ראש בראש: העיקר לא לשלם מזונות

מענה למאמרו של גיא רוה – נשים מקדמות אי שוויון?!

המאבק נגד ביטול מה שנקרא בטעות (או בזדון והטעייה) "חוק חזקת הגיל הרך, נמשך כבר מס' שנים. הצטרפתי אליו מראשיתו מאחר וראיתי בברור את התהליכים החברתיים ואת המגמה האלימה שבאה (שוב) להיל נשים מוחלשות מזכויות היסוד שלהם.

ואכן, המאבק הגברי ל"שוויון הורי" הצדיק את הניחוח שעלה ממנו כבר בשלביו הראשונים: אלימות מילולית קשה ברשת, איומים על פעילות פמיניסטיות, והגדילו לעשות פעילים שהקימו על שמינו אתר פורנו, בתוך אתר "הקול הגברי" של אדם בשם גיל רונן, שכל תמונה בו היתה קישור לאחד ממאמרינו. בועדה לקידום מעמד האשה בראשות ח"כ ענבל גבריאלי, ביום 7 בנובמבר 2005, הגיבה ע"ל כל יו"ר הועדה:

היו"ר ענבל גבריאלי:

יש לכם אתר אינטרנט?

גיל רונן:

כן.

היו"ר ענבל גבריאלי:

הדפים המצולמים האלה הם מאתר האינטרנט הזה?

גיל רונן:

לא. יכול להיות שמישהו ציטט אותנו או שאב השראה.

היו"ר ענבל גבריאלי:

אבל אם היו מצטטים אותי ושמים למעלה תמונה של גבר מתערטל הייתי בוודאי מוחה.

אותו פעיל פרסם לאחר זמן הודעה בפורום הורות שווה בוואלה, הקורא לגברים לתת לו את כתובתיהן של הפמיניסטיות, תוך פירוט שמותינו, על מנת שיוכלו לבוא עימנו חשבון. כשפניתי להורות שווה למחיקת ההודעה המאוד לא חוקית הזו, נתקלתי בהיתממות וסירוב, שתורצה שנתיים מאוחר יותר כ"מחוייבות גבוהה לסולידאריות גברית". למעשה, עם הזמן החל דיאלוג ראשוני עם חלק מלוחמי זכויות האב הללו, כלומר עם מיעוטם שהגיעו למאבק מתוך מצוקה הורית קשה ומאבק אמת על זכותם האבהית.

מה שהפיל שוב ושוב את הסיכוי לשת"פ כזה הוא החיבור הבלתי נתיק, מבחירה, של אותם לוחמי אמת, בעיקרון הסולידאריות הגברית האלימה במקום בעיקרון הצדק, השוויון והאמת. חלק מאסטרטגיית מועדון הגברים הזו באה לידי ביטוי במדיניות ה"זה לא אני (שיושב בהנהלת – למשל – הורות שווה ומנהל בלוג תחת אתר הורות שווה, במקרה של גיא רוה, אותו שאלתי על אחריותו כחבר הנהלה לביטויי הסתה ושטנה שעלו בעבר בפורומים שלהם): זה הם – תפני אליהם, אני לא שייך לזה. התשובה מצביעה על דפוס עקבי – דומה במקצת לתיאוריית "העשבים השוטים" בה כל הקהילה מעודדת את העבריין, אותו היא תגדיר כמי שנמצא מחוץ למחנה לכשתידרש לתת על מעשיו את הדין. מדיניות הטפלון מאפשרת מאבק אלים במראית עין נאורה ושוויונית. פטנט שכדאי לזכור.

חשוב לי לציין, שאט אט החלו גם ליצור איתנו קשר נשותיהן לשעבר של חלק מאותם פעילי זכויות האבהות. מסתבר שבהרבה מקרים מדובר בנשים שספגו אלימות לסוגיה, או שמפרנסות לבד את הילדים  כי גרושיהם משתמטי מזונות, האבות משתמטי הסדרי ראייה והן עצמן סובלות ממסכת של התנכלות מתמשכת מאז הגרושין.

אם להתבסס על מה שקורה בישראל, הרי שיש כאן מספר עצום של משתמטי מזונות, 24,000 מנשותיהם מקבלות השלמת הכנסה מהביטוח הלאומי. בהערכה שנעשתה בתקופת מאבק החד הוריות ב- 2003, הוערך המספר הכולל של משתמטי המזונות בכ- 90,000. הפסיכולוג חיים עמית, מחבר הספר "ההורים כבני אדם", אומר: "מעורבות האם בגידול הילדים עדיין עומדת על 70% – 80%, גם במשפחות שבהן מנהלים שני ההורים קריירות. האימהות עובדות למעשה במשרה כפולה, כפי שקבעה הסוציולוגית המפורסמת ארלי ראסל הוצ'סצילד (Arli Hochschild, 1987), פרופסור לסוציולוגיה באוניברסיטת ברקלי: משרה אחת בעבודה, ומשרה אחרת בבית. האבות יכולים עדיין לבחור האם ברצונם להיות שותפים בגידול הילדים ובאיזו מידה".

וארגוני הגברים? מסרבים לדבר על מעורבות הורית לפני הגרושין, ממקדים את חיצי השנאה באשה העומדת לכאורה בינם לבין ילדיהם וב"פמיניסטיות", ומדברים הרבה, אולי הרבה מדי, על מזונות.

אז למה בכל זאת הסכמתי לתת לגיא רוה במה?

כי מי שנכנסים היום לתמונה, כדאי שיראו את כולה. כולל אוסף האמירות הדמגוגיות וסיסמאות השוויון שמייצרים הטעייה גדולה של מקבלי ההחלטות.

אז הנה האמת והבדיה, כתשובה לגיא רוה:

הפמיניזם ה”נאור”, שמטרתו המוצהרת היא קידום נשים, פועל לרעתן ולרעת החברה כולה כאשר הנישואים מתפרקים וההורים מתגרשים. (ג.ר.)

עיקר המאבק התנהל כמובן לא מול טיעונים וניתוחים סוציולוגיים-מגדריים אלא בדה-לגיטימציה לפמיניזם ולפמיניסטיות, כמייצגות פוריטאניות אנטי גברית לכאורה, הפוגעת בשוויון. מצג השווא הזה משותף לכל הפועלים בעד ביטול חוק חזקת הגיל הרך.

חוק “חזקת גיל הרך”, הינו חוק שנחקק בשנת 1962, ומשמעותו היא שהחזקה (משמורת) על הילדים עד גיל 6 (וגם לאחר מכן, עקב ההמשכיות) ניתנת אוטומטית לאם. (ג.ר.)

למעשה אין דבר כזה "חוק חזקת הגיל הרך". מה שקיים הוא סעיף בחוק החזקה המשפטית והאפוטרופסות, הקובע כי "בהיעדר הסכמה בין ההורים – ילד עד גיל 6 ישאר בחזקת אימו". הכוונה היא לגירושין בקונפליקט גבוה, המהווים אחוזים בודדים (גם אם קולניים) מכלל הגירושין. במצב זה, הסבירות הגבוהה היא לאלימות, בדר"כ מצד האב, והחוק מבסס לכן את עמדתו על הגנה דמוקרטית על החלש (במקרה זה החלשה וילדיה/ילדיהם). הפסיקות אינן אוטומטיות כי אם מתקבלות לאחר שמוצו כל ערוצי ההידברות שיכול בית המשפט לדרוש מהמתגרשים, מתוך ראיית טובת הילד.

 לפני כ 5 שנים הוקמה ועדת שניט (בראשותו של פרופ’ דן שניט) לבחינת ההיבטים המשפטיים של האחריות ההורית בגירושין. הוועדה ממליצה במסקנותיה לבטל את חוק “חזקת הגיל הרך”(ג.ר.).

מסקנותיה של הועדה נרשמו במאמר פרי עטו של דן שניט, כבר ב- 1994. פנייתינו למשרד המשפטים לבטל את מינויו לראשות הועדה בשל עמדה מוקדמת ונחרצת המונעת בדיקת אמת, לא נענתה אפילו. הועדה נהגה באגרסיה מפתיעה כלפי ארגוני הנשים ונציגות המאבק. פגישת הועדה בה נקראנו לעדות התנהלה ברוח תזזית מצידו של היו"ר, דן שניט, שלא איפשר לאף דוברת להשלים משפט ללא הערותיו. להלן עדות משותפת שלי, של ד"ר אורלי בנימין ושל ד"ר אסתר הרצוג, שהקראתי בפני הועדה.

במדינות המערב כבר מזמן ביטלו את חוק “חזקת גיל הרך” המיושן. בכולן מקדמים את טובת הילד כך שיזכה לשני הורים פעילים בחייו החולקים את האחריות ההורית לגביו וזאת בהתאם למחקרים פסיכולוגיים עדכניים (ג.ר.).

מדינות שעברו ל"חוק המטפל העיקרי", היינו – מי שטיפל/ה יותר בילדים לפני הגרושין, יהפןוך/תהפוך לבעל/ת החזקה המשפטית, מצאו שלאחר שהעבירו את ההורים והילדים תהליך משפטיזציה, עירבו את כל המערכות הקהילתיות בחיי הילדים, הכניסו לבתי הילדים פסיכולוגים ועו"סים, ערכו תצפיות וחקירות – בכ- 90% מהמשפחות נמסרה המשמורת לאם. ככל שאין לאף אחת מאיתנו כוונה למנוע או לעכב אבהות שוויונית, חשוב להבין מהנתון הנ'ל שהמצב החברתי הקיים לא רק שלא ניתן לתקנו באמצעות החקיקה, אלא שהחקיקה אף מכרסמת ביכולת הכלכלית של ההורים ובעתודות הכלכליות המאפשרות להם להקנות חינוך הולם (בעיקר האם – שהכנסתה הצפויה נמוכה בכ- 30% משל הגבר), בריאו, מדור וכיו"ב. וזאת עוד לפני שבחנו אפשרויות של השפעה טראומטית על הילדים ומתחים המסלימים מאבקים בין ההורים.

אחת המטרות העיקריות של ארגוני הנשים בהשארת הגדרות הוריות מפלות בין אם לאב, כך שהגדרתה ההורית של האם תמיד תהיה עדיפה (“משמורן יחיד”, “הורה עיקרי” או “בית עיקרי”) היא שאחרת ייווצר קושי משמעותי בכל הקשור להטבות הסוציאליות הניתנות כיום למשפחות חד-הוריות. בהעדר סימון משפטי של הורה שהוא המטפל העיקרי בילד, לא ברור כיצד יזוהו המשפחות החד-הוריות (שאינן באמת חד הוריות, שהרי לילד שני הורים מוכרים וידועים) והעומדות בראשן וכיצד תובטח רשת הביטחון הסוציאלי המגיעה להן (ג.ר.).

זהו מסוג המשפטים המוציא את המרצע מן השק: העיקר לא לשלם מזונות ומי יהיה זה שיגבה את הטבות הביטוח הלאומי המגיעות לילדים.  כל מה שמתואר במשפט המורכב הנ'ל, אינו משקף כמובן את מטרות ארגוני הנשים. השלב הבא והמוצהר במאבק הגברים, רקגע אחרי הכרזת משמורת משותפת, על פי הצהרתם שלהם – היא לתבוע ביטול מזונות שכן הילדים חיים "חצי חצי".  זה המקום למס' הבהרות למושגים רווחים בנושא:

משמורת משותפת: מינוח עממי לחצי-חצי, למרות שלמעשה כל הורים גרושים מחזיקים במשמורת משותפת (שהיא האחריות המשפטית לילדים, הנוגעת לאישור משותף לנושאי ליבה כגון חינוך, טיפולים רפואיים וכו'). מה שאינו חצי חצי הוא ה"חזקה" – באיזה בית הילד/ה ישנ/ה יותר.  באשר להטבות שונות, מאחר ואילו שייכות לילדים ולא להורים, הרי שמי שדורשים "משמורת משותפת" – ראוי שידעו שכזו, חייבת להיות מבוססת על יחסי שיתוף עמוקים ונטולי מאבקי אגו קשים, כך שאין שאלת חלוקה שכן ענייני ניהול הכספים הנוגעים לילדים משותפים אף הם (בהזדמנות זו ראוי לשאול מדוע חושב גיא רוה שהתפיסה שהקשר בין ההורים צריך להיות טוב, היא תפיסה שגויה. על איזו תיאוריה או פרקטיקה הוא מבסס את דבריו?). מאחר ולרוב הנאבקים בנשותיהם באמצעות ה"טיקט" של שוויון הורי אין כוונה כנראה לוותר על המאבק הטוסטסטרוני באם ילדיהם, הראי ששום בית משפט שפוי לא יניח בידם את החזקה ממילא. התוצאה המתבקשת היא ילדים החיים עם אמא ענייה יותר, מותשת יותר וקשר מאוד לא מספק עם האב.

הסיכוי כי ביטול “חזקת גיל הרך” יוביל לחלוקת תפקידים שוויונית במשפחה, בכל משפחה, באופן מיידי, הוא קלוש בעיני (ג.ר.)

ולא נותר לי אלא לומר אמן.

לשיטת המצדדים בביטול הסעיף, כאילו עצם ביטולו מראה נאורות ושוויון:  ספרו את זה לנשים שבהיעדר יכולת כלכלית שווה לסעד משפטי, תוותרנה על כל מה שיש להן למען היקר להן, למשל, והרבה יותר (כמותית ואיכותית) משזה קורה היום.

כל פניותינו בעבר לגברים לשתף פעולה בתהליכים הסברתיים, חינוך לאבהות שווה, שיח הסברתי להורים בכלל ואבות בפרט, מאבק לשוק תעסוקה ידידותי למשפחה כולה ועוד – נדחו על הסף ובאלימות (מכבושה ועד מילולית בוטה). קל להסיק משם שאין במאבק הזה, בכללותו, כוונה אמיתית לשוויון (מבלי לפגוע כמובן באלו שכוונתם אמיתית ונתקלה בחומה נשית בצורה – מה שקורה סטטיסטית במיעוט המקרים – אבל קורה פה ושם).

ולסיפא, סיפר לי בשבוע שעבר איש תקשורת ידוע המצוי בתהלי גרושית מאשתו ואם ילדיו:  הכסף שאני נותן משמש למספרה שלה וללק בציפורניים….כאם המגדלת רק שני ילדים, אני שואלת אותם ואתכם: האמנם?

כפי שאמר אחד הפעילים הבולטים בראיו למקומון לפני כחמש שנים: 'אני יודע שאם הילד יהיה חצי אצלי, העיקר זה לא לשלם לה מזונות".