דגדגן תועפות

אחד מיני הדברים המענגים הרבים בעריכה משותפת של האתר עם אסתי, היא שכמעט בכל פעם שאנחנו נפגשות – אני מקבלת במתנה ספר. אמש נחת על שולחני (או ליתר דיוק – על ברכי במסעדה) עיתון 77, גיליון 341-342 בפורמט מוגדל מאוקטובר האחרון, בעריכת תמר משמר, שכותרתו: מי מפחד מוירג'יניות – נשים כותבות נשיות.

כמה מכותבות "במחשבה שנייה" כלולות בקובץ – רונית ליברמנש ורדי ב"אשה לאשה/מונולוגים", נוגעת באופן אישי, חשוף ומרגש בחיבור שבין אמהות להגדרת הנשיות, בתפקידו החד ערכי של הרחם ומיותרותו אם לא נעשה בו שימוש, ויודית שחר, עם "לכל רחוב משוגעת משלו" – שיר שכבר עזר לי בעבר בחיי, כשנתקלתי בו לראשונה, להתחבר לתחושת החמלה מול המשוגעת ברחוב שלנו ולהפוך אותה לסובייקט, לאדם. מה, אם לא זה, תפקידה של שירה טובה? גם ללי ציפי מיכאלי, ששניים משיריה התארחו כאן, נמצאת בקובץ, לצד שולמית אפפל שבקרוב תגיע אלינו ויוצרות רבות וטובות מהספרות, השירה והאקדמיה (רשימה מלאה שם).

דגדגן תועפות

שירה של יונית נעמן, שעל הכריכה האחורית של הקובץ, פגש אותי בשבוע שבו גם נתקלתי לראשונה, ביס דוקו באינטרנט, בסרט תיעודי בריטי על נשים שעוברות (בהמוניהן, מסתבר) ניתוח לגזירת הדגדגן – הואגינה המושלמת, בו צפיתי לקראת הרצאתי בכנס אשנב הקרוב. הסיבות מגוונות אך אחת הן: עמידה בקריטריון מיניות ולגיטימציה לקשרים מיניים עם גברים. מי שאינה נראית כמו שחקניות פורנו פעורות שפתיים נעלמות של ערוותן המרוטה למשעי, איננה ראויה לתשומת לב גברית – שמסתבר שמגדירה אותה. הסרט לקח אותנו לראיון עם אשה צעירה בראשית שנות העשרים לחייה, שאחותה ספרה לחבר'ה על ענבליה המשתלשלים מחוץ לגבולות החריץ, ואלו צוחקים עליה בפאב. המצלמה ממשיכה ועוקבת אחריה אל שולחן הניתוחים, שם גוזר המנתח המיומן את פיסת הבשר המזערית המיותרת, ורק כשזו מונחת על מגש המתכת – שבה למנותחת (הערה לחלוטין בכל מהלך הניתוח הכואב) זהותה.

כריתת דגדגן

אנטיקרייסט. גוזרים לשרלוט גינסבורג את הדגדגן במספריים.

חיתוך הדגדגן מופיע גם במנהג כריתת הדגדגן במדינות האיסלאם (ולא רק לנשים מוסלמיות – גם נשים יהודיות מדווחות על העמשה שנעשה בהן), ואף בסרטו של לארס פון טרייר – אנטיקרייסט. בדרך כלל הדת, הגברים המנהלים אותה והנשים המנוהלות ע"י הדת והגברים כאחד – הם שבוצעים חתיכות מגופן המדמם של נשים על מנת לחבר אותן לזהות הנשית המוכתבת להן ולתפקידן החברתי. מי שרווה נחת מהואגינה הנשית הוא זה שבכוחו גם להכתיב לה. השליטה באשה דרך הרחם, הנרתיק והדגדגן, כולם איברים מחוללי זהות – היא מוחלטת.

מאיר שניצר, כתב בהקשר זה על סרטו של פון טרייר: "האישה, על פי פון טרייר, כל אישה בעולמנו המאוס והדווי, היא תמצית האנטי כריסט, משיח השקר הנוצרי, וייעודה הוא לקעקע את הרציונליות הזכרית. על דברים שכאלה נהגו בימי הביניים להעלות נשים על המוקד באשמת כישוף. כעת, פון טרייר המגונה מתנדב להמשיך את המסורת".

אל מול המספריים שגוזרות לנו את הדגדגן ואת התשוקה החופשית כאחת, ניצבת הנאורות המערבית. מה שהשתנה בה איננו השיטה, דיכוי המיניות, הזהות הנשית החופשית והעריצות התרבותית בה אנו נתונות. כל מה שהשתנה הוא זהות העריץ: החלפנו את היד הגברית של ה"בעל", האב או איש הדת – ביד הענוגה שלנו. אנו כורתות לעצמינו את הדגדגן, מנפחות לעצמינו את החזה, מתנהגות לגופנו בעריצות תזונתית קשה. ההבדל בין המערב הנאור למזרח הפרימיטיבי הוא כאן – אנחנו ממלאות את תפקידו של הגבר, ואף עושות את זה בשקיקה. בכל פעם אנחנו מצקצקות בשפתיים אל מול ה"פרימיטיביות", השוביניזם ושנאת הנשים של גברים במזרח או במערב, כדאי שנזכיר לעצמנו – שעל עצמנו אנו מדברות.

ואז בא שירה של של נעמן ומשיב לנו הנשים, כלומר לדגדגן הענבלי, המתנדנד והמלא את כבודו העצום והעמוק ואת מקומו החשוב בהווייה הנשית הבריאה והנכונה.

שמחת הנשיות.