"מצידי, שיאנסו אותה עשרים גברים…"

את משפט הכותרת שמעתי מבלוגרית בולטת ופופולארית ברשת, פמיניסטית על פי הגדרתה העצמית ועד אז גם אחת מחברותי. הוא נאמר משום שהבעתי אמפטיה לחוויה טראומטית של הטרדה מינית קשה מצוות רפואי בהיותה בגיל הנעורים, עליה סיפרה לי צרתה (זוגתו הנוכחית, אז, של בן זוגה לשעבר) בטוקבק לאחד הפוסטים בבלוג שהיה לי אז בקפה דה מרקר.

מבחינתה, נחשבתי למרבה האירוניה ל"בוגדת": הכיצד העזתי להביע אמפטיה אנושית בסיסית לטראומה של אישה, עימה היא נמצאת במאבק אמוציונאלי של "בעלות" (פטריארכאלית?) על גבר.

"מצידי", אמרה לי, "שיאנסו אותה עשרים גברים – לחברותי אסור להגיב לה, את מבינה: היא האוייבת של כולנו". שאלתי האם היא מדברת בעידנא ד'ריתחא ומוכנה לסגת מהאמירה הזו. היא ענתה בבהירות: "לא, אני מתכוונת לזה". הבנתי מיד, בצלילות מפחידה, שאני מצויה בעיצומה של חוויית המפגש עם הבנאליות של הרשע.

התחושה היתה כמו זו שמתארים נפגעי פיגועים: רגע אחרי שנזרקה הפצצה, יש שקט גדול שהכל בו ברור: מה שהיה, מה שיש ומה שיהיה, על כל משמעויותיהם. היה זה לא רק מופע אימים הממחיש כיצד מסוגל אינטרס כוחני צר להעביר אישה על תפיסת עולמה ועל כל אמת מידה מוסרית, אנושית ואתית בה היא נושאת לכאורה – אלא גם רגע מזוקק של תובנה עמוקה לגבי הכוחות הפועלים נגדינו מבית.

השנה האחרונה היתה עבורי, בכלל, "שנת הנשים". שנה של התכנסות, של מחשבות, של תהליכי הבנה ותובנות עמוקות יותר לגבי כל התנועה הרחבה הזו שנקראת "התנועה הפמיניסטית" וחשיבה מחדש על חלקי במארג הזה. באותה צלילות בה התגלתה בפני הבנאליות של הרשע, גיליתי גם כיצד הארגונים הפמיניסטיים לצידן פעלתי שנים, הן בשר מבשרו של הממסד,אשר בפועל מקיים אותן ושומר עליהן כעל בבת עינו.  למה הוא עושה זאת? אולי כדי שיהוו מס שפתיים ועלה תאנה לשימורו של המידרג הפטריארכאלי, של הקוד התרבותי אשר בכל אחת ממדרגותיו נמצאת האשה בחלק התחתון, מעליה תקרת הזכוכית ומעל התקרה – יושב גבר. 

 

ככה זה נראה,וזו המשמעות.

 הנה מעט מכל מה שהביא אותי לחשיבה מחודשת ולשאיפה להתמקמות מחודשת בזירה המתעתעת הזו:

• סירובה של שדולת הנשים לפעול במאבק המורות (110,000 אלף נשים!!) משום שזה "לא
  באג'נדה שלנו" (אח"כ נמסר לי שהן נהנות מתקציבים של מערכת החינוך בפרויקט נמש, ומהיסמכויות נוספות אל המערכת הציבורית).
• קבורת החמור שקברו הארגונים הפמיניסטיים את המאבק נגד ביטול חוק חזקת הגיל הרך באמצעות הצבת ייצוג מינימאלי בוועדת שניט מבלי לתת לנושא גיבוי יחצני וציבורי מספק, או אחר, או לדרוש הרחבת הייצוג והעמקתו. בכך שימרו "דעת מיעוט" בוועדה, מעין מס שפתיים לאג'נדה המתנגדת לשינוי החוק, ובה בעת נמנעו (כ"מיעוט") מהתגרות גלויה ובוטה בממסד.
• מקרה של הסתייגות רשמית (במכתב ליועץ המשפטי לממשלה) מדרישת פעילות פמיניסטיות לסגור אתרים בהם הן מאוימות אישית בגין פעילותן נגד ביטול חוק חזקת הגיל הרך, פעילות שהתקיימה במסגרת קואליציה בה לכאורה חברות הארגונים.
• מגוון קריאות תמיכה גלויות ומיוחצנות היטב בעד חיים רמון ונגד הנערה שהתלוננה נגדו – בניגוד גמור לכל אג'נדה ואמת פנימית אותה מייצגת כל מי שמגדירה עצמה כפמיניסטית ובכל זרם שהוא.כתבתי על כך בזמנו. 
• התגייסות של נשים רבות – פוליטיקאיות, סופרות, בלוגריות מלאות בעצמן ואחרות, לחזית נאו-ליבראלית אחידה הפוגעת בזכויות אדם של נשים וילדים בשם ה"צדק" ומשוואה דמיונית בין צדדים שאין ביניהם שוויון.

ועוד כהנה וכהנה דוגמאות.

אין הבדל רב בעיני, בין הכוחות השונים: שדולת הנשים, ויצ"ו (שהרוב המכריע של המועסקות בה מועסקות חינם, בהתנדבות – ואילו בראשה עומד גבר המקבל שכר גבוה בהרבה מהשכר הממוצע במשק!), נעמ"ת (שכעמיתותיה ויצ"ו ואמונה – מרבות לפטר מטפלות לפני שקבלו קביעות ולהעסיקן מחדש, בתנאי מינימום הדומים לאחרון קבלני-האדם), נשים המובלטות בתקשורת בזכות אמירתן המיזוגינית תחת כותרת "פמיניסטית". איזו חגיגה יחצנית נפלאה לשיטה ומחולליה – 'הנה, פמיניסטית שחושבת בהיגיון ועל פי ה"צדק", כמו גבר…'.  [השקפתי בנדון ידועה: מדובר באשה (ופגשתי לאחרונה רבות כאלו) העושה שימוש לרעה במעמדה על מנת להוציא את הסוציאל דמוקרטיה הפמיניסטית אל מחוץ לגדר].  

גם חלק מהארגונים הקטנים יותר (ממש לא כולן) נמצאים בקדירה, ואף אותה אשה שאחראית לכותרת הרשימה הזו.

כולן מצהירות על כוונה לקדם נשים, על אידיאולוגיה שוויונית, על הגדרה עצמית פמיניסטית – ופועלות פה ושם כתמונת מראה של הממסדים בהם הן חותרות לכאורה לשינוי, וכאחרון השוביניסטים החזיריים, הדורסנים (בפרפראזה לאמירות על הנאו ליברליזם החזירי שהביא את מדינת ישראל כולה אל פי הפחת).

אם אסכם את תחושתי בשנה האחרונה, המינורית מאוד (יחסית) בפעילות החברתית–פמיניסטית שלי – הרי שיש בה עייפות נפשית והרבה עצב.

המפגש החשוף עם הגלגלים הסמויים שמניעים את הרשע בנגזרותיו המגדריות, המאבק השוחק שאני מנהלת מזה שנים  על הכרה, השפעה וכבוד האדם של נשים  וחשיפת המוטיבציות הסמויות של כל מי שהאמנתי עד אז בכוונותיהן – משרה עלי עצב.

ואולי צער, זו המילה.