפליות, חשוב לכולנו להפנים ששונו כללי המשחק – מועמדים ומועמדות, כמו גם קואליציה עתידית, שיתעלמו מצרכיהן התכנוניים של נשים – יתחילו את מסע הבחירות שלהם בגירעון תדמיתי. ואם ברלין הקטנה הפנימה שבסיסה של חברה בריאה הוא במניעה של כל הדרה שהיא, כולל הדרה של אוכלוסייה גדולה כל כך של נשים ממערך השיקולים התקציביים, הרי שדינה של רעננה כדין אזובי הקיר. ומה שאני אומרת כאן על עירי, תקף כמובן גם עבור שכנותיה.

למועמדות/ים שרוצים ללמוד את הנושא, אני ממליצה בחום על חוברת ההדרכה של מרכז אדוה: "תקציבי הרשות המקומית: ניתוח מגדרי", המסבירה איך לעשות את זה בקלות וביעילות. וזכרו: אני יושבת בשקט בצד ומתבוננת בכם.

מחיר השכחה

באמצע פברואר, לאחר מרוץ עין גדי ובעקבות הכחדת הזיכרון והמימד האנושי מהנרטיב של תרבות הריצה הקפיטליסטית-תאגידית-דורסנית שהתפתחה כאן, פרסמתי את הטקסט שלהלן. היום, בעקבות האסון הנוראי של מותו של רץ בן 30 (בן 30!!) ופציעת רבות ורבים אחרים, חלקם/ן באורח אנוש, אני רוצה לחדד את המסר;

פוסט שפרסמתי בפייסבוק בעקבות החלפת הזיכרון במותגים מסחריים

אתחיל מסיפור אישי קטן, שהוא בבחינת האישי הוא הפוליטי:

הבוקר בשש וחצי טלפנתי לאבי ילדי לבשר לו שהילדה השאירה אצלו בטעות את ילקוטה. תפסתי אותו באמצע ריצה. לא, ממש לא במרתון ת"א אלא כאן בשכונה ליד הבית: הוא רץ בבגדי הכותנה הלא ממותגים שלו, נטולי החולצה המנדפת בצבעים זוהרים עם הלוגו של יצרנית נעליים כזו או אחרת, ובנעלי ריצה פושטיות שעולות אולי 300 ש"ח (מודה בחולשותיי: הוא טוב וצודק ממני בעניין הנעליים), כמידי בוקר שישי ובקרים נוספים.

מה הוא לא עושה? הוא לא תורם את ריצתו להצלחה המסחרית של שום תאגיד ולא חבר בשום חדר כושר.

וזה המסר שעובר לילדינו, ממנו וממני. אני יוצאת מהבית 3-4 פעמים בשבוע (לפעמים לצערי פחות מזה, אבל משתדלת) בחמש בבוקר כדי לעשות ספורט באוויר הפתוח. לא תורמת את בריאותי למילוי כיסיו של שום איל-הון ולא מוכרת את פעילותי הספורטיבי בנזיד עדשים מוזהבות לכיסו של אף תאגיד. כשבחנתי לאחרונה אפשרות פרגמטית (קר בחורף בפארקים) בכ"ז להצטרף לחדר כושר לנשים, ההבנה העמוקה הזו של משמעותה האתית של הצטרפותי למערך מסחרי משומן שכזה יצרה אצלי דחייה, שהביאה לדחיינות, שהביאה להכרה בכך שרגשית – אני לא מסוגלת לבצע את המהלך. זה היה קצת כמו עבודת מידות: בחנתי את עצמי כדי לשוב למסקנה הראשונית.

והמסר מחלחל לשמחתי לדור הבא: הבן שלי, בן ה- 17, עושה Street Sport עם חברים בהנחיית סרטוני הדרכה מיוטיוב, הבת שלי רצה עם אבא שלה וצועדת אתי מעת לעת.

ספורט עושים כי זה אורח חיים נכון, בריא, תקין. לא כי זה מצטלם טוב.

