המאהל למען גלעד, גָלְעֵד על ציר הכאב והרשע

עדי ארד – תפילה לגלעד

ביקור במאהל של משפחת שליט

להלן הדיווח שלי מאמש,שיצא למקומונים, 17.3.09:

"הערב יצא אוטובוס מטעמה של עיריית רעננה, מלא בתושבים שאכפת להם, לתמוך במשפחת שליט. נציגת הורי חטיבת השרון הביאה למשפ' שליט קולאז' מפעילות ביה"ס בנושא, על מנת לצרפו לתיעוד התמיכה המצוי באוהל. על האוטובוס היו גם 2 נציגי הורים מברטוב, סמנכ"לית העירייה, עוד 2-3 עובדי עירייה (כל עובדי העירייה שהצטרפו – הצטרפו כתושבים מן השורה) ובעיקר – כ- 50 תושבים שהפגנת ההזדהות עם כאבה של משפ' שליט ועם הקריאה לשחרורו של גלעד חשובה להם. זהו האוטובוס השני שיוצא השבוע – יום קודם יצא אוטובוס תומכים צעירים מתנועות הנוער. במאהל מטה המאבק לשחרורו של גלעד שליט פגשנו את עו"ד אייל ברנדט הרענני, מיוזמי עצומת הקצינים ואופנוען שהביא את מועדון האופנועים הישראלי (עשרות אופנוענים) למסע תמיכה בקמפיין לשחרורו של גלעד. ברנדט נמצא במאהל ועוסק בקידום הנושא כבר מזה כשבוע".

בשם המתים, או בשם הדוֹגמה?

מפגן קהותו הבינאישית של הכאב האישי הוא מפגן מתסכל מתסכל, דווקא משום שלכאורה לא ניתן לבוא אליו בטענות. האנשים הללו פועלים ומופעלים מכאב. אבל את כאבם הם בחרו להפגין דווקא אל מול פניה של משפחת שליט, מרחק פסיעות ממנה, מעבר לכביש. המאהל שלהם עזוב. יש בו צלליות אדם בשחור ואדום ומאות שמות מודפסים, של הרוגי טרור שרוב משפחותיהם לא נשאלו האם הם מוכנים שייעשה שימוש כזה במתים כדי להרוג את החי. השכול של מיעוט העבדקנים שאכלסו את המאהל העזוב הזה זועק מהדֶקוֹר, מהעזובה ומנרות הנשמה. הוא כואב לא פחות מזה של משפחת שליט. רק שכשאנחנו למדים שמאחוריהם עומד ארגון אלמגור, שהוקם ע"י רבנים מהימין הקיצוני, נראה על פניו שלא הכאב הקים את המאהל אלא האג'נדה, זו שבדומה לאיסלאם המיליטנטי, מקדשת את הרעיון והגאווה הלאומית על פני קדושת החיים.

שיגרתי היום "יריית ניסוי" של המחשבה הזו בשבתי בבית הקפה השכונתי ונתקלתי בהתנגדות רגשית עצומה של הנוכחים לכל נימה של ביקורת על בחירתם הצינית, האכזרית (דה פקטו) של אלמגור למקם את המאהל שלהם ממש אל מול פניהם המאופקות של אביבה ונועם שליט. עברה בי לכן המחשבה שהציניות אף גדולה מששיערתי – שכן אנשי אלמגור יודעים שהכאב שלהם קדוש בעיני החברה הישראלית ועושים בו שימוש על מנת לערער על קדושת חייו של גלעד.

שלא תבינו אותי באופן מוטעה: ליבי עם כאבם, כפי שאני מאמינה שאכן ליבם עם כאבה של משפ' שליט, רק שכנראה שהמאהל לא מוקם מול משפחת שליט בשמו של הכאב הזה, אלא בשמה של כוונה פוליטית, רעיונית וכּתית רחבה ממנו והרבה פחות אישית ואנושית ממנו.

הילדים

ילדי תנועות הנוער שהיו שם בהמוניהם.

הילדים בצבא שכלואים בתוך מצב גדול מהם, אותו הם חייבים להצדיק לעצמם – ולכן עמדותיהם בזמן הצבא נוטות ימינה, מתחדדות לשחור-לבן, מוקצנות, מושטחות.

הילדים ששואלים עכשיו מה יהיה, כשיתגייסו, אם יפלו בשבי? האם מדינת ישראל לא תחזיר גם אותם?

הבת שלי בת ה- 7 מדקלמת את "כשהכריש והדג נפגשו לראשונה". גלעד עוד בשבי, ההורים במאהל, אולם לילדי כיתה ב' – זה כבר חלק מהאתוס הישראלי שמעצב את עמדתם, מכתיב באיזה משני האוהלים הם ישבו בבוא העת. והעת תבוא. 

שם

המפגש עם משפחת שליט הוא מפגש מכאיב. גלעד שליט הוא הילד של כולנו אולם בעיקר הוא הילד של אביבה ונועם שליט. למרות השקט שלהם – הסערה ניכרת. לראות אותם מקופלים מחרדה, מדאגה, מכאב – זה מקפל אותנו. ההתעמרות הצינית של אולמרט ושליחיו במשפחת שליט היא בלתי נתפסת ובלתי נסבלת. או שאולי היא נסבלת. עובדה, אנחנו סובלים אותה. ואנחנו הבאים בתור.

המאהל נראה כמו סט של צילומים. הניידות, התאורה, הכתבים, הטכנאים. בחדשות שמונה הפכו התומכים לניצבים בשואו של הימים הללו. ריאליטי הרבה יותר טוב מהאח הגדול. איפה העלבונות של מנחם בן לאנשי הבית, לעומת הבשורה שקבל נועם שליט מאחת העיתונאיות בשידור חי, שהמו"מ נכשל? מנחם בן, נועם שליט מאחוריך.

25 מטר משם מאהל שחור-אדום של מתנגדי שחרורו של גלעד (אין דרך אחרת לתאר אותם). אחת מהם, אם שכולה מאחת ההתנחלויות, התראיינה בבוקר לרדיו ואמרה שאם בניה יפלו בשבי, היא תבכה אבל מבקשת מהממשלה לא להתחשב בבכי שלה ולא לשחרר מחבלים. ממש חנה ושבעת בניה, האתוס היהודי הרקוב של מוסר כפול – קדושת החיים וביזויים, הפיכה פגאנית של הסמל לאלוהים.

50 מטר משם – קפה מומנט (היום קוראים לו אחרת, אבל הוא ישאר לעולם קפה מומנט, גם כשיהפוך פעם לבוטיק או סוכנות ביטוח). בתוך האלוהים של "לא בכל מחיר" אוכלים שרימפס. המקום מלא, הכאב של משפחת שליט טוב לעסקים. נכנסנו לשתות קפה לפני הנסיעה הלילית בחזרה לרעננה. יואל שליט ועוד 3 אנשים פינו לנו שולחן.

איתנו באוטובוס היתה גם אם של אחת מקורבנות הטרור הרענניות, שציינה אף היא שאין דרך לראות את הנושא אלא בבחינת "גלעד הוא הילד של כולנו". גם אותה אף אחד לא שאל אם להשתמש בבת שלה כדי להתנגד באמצעותה למחיר שחרורו של גלעד. זה מרגיז אותה אבל היא לא אומרת דבר, מתוך כבוד לכאב, למרות שהיא מבינה שההתנגדות הספציפית הזו שלהם היא בשמה של האג'נדה יותר מאשר בשמו של הלב.

אם האגו הלאומי מעריך כי 100 מחבלים הם "סכנה אסטרטגית לקיומה של מדינת ישראל" – הרי שאבוי למדינת ישראל.

דיקלה, ושבו בנים לגבולם