הימים האחרונים ברשת

לא קלים, היו הימים האחרונים ברשת. כמו כל אינטראקציה בין אדם ועולם, חוויתי השבוע מנעד רחב של תחושות ורגשות. חלקם לא נעימים, אז מה? בחיים, כמו בחיים.

לפני הכל – תודה לכל הבלוגרים והבלוגריות שזכיתי להכיר מזוית רחבה יותר בתוך הסיפור הזה. כולם מקושרים בפוסט הראשון שלי, בנושא שהביא לסערה האחרונה ברשת, ובפוסט שאחריו.

אני רוצה להקדיש את הפוסט הזה לכמה תשובות קצרות, לשאלות וסוגיות שעלו מהפרשות האחרונות.
אשתדל לשמור על נימה עניינית, אולם שמבטאת בעליל את עמדותיי.

1. הנשים המתקיפות

   אכן, היו כמה תגובות מנשים, שעוררו בי בעיקר תמיהה (נטולת כעס – לשואלים). אני לא חושבת שאשה המגוננת על אנס או על מטרידן סדרתי – ולו הגנה קלושה באמצעות מתקפה על מי שמנסות לחסום אותו – ראויה לפוסט משלה (ועלו לצערי כמה פוסטים כאלו לרשת) אלא להבנה מורכבת יותר של מנגנוני שימור הכוח ושל מנגנוני התגובה של נשים נפגעות תקיפה מינית (בהנחה שאין בינינו מי שיכולה להצהיר שהיא לחלוטין לא). טווח תגובות הגינוי האישי שקבלתי היה רחב – ממיילים אישיים המגנים אותי על 'האלימות הקשה' שלי  (להזכירכם – סיפרתי שם בגילוי לב ובנימה אישית על חוויה קשה שעברתי בגיל 16 וקראתי, קריאה אישית מנומקת, לנפגעות נוספות להתלונן) אשר אינה מתאימה לעדינות נפשה של הכותבת, שקוראת לי להתבייש, ועד לטוקבקים המגנים אותי כמחוללת לינץ' וקוראים לי פחדנית (ראו בהמשך הרחבה על שני הטיעונים).

   סירבתי להיכנס לויכוחים והתנצחויות פומביים, שכן – מטעמי אחיוּת בסיסית, ניסיון רב ברשת ובחיים בשיח פמיניסטי ונשי על רגישויותיו והבנת המניעים הסמויים מן העין – אני נוטה להימנע, לאחר שהבהרתי כל מה שהתבקשתי להבהיר באשר לעמדתי, מגינויין של נשים אלו, גם כשהן מגנות אותי. אני מניחה שיש מי שיראו בחמלה וההבנה הללו שלי התנשאות. תשובתי ישירה ופשוטה, ובאותה הרוח: אין לי כוונה להתנצח גם איתם/ן.

   ה"אויב" הוא המטריד הסדרתי (התורן) – לא אף אחת מאיתנו, גם אם ממתקפתן עלי נוצרה מראית עין אחרת.
   
   אני מודה כמובן גם לגברים הרבים שהביעו עמדתם התומכת. היעדרותם מסעיף זה נבע ממובהקות הקושי שבנשים-המתקיפות-נשים-המוחות-על-התקפת-נשים, מעין אוקסימורון קונספטואלי שחששתי שיתדרדר לשיח שאני לא רוצה בו.

   חשוב לי לציין שאני רואה במאבק הזה אינטרס משותף של גברים ונשים, במאבק על חברה שווה יותר (תרתי משמע).

2. הנשים התומכות

   אחרי שבוע קשה של הימצאותו של הפוסט הראשון באוויר וכל ההתרחשויות והלחצים שנגזרו ממנו, מצאתי יום אחד הודעה קולית מרגשת משלומית ליר, הדורשת בשלומי כי מבין השורות של תגובת הנעילה של הפוסט, צפו לעיניה רגעי מצוקה רגשית, שאולי חוויתי. שלומית לא לבד – קבלתי הרבה תגובות תמיכה, ועלו מספר פוסטים תומכים לאחר חשיפתו של לאור בערוץ 10. אני רוצה לומר תודה, לשלומית ולאחרות. אני לא מונה את כולן, שמא אשכח מישהי.