יש שיאמרו שעדיף שהספורט יהפוך לטרנד צבעוני וממותג, אם זה מה שמביא אנשים לעשות ספורט. אין לי טענה אליהם/ן כי אני לא יכולה לבסס או לשלול את האמירה הזו. בנוסף, אני אוהבת חולשות אנושיות ושותפה להן, ולכן אהבת ההשתייכות לקבוצה היפה הזו של רצים ורצות מובנת לי לחלוטין, כמו גם השפעת ההשתייכות הזו על המוטיבציה לרוץ. המציאות היא לעולם מורכבת יותר מהאידיאולוגיות של משתתפיה, ולכן אני גם מבינה ומקבלת את התמונות שעולות לפייסבוק, של לוחמים נחושים בנאו-ליברליזם ובקפיטליזם החזירי, שלא לדבר על הכיבוש, שהקשר בינו לבין כיבוש כלכלי ברור, לי לפחות, בבגדי מירוץ חוצים בפישוט ידיים של ניצחון את שער הגמר. ככה זה בעולם דיאלקטי, במציאות עתירת ניגודים.

רק שנראה לי, שיש כמה דברים ששכחנו בדרכנו אל 15 שניות התהילה שבמעבר המצולם מכל הכיוונים תחת השער עתיר הפרסומות המסחריות. למשל, את עצמנו, את האינטגריטי שלנו ואת הפשטות.

היום, השכחה הזו עלתה לרץ בן ה-30 בחייו.

זו בעיה שלנו

הסיפורים שמתחילים לצוץ עכשיו, כמו אחרי כל מערכת בחירות, על כל מה שכשר אבל מסריח (במקרה הטוב) ולא כשר (במקרה הפחות טוב), הם רק הפרומו למה שמצפה לנו כאן במערכות הבחירות המוניציפליות. מניסיוני, ההבדל בין המערכת המוניציפלית ללאומית הוא כסף. איפה שיש פחות כסף – בערים ובמועצות המקומיות – יש בדיוק אותה התנהלות מלוכלכת, רק אישית יותר, מה שיוצא בסופו של דבר נבזי יותר.

כל המים הרעים של יחסים בין אישיים עכורים, אינטרסים אישיים, חשבונות פתוחים בין עסקנים ועסקניות ותאוות כח שמבלבלת את בעליה, מתנקזים בבחירות המוניציפליות למשהו שלא מומלץ לפתוח בשבילו את העיתון, למען ההיגיינה הנפשית של כולנו.

בשנים בהם ניהלתי את פורום רעננה בתפוז, מהקמתו על ידי ועד לפני קצת למעלה משנה, חוויתי את המדמנה האנושית הזו על בשרי – קללות, נאצות, איומים אישיים, הכפשות אישיות, מה-לא. עיקר מנאציי היו להצהרתם אנשי ימין חובשי כיפה, שפעלו בשמות בדויים להכחדת כל מסר שאינו דומה לזה שלהם, כולל מתקפות נבזיות ומכפישות על בעל/ת המסר, וממש שלא שינה להם אם יש בני/ות אנוש עם משפחה מאחוריו. נזכרתי בכך השבוע, כשדווחו שתי מתקפות על שני עוברי אורח מפאת היותם ערבים – עובד ניקיון בעיריית תל אביב ואשה שהמתינה לאוטובוס בירושלים. בסופו של יום, הנערים בתל אביב והנערות הדתיות בירושלים, הנאשמים לכאורה במעשים המזוויעים הללו, חיים בינינו. הילדים של השכנים. ההסלמה באלימות ברחוב, בהעזה להפעיל פרקטיקות לא חוקיות על מנת להטות בחירות ובחוצפה לעשות את כל אלו לאור יום – אינן בעיה של מישהו/י אחר/ת. זו בעיה שלנו.

אם כבר מדברים על הפעלת פרקטיקות אלימות על הציבור, אני רוצה לדבר רגע על פרשת רמדיה ועל היחס הבלתי מידתי בין העונשים הקלים המוטלים על הנאשמים לבין העוול ואבדן הנוראים שהשיתו אלו על ילדים והוריהם.

חברתי הבלוגרית אושרית נברה פגשה וראיינה בשבוע שעבר את מיכל זיסר, אמא של הילד אבישי זיסר ז"ל, שנפטר כתוצאה מהוצאת ויטמינים מן הפורמולה. אני ממליצה בחום להיכנס לבלוג שלה ולקרוא את הריאיון.

שלושה חודשים לפני שפרצה בזמנו פרשת רמדיה, קראתי להורים לא להאכיל את ילדיהם במוצרי רמדיה. המאמר נמצא עדיין באתר News1, ושמו " עולם רגוע: סקס, תירס, פטמות". חפשו בגוגל. הטקסט נגע למסע הפרסום של רמדיה אז: "כשהתינוק שלך רגוע, את רגועה. כשאת רגועה, בעלך רגוע. כשבעלך רגוע, הבוס שלו רגוע. כשהבוס שלו רגוע – בעלי המניות רגועים. כשבעלי המניות רגועים – הבורסה רגועה, המדינה רגועה, העולם רגוע. כשהתינוק שלך רגוע – כל העולם רגוע. רמדיה סופר פורמולה."

כתבתי על כך אז: "האשה, אין לה ברמדיה קיום משל עצמה – היא דואגת שהתינוק שלה יהיה רגוע, כדי שבעלה יהיה רגוע, כדי שהעולם יהיה רגוע. כל רוגע העולם על כתפיה הצרות ואין לה שם רצון משל עצמה, תפקיד ייחודי, או צורך משלה. תפקידה הקלאסי של האשה הוא להזין את התינוק והגבר כדי לייצר שקט תעשייתי ש… יאפשר לה להזין אותם הלאה. הם, נטולי אחריות על השקט או על הזנת התינוק. אולי בגלל מסר כזה יש בסופו של חשבון 90,000 אבות משתמטי מזונות במדינת ישראל?  חוסר האחריות החברתית של חברות כמו רמדיה, מדהימה בעיני. היא מקרינה גם חוסר מעוף, וכצרכנית של מזון תינוקות הייתי חוששת להאכיל את ילדי במזון שייצרה חברה חסרת אחריות ודמיון שכזו. המסר הסמוי שעולה מפרסומת כזו הוא, שלא ממש אכפת להם מאתנו".

סיכמה את זה יפה אושרית נברה, בתגובה למאמרי מאז: "כשהתינוק שלך פגוע, את פגועה. אבל משום מה מנכ"ל רמדיה רגוע והשופטת רגועה והמדינה רגועה."

מה שרציתי לומר לכם/ן בטור הזה, זה בעצם שכל האלימות הזו בין עסקנים, להטיית בחירות, נאצות בפורום באינטרנט, תקיפת אשה ערבייה בירושלים, ירי בילד פלשתינאי בשטחים או פרסומת שמחפיצה נשים – נכנס אלינו הביתה. אל תתבלבלו, זה לא בחדשות – זה אצלנו בסלון. קורבנות האלימות, השחיתות והרמאות הם כולנו – גם מי שכבר מבינים ומבינות את זה, וגם מי שעדיין לא. לכן אנחנו אלו שצריכים וצריכות לעשות מעשה. איך? בסביבה הקרובה לנו ביומיום, ובקלפיות.

אין לנו יותר את הפריבילגיה להיות Couch Potato, כי מהר מאוד נגלה שמחירה גבוה מכפי שאנחנו מסוגלים לשאת.

להחזיר את המרכז למרכז

כמה שנים כבר מדברים אתנו על חידוש המרכז העירוני? המון. חידוש מרכזי הערים נהיה צ'ק מילולי בלי כיסוי מאז שהומצאו הקניונים.

טור שבועי - העיר צומת השרון 21.2.2013

ברמת גן של ילדותי היה לי סיור קבוע שהתחיל אצל רויזן מהמכולת עם המספר מאושוויץ על היד והאטב שתופס את המכנסיים ונשכח שם למשך היום עד שעלה שוב על אופניו לשוב הביתה, ועזרא מהירקות שנצרב אצלי כזיכרון הפדיחה התקשורתית הראשונה בחיי, בגיל ארבע, כשבמקום אנחה עמוקה מלווה בהכרזה "כואבת לי הבטן" יצא לי "כואב לי הלב" וכל האמהות הגדולות שם פרצו בצחוק פרוע, דרך אבא (לא שלי – ככה קראו לו) מהמכולת המתחרה לרויזן, זה שהקפיד להחזיק מוצרים שנגמרו לרויזן במלאי, וכלה בחנות הקפה שהציפה את כופר היישוב בניחוחות קלייה טריים שהתערבבו באלו שעלו מהפיצוחייה של "האחים". בדרך הביתה עברתי אצל גבאי הרוקח ששלח ד"ש לאמא ו"הבחורים" מהמעדנייה (ככה קרו להם ארבעים שנה), ששלושה עשורים אח"כ מצאו פעם את אבי הקשיש ז"ל משוטט ברחוב ולא יודע להסביר מי הוא ולאן הוא הולך, והביאו אותו בחמלה ועדינות הביתה. אז הם רק נתנו לי מלפפון חמוץ ביד לדרך "שלא תהיי רעבה". כשהתחלתי ללבוש חזיות, חציתי עם אמי בחרדת קודש את סף דלת חנות החזיות המיתולוגית של שלומית, שלא הבינה במידות אלא חפנה את שדי הלקוחות בכף ידה וידעה מיד איזו חזייה להביא שתתאים רק להן, וגם זכרה לפעם הבאה, שקרתה אחרי המון זמן כי לכל אשה היו שתי חזיות – אחת על הגוף ואחת בכביסה. צעצועים קנינו בצעצועי דודי, בגדים חגיגיים בכיפה אדומה ונעליים בנעלי נוער.

כל המוצרים הללו, עד לאחרון שבהם, נמכרים היום בסופרמרקט בקניון. אם אנחנו רוצים קצת יותר מסוגננים, אין צורך אלא לעלות קומה לאחת הרשתות. כשקר וגשום בחורף או חם ומעיק בקיץ, מעניק לנו הקניון מפלט סביר ממזג האוויר. אין שם גירויים אנושיים – רק פיתויים אנושיים. פיתויים זה מרגש, תמיד.

לכן די מובנת שקיעתם של מרכזי הערים. מההיבט הסוציולוגי, הצורך לנהל מערכת יחסים אישית עם כל בעלי העסקים סביב, הופך את ההוויה היומיומית לחברתית יותר, אישית יותר ומורכבת יותר. זה לא מתאים לעידן המידי שלנו. אצל חלקינו, אפילו הזבנית או הזבן אטומי המבט שמתחלפים כל חודש ומשתכרים שכר מינימום, זה יותר מדי: אנחנו עוברים לקניות באינטרנט, ולא מסתכלים יותר לאף אחד/ת בעיניים. אז מה לנו ולאבק הרחוב ורעש האוטובוסים במרכזי הערים?

חשוב לי להדגיש שאני אישית דווקא כן טיפוס של מרכזי ערים – כל חיי אני גרה בהם, קונה בהם ויודעת לברך כל בעל/ת עסק בשכונה בכל אירוע משפחתי משמח כמו גם לכתת רגלי ולנחם אבלים בכל אירוע מעציב – וזה הדדי.  אלו פשוט נראים לי אישית חיים נכונים יותר. ודאי שאני גם מבקרת בקניון, מזמינה מהסופר באינטרנט וקונה במבצעים ברשתות אופנה, אבל אין כמו לעבור בשכונה ולשוחח לשברירי שניות שיחה אישית עם מכרות ומכרים. אני גם מקפידה שלפחות חלק מקניותיי יפרנסו בסופו של דבר משפחה כלשהי ולא את הכיס הדביק והחד כיווני של הטייקונים.

צולם על ידי ב- 2012

כדי להשיב את מרכזי הערים למעמד של אטרקציה לבילוי וקניות, צריך להשקיע בהם. פשוט להשקיע. ריצוף, ניקיון, תאורה, הורדת חסמים בירוקרטיים לבעלי עסקים, זריעת בתי קפה ובתי אוכל בין החנויות, אישור סגירות חורף/קיץ, ספסלים, מסלול צעידה ספורטיבית מסומן, גינות אורבניות קטנות, הצללות, צמחיה, השקטת האוטובוסים, שירותי מיניבוסים שבעה ימים בשבוע, פעילות מסחרית ביום ובילוי בשבת ובערבים, ואם ברעננה מדובר – החזרה מידית של כל האירועים שהועברו לפארק, אל מרכז העיר – כולל יום העצמאות ומרוץ רעננה. במדיניות התקציבית, על ההשקעות במרכז העיר להיות גבוהות משמעותית מאלו שבאזורי המסחר האחרים כמו קניונים ואזורי תעשייה.

צריך גם קצת חוט שדרה רעיוני וקצת אומץ: למשל, לתת הנחות משמעותיות בארנונה למי שבוחרים להוציא את חנויותיהם מהקניון למרכז העיר. הטייקונים יתעצבנו? שיתעצבנו. כניעה לסנקציות מצדם משמעותה דינמיקה של שלטון קנוי, של קונספירציית הון-שלטון. גם אם אישי ציבור לא לוקחים את הכסף לכיסם – המעילה באינטרסים של בעלי ובעלות העסקים הקטנים במרכזי הערים היא שחיתות ציבורית, מעילה בנכסי הציבור שבחר בהם ושאחד האינטרסים המובהקים שלו הוא פיתוח מרכז העיר.

למלשינים לא יהיה צדק

יצא לי לראות פעם סרט תיעודי על החיים בגרמניה המזרחית לפני שנפלה החומה. מה שנחרט בזיכרוני מהסרט ההוא, הן ההלשנות. יותר נכון, מרואיין שסיפר שלא היה מקום בטוח: גם בן/בת הזוג, האמא, האח, הבן או הבת היו מלשינים בפוטנציה לשלטונות על חריגות דמיוניות מהמותר. אם תפסתם למישהו את החניה, לא אפשרתם לילד/ה לצאת לבלות או קבלתם ציון טוב משל חבר/ה במבחן באוניברסיטה, מהר מאוד התייצבו סוכני שטאזי בפתח ביתכם. כבר לא משנה מה התוצאה – את עינוי הדין חטפתם.

נזכרתי בסרט ההוא כשצפיתי השבוע בכתבה היחצ"נית שערך ערוץ 10 על המלשינון החדש, זה שהוסב שמו ממלשינון ל"קו הצדק". ההסבה מעניינת, כי היא מרמזת בקטנה על השיטה המזרח גרמנית: הקריטריונים לצדק מוכתבים ע"י הממשל, במנותק מערכים אוניברסלים, והאזרחים מופעלים ע"י תעמולה אינטנסיבית, שאין לאן לברוח ממנה: ברדיו, בטלוויזיה, בשלטי חוצות, בכתבות חדשותיות, בעיתונות, בתכניות אקטואליה. כל זה מחלחל לשיחות סלון ולדיונים ברשתות החברתיות. גם אם השיח הינו נגד השיטה, עדיין הז'רגון מחלחל והשיטה הופכת לאופציה. כתבת ערוץ 10 חשפה עוד פן מזרח גרמני – שיטת המקל והגזר. 20% עמלה מגובה הקנס למי שהלשינ/ה, ענישה מחמירה למי שהעלימו מס.

לכאורה, המסר בקמפיין הוא מסר סביר: ככה וככה מיליוני או מיליארדי שקלים (האוצר נקב ב- 20-3- מליארדי שקלים, סכום שלא ניתן לבדוק את אמתותו ושהפער בהערכה בין 20 ל- 30 מחשיד אותו כמצוץ מן האצבע) נמנעים מהקופה הציבורית בשל העלמות מס. אלא שזו טיבה של דמגוגיה: היא שולפת נתון אחד המשרת את מטרותיה מתמונת המציאות המורכבת, וכשהוא מנותק מהקשרו – הוא נראה חזות הכל. מה שהפרסומות הללו לא מספרות לכם/ן, זה שרוב הקופה הציבורית נשדדת למעשה ע"י טייקונים, קשרי הון שלטון ונציגי הציבור שאמונים עליהם. כמה שעות לאחר ששודרה הכתבה בערוץ 10, הסתבר שתשובה, איש העסקים הפרטי שקבל מאתנו (הקופה הציבורית) 1.4 מליארד ₪ "תספורת" לחובותיו, מכר את הפלאז בניו יורק ב- 2.3 מליארד ₪. משיחה עם ציפי ליבני ערב הבחירות למדתי שהשקעה בתשתיות בשטחים שיוחזרו ממילא בהסכם עתידי לפלשתינאים עולה לנו כמיליארד ₪, והעלאת הקצבאות לחרדים ע"י ביבי ושטייניץ עולה לנו שני מיליארד נוספים. הנה, כבר בשלושה צעדים קטנים חסכנו 4.4 מיליארד ₪ שנגזלים מתקציבי החינוך והרווחה, להם דואג כל כך שר האוצר. אם נוסיף את ביטול הפחתת מס החברות לחברות הגדולות, נקבל עוד 27 מליארד.  אז מורות/ים פרטיים ואינסטלטור בגרוש וחצי, הם-הם שודדי הקופה הציבורית, ואין בלתם?

בהשקת הקו אמר שטייניץ: "פטריוט אמתי והגון משלם את מיסיו כחוק. אנחנו רוצים לעלות מרמה ים תיכונית למרכז צפון אירופה". אדוני השר, אם לדלג על הגזענות החבויה במשפט הלא תמים הזה: אולי, כדי לחבור לאירופה, נתחיל מפערים חברתיים? מניתוק קשרי הון שלטון? מיצירת מרכזי תעסוקה בפריפריה והורדת שיעורי העוני בהתאמה? מביעור נגעים חברתיים, אתיים ומוסריים בממשלה ובכנסת (כולל בכירים החשודים בהטרדות מיניות וח"כים עם עבר פלילי)? מהשבת תקציבים שהסית שר החינוך ללימודי יהדות, מורשת וטיולים למערת המכפלה בחזרה אל שעות המתמטיקה והאנגלית הגזולות? מסגירת הפיאסקו של אוניברסיטת אריאל, אליה מוסתים תקציבי עתק המיועדים למוסדות השכלה גבוהה ותיקים, בהם מתבצע המחקר האמתי ושמהם מתרחשת לכן בריחת מוחות המונית? יש הרבה צעדים שניתן לבצע על מנת להשיב את מדינת ישראל ממעמד של רפובליקת בננות למדינה מערבית. שיסוי תושביה אחד בשני באמצעות מנגנונים ממשלתיים איננה אחת מהן.

ועוד לא דיברנו על ערכים. אבל בעצם, אין מה לדבר על ערכים במדינה בה הממשל מייצר מניפולציה שקופה וזולה כל כך של משילות, המנצלת חולשות אנוש למטרות טרור חברתי, כלכלי ומערכתי – והעם קונה את הסחורה הפגומה הזו ומטלפן בהמוניו.

כלב מי שמשחק עם בנות

לאור ההתפתחויות העדכניות בנושא אליצור רעננה וסירובה לקיים משחקים עם קבוצות בהן יש שחקניות, כולל התבטאויות המאמן, החלטתי להעלות טור שלי מהעיר צומת השרון מלפני כחודשיים שהתייחס לנושא.

להלן ההתפתחות האחרונה, כולל דברי מאמן אליצור: "זה כמו שתהיה תחרות בין כלבים ותרצה לשתף בה סוסים. כל אחד צריך להתחרות מול בני מינו. זה שיש איזה הורה משוגע זו לא אחריות שלי".

—

4.1.2013

ככל שזועזעתי בשבוע שעבר מאירוע ביטול משחק כדורסל ע"י אליצור רעננה לבני 10 מטעמי "איסור נגיעה" ובנסיבות שיפורטו להלן, השבוע הביא מזור לתחושת הזעזוע שלי: הסתבר שזו אינה תחתית המדמנה החברתית, יש נמוכות ממנה. השבוע למשל, התבשרנו ע"י הרב אבינר, מעמודי התווך של הציונות הדתית (אמור לי מי רבניך ואומר לך מי אתה), שיש לדאוג לצניעותן המופלגת של ילדות בנות 3 – כיסוי מלא, גרביים 40 דנייר ומרחק של 10 ס"מ בין הבגד לגוף הילדה – שכן אחרת הן עלולות רחמנה ליצלן להעיר את החשק המיני בקרב הפוגשים בהן. תגובת גולשות ברשתות החברתיות הייתה הצפתן בתמונות "פריצות" שלהן מגיל 3. עם ישראל ייכון הרי על צניעות בנותיו, ועל גפינו החשופים מונח גורל העם כולו. תהיתי, ביני לבין עצמי: אם זה הסיפור הלאומי האמתי, אז בשביל מה הם נלחמים על ההתנחלויות?

על מנת לספר אותו כהלכתו, בחרתי להביא 2 מכתבים: אחד, שקבלתי מאב לשחקנית כדורסל בת 12 וחצי, והשני – ששלחתי ביחד עם עמיתתי עו"ד רוני אלוני סדובניק, יו"ר הועדה לקידום מעמד האשה בלשכת עורכי הדין, לשרת הספורט לימור לבנת.

חשוב לציין שככל שאליצור מנסים להראות חזות של "הכל לפי הספר" – זה אינו משקף את מורכבות התמונה. להלן, לדוגמא, לשון הודעה שקבלתי בימים האחרונים מראש עיריית רעננה, לאחר דיון מולו בנושא: "אנו נגנה את התופעה ונשקול צעדים נוספים". ולהלן המכתבים;

(1)

חנה שלום
שמי א' ובתי נ' בת 12.5 היא שחקנית כדורסל (שם הקבוצה שמור במערכת). מזה שנים אנחנו סובלים מאפליה כזו כנגד נ' ע״י קבוצות אליצור . על פי התקנון לא מספיק להודיע לקבוצת אליצור על השתתפות שחקנית בת, חייבים לקבל את הסכמת הקבוצה. השנה נ' מתמודדת כנגד 4 קבוצות אליצור דהיינו העונה היא תשב בצד 8(!) משחקים, ז״א חצי עונה היא על הספסל ורק בגלל שהיא…בת .
בעבר ניסיתי לשנות אבל ללא הצלחה. חשוב לציין שנ' היא כישרון מיוחד ושחקנית חשובה בקבוצתה…זה לא חשוב לשחקנים, זה לא חשוב למאמן, וזה לא חשוב להוריי השחקנים הדתיים. זה חשוב רק לעסקנים ולמנהלי הקבוצות (של אליצור – חב"ה). הצעתי בעבר שאליצור תיצור ליגה בעבור קבוצות אליצור בלבד תתמודד בינה לבין עצמה ותשחרר אותנו מהחושך הזה .

(2)

לידי כבוד השרה לימור לבנת,
שרת התרבות והספורט,

כפי שבוודאי הגיע לידיעתך, במשחק כדור סל לילדים בני 10 שנערך באלפי מנשה, הגיעה קבוצת אליצור רעננה, שסירבה לעלות למגרש לשחק מכיוון שבקבוצה היריבה של אלפי מנשה הייתה שחקנית–בת אחת.

בתגובה לסירוב לשחק עם קבוצה שיש בה בת, זכתה דווקא אליצור רעננה לניצחון טכני ויתכן שאף תזכה לפיצוי שיושת על קבוצת אלפי מנשה מפאת סירובה של זו להוריד את השחקנית מהמגרש.

על פי תקנון איגוד הכדרוסל מותר לשחק בקבוצות מעורבות עד גיל 14 ובתנאי שהקבוצה המעורבת יידעה את המארגנים שיש בנות בקבוצה.
קבוצת אלפי מנשה יידעה כנדרש מראש את המארגנים ואף הציעה פתרונות שונים שנדחו על הסף מכיוון שלדברי אליצור רעננה חל ילדים בני 10 "איסור נגיעה".
ראוי לציין שחלק ניכר מהשחקנים באליצור רעננה הם בכלל חילונים והיוזמה הפוגענית והמשפילה הינה של מנהלי הקבוצה והמאמן.
כמו כן הסיבה היחידה להדרת הילדה מהמשחק של הקבוצה שהיא חברה בה, היא היותה בת. יש כאן לכאורה עבירה על חוק איסור אפלייה במתן שירותים וכניסה למקומות ציבוריים-2000.

גם מבלי להיצמד לחוקים ותקנות, עצם ההפעלה וההדרה והביזוי של הילדה על רקע היותה בת מקוממת את כולנו דתיים וחילוניים יחדיו.

למותר לציין שהמחאה הרחבה שהתעוררה עקב האירוע כוללת דתיים ודתיות רבים.

אנו פונות אליך כשרת הספורט, וכיו"ר ועדת השרים למעמד האישה לנקוט צעדים חריפים ועונשיים נגד אליצור רעננה ולוודא הרחקת המאמן וכל מי שסייע לו לבטל את המשחק-ולהעמידם לדין משמעתי בהתאחדות הכדורסל המתאימה.

נבקש כי תפעלי לאסור תיקצוב ספורט לקבוצות אשר מדירות נשים וילדות על רקע מגדרי.

ממכתבים שהוקראו באחת מתוכניות הבוקר בערוץ 10 עולה כי מדובר בתופעה מתמשכת ואין זה מקרה יחידי.

אנו מצרפות כאן את נוסח הצעת תיקון לחוק העונשין האוסר הדרת נשים מהמרחב הציבורי-ונבקשך לקדמו בכנסת הקרובה במסלול המהיר הממשלתי באמצעות ועדת שרים לחקיקה.

בכבוד והערכה,
רוני אלוני סדובניק ,יו"ר הועדה למעמד האישה בלשכת עורכי הדין
חנה בית הלחמי פעילה פמיניסטית, סייבר אקטיביסטית