לא מחוברות

לא חשבתי לכתוב על מחוברים, אולם כשאני קוראת את כל