   נכון שהקול של המקטרגות היה בשלב מסויים רם יותר, אבל מספר התומכות והתומכים היה רב יותר, ותמיכתן ואמונתן בצדקת וחשיבות החשיפה גוברת על האינדוקטרינציות המנהלות, בסופו של דבר, את כולנו (נשים וגברים), ומאפשרת העמדת התמיכה – שקטה או לא – על פני החצנה דרמטית של אי הסכמות טקטיות.

3. הגברים המיזוגנים

    כפי שידוע לקוראיי הנאמנים (נשים וגברים כאחת), אני נוהגת מנהג שווה במיזוגנים: מבהירה את דעתי ועמדתי, מבארת אי דיוקים כדי שדברי בלע לא ישארו ללא תיקון, ופורשת מהדיון. אני יודעת שנאמרו דברים, נכתבו פוסטים ואף נשלח אלי ציוץ בטוויטר שצוייץ שם ע"י שניים ממקביליי (השמאלנים) להעלאת פוסטים דומים לשלי בשבוע שעבר – כי כפי שאמרנו, אין ל'ימין' מונופול על מיזוגניה, ותמיד יש אינטרסים נוספים בהשתלחותם של גברים (גם פמיניסטים) על גבר אחר, שכבוד האשה לא בהכרח כלול בהם אלא אם הוא משרת אינטרס נוסף באותה נקודת זמן. גם היום, ב- 2010, נתפס כבוד האדם של נשים כחשוב בעיני גברים רבים – אולם כמשני לערכים אחרים וערך נלווה אליהם.

   אני מניחה שעלי לחוש מוחמאת, כתמיד, מהמתקפה הרחבה עלי ברשת, המציבה אותי בעמדה מוצקה ונוכחת של הפרעה לסדר הישן, כפי שאני רוצה שיהיה. לכן – שולחת מכאן את תודתי, מקרב לב, לכל החבורה הזו. כמובן, שבאמונתי הרבה בבריתות לא קדושות – אשמח לצרף אתכם תמיד לכל מאבק.

4. הטוענים לפחדנות ולינץ', בכלל

   המגיבים הללו טוענים טענה דומה כעת מול בלוגרית שחשפה חוויה של ניצול מרות לקבלת הטבות מיניות מצד רב, מה שמשחרר אותי מהצורך להסביר ולהמחיש את מופרכות עמדתם. מדובר בהשתקה קלאסית, במנגנון השתקה מתוחכם התולה את הביקורת בערכים-לכאורה של המבקר/ת (הוגנות, אתיקה וכדומה) ומעמיד משוואה שאיננה קיימת במציאות בין התוקפן הסדרתי לבין עוולותיה של מי שקוראת להתלונן עליו.

   הטוענים והטוענות הללו לא לבד: זה מזכיר לי את ארגוני האבות האלימים שמעמידים משוואה דומה באשר לאלימות נשים נגד גברים, את ח"כ אורלב ותירוש לצד ח"כ רותם ויצחק קדמן המעמידים משוואה דומה בין אונס נשים ע"י גברים (מאות בשנה) ואונס גברים ע"י נשים (אף מקרה + בודדים מול קטינים וחסרי ישע) וכדומה.

5. התחקיר בערוץ 10

   עם כל הביקורת שיש לי על העיתונות והתקשורת, קורה לפעמים שמתקיים מפגש אחר. אני חייבת לציין שמנקודת מבטי התמה – מידת האמונה שהפעילה את העושים במלאכה בתכנית המקור ומידת מקצועיותם, אומץ ליבם והוגנותם הפתיעה אותי לטובה. לא ראיתי את התחקיר בטלויזיה אלא מאוחר יותר, באינטרנט. חשוב היה לטעמי שייאמר כבר בתחילת עדותה של הגר להב, שהיא רעייתו של מנכ"ל הארץ לשעבר. מאחר וצפיתי במו עיני בעבודת המערכת – אני רואה בזה טעות טקטית ולא מעבר לכך.

   פאול במשחק אינו פוסל את המשחק כולו, וגם: מי שלא עושה לא טועה. בשונה מהמקטרגים – ערוץ 10 ותכנית המקור עשו גם עשו. כן, אני יודעת שיש החולקים עלי בעניין זה ולא מסכימה עם עמדתם. נישאר באי הסכמה. זה אינו מוריד מהבנתי את התמונה הרחבה, חילוקי הדיעות נוגעות נקודתית לתחקיר על לאור.

6. תגובות העיתונאים

   נעמה כרמי ורביב דרוקר התייחסו למרמרי, וולווט התייחסה לשניצר, ביקורת ספרות של לאור עלתה בהארץ מבלי שיפתחו אותה לתגובות, אבל עלתה כרגיל. אני מעדיפה לסכם לכן את נקודת מבטי בציטוט ממאמר ישן בעין השביעית, המתאר את הקשר בין הארץ,  מרמרי, שניצר (שלהערתו האינפנטילית על היעדר אתיקה מקצועית באינטרנט אתייחס אולי בפוסט נפרד)  ולאור:

   "גליון האלף החגיגי של עיתון "העיר", בנובמבר 99', הוקדש כולו לסיפורים וכתבות מן העבר המפואר של המקומון. חבורת המייסדים האגדתית התקבצה יחדיו לתצלום משותף. בשורה הקדמית חייך במבוכה אל המצלמה חנוך מרמרי, מי שהיה העורך הראשון של "העיר" והיום עורך "הארץ", ומאחוריו הזדקף בארשת רצינית עמוס שוקן, מו"ל "הארץ" ו"רשת שוקן". לצדם ניצבו העיתונאי מאיר שניצר, המעצבת הגרפית איריס דישון, הסופר יצחק לאור ועוד רבים וטובים".

   לא ארחיב כאן על ה- Old boys club, אולם שמו של המועדון דיו כדי לספק השערה מושכלת באשר למנגנון ההשתקה הכוחני שמתקיים כאן. בעיית הבעיות של חבריו הותיקים של המועדון הזה, היא התרחבותו: נכנסו אליו עיתונאים ועיתונאיות צעירים, שלא ידעו את יוסף ולא יודעים לכן שהם אמורים לפחד ממנו. איזה מזל יש לנו 🙂 

7. המתח בין האישי לפוליטי

   המתח הזה עלה בחודשים האחרונים בכמה הקשרים (חוק הפללת לקוחות הזנות וקריאתנו האחרונה לנפגעות להתלונן) וראוי לכן להתייחסות. נשים נפגעות תקיפה מינית הן Issue אישי ופוליטי, כלומר מתנהלות במרחב האישי שהוא רגשי, טראומטי, טיפולי, בינאישי, אינטימי מחד – ומשמשות כאמצעי למיזעור נזקים ויצירת שינוי חברתי במרחב הציבורי, הפוליטי. אין לי ספקות באשר למתח הבלתי נסבל שנוצר בין המרחבים, שכן חשיפה ציבורית משמעותה במקרים רבים פגיעה אישית. אבל גם שתיקה משמעותה במקרים רבים פגיעה אישית! 

   כמי שמצויה שנים רבות במרחב הפוליטי ואינה מנותקת (אישית ובין אישית) מהחוויה הקונקרטית, אני מתריסה ביודעין ובצורה ברורה וחדה על בלעדיותה של האמת הזו. אני לא מומחית לטראומה, אולם מהמעט שידוע לי – חלק מההחלמה היא בתפיסת מחודשת של מושכות החיים, בהשבת השליטה. הגישה הראשונה מקדשת במידה רבה את מקומה של הקורבן כקורבן ובידודה המוחלט ולכן המלאכותי מלחצים חיצוניים וחשיפה, במידה המתאימה לחלק מהנפגעות ולחלק מהתהליך – אולם מונעת לעיתים שינוי שיאפשר סגירת מעגל אישי, לגיטימציה חברתית לקורבן כמאשימה אקטיבית, זרוז תהליכי שינוי חברתי (למשל – בקיעת חומת ההשתקה והגיבוי לפוגעים), מיצוי מהלכים קונקרטיים נגד פוגע כזה או אחר, יצירת סנקציה חברתית לפוגעים וכדומה.
   
   כן, אני קוראת לנפגעות להתלונן כמעט בכל מחיר, ולצד בחירת התזמון שבו שקולים נזקי החשיפה לנזקי השתיקה ככל האפשר, ולצד השימוש שלהם בכל הכלים ובכל הנשים שעשרות שנות פמיניזם אקטיביסטי יצרו עבורן במרחב הטיפולי, התומך או האישי, באמצעות המרכזים הנפלאים לנפגעות תקיפה מינית – שכולנו, אלו שכבר הגיעו אליהן ואלו שעדיין לא – צרכניות של שירותיהן במידה כזו או אחרת. 

   וגר זאב (החשיפה) עם כבש (הפרטיות). אני מעדיפה בהחלט שהזאב יהיה ההתמודדות במרחב הציבורי – ולא התוקף הבא, שאולי ניתן לצמצם את גבולותיו.

   למתקפות האישיות, בחלקן נבזיות למדי, שספגתי מנשים בהקשר זה –  התייחסתי בסעיף 1, שלא בכדי הוא הראשון בפוסט הזה. לתפיסתי, הנזק שכולנו סופגות מסוג זה של התייחסות חד ערכית לנושא החשיפה, הוא עצום. הנשים הללו לא תופסות שמה שהן עושות, הוא הנצחת האשה כקורבן במרחב הציבורי שהן משחקות בו תפקיד מפתח חשוף עד ללשד עצמותיהן, למרות שלכאורה הן יוצאות נגד חשיפה כזו.

2 נקודות חשובות לסיום:

ריבוי המקרים שעלו בימים האחרונים מחדד את נושא ההטרדה המינית בכלל. אני מנצלת את ההזדמנות להזכיר את ספרה של אורית קמיר (שהיתה ממנסחות החוק) – זה מטריד אותי – לחיות עם החוק למניעת הטרדה מינית המבהיר חלק מהנושאים הנידונים בציבוריות הישראלית בימים אלו. פרטים והתייחסות לספר, לחוק ולמקרים האקטואליים של לאור ואלון – כאן. וגם: דפנה לוי משוחחת עם אורית קמיר.

—

ביום שלישי עולה לועדת חוקה לקראת הצבעה שניה ושלישית תיקון חוק העונשין – אינוס ע"י אישה. ברוח המנגנונים הבעייתיים של ההשתקה והגנת התוקפן, מנוסח החוק כך שכל מי שלדעת גבר גרמה לו (בכל דרך שהיא – גם בפתיחת כפתור) לשכב איתה, יכולה להיות מואשמת באונס. אנא – כנסו לפוסטים של אורית קמיר ושלי ולקישורים הנגזרים מהם ושלחו דרישה לח"כ זבולון אורלב וח"כ רונית תירוש למשוך את החוק לתיקונים ולא להגישו להצבעה שניה ביום ג'. כי רק אתם יכולים!
הפוסטים: היא גרמה לו (המכיל אימיילים ופרטי קשר של הנ"ל), אל תעברי לבד ילדה ברחוב, מאמר של אורית קמיר בווינט, וגם כאן ברשימות

אני מבקשת מהגולשים והגולשות להימנע מהתנצחויות והעברת מידע רכילותי או שקשור למקרים קונקרטיים, ומבקשת להתייחס באופן מעמיק לסוגיות החברתיות שאני מעלה כאן, שעולות שוב ושוב במקרים ואירועי-רשת דומים. אאלץ למחוק הודעות שבקשתי שלא תיכתבנה. אתכם/ן הסליחה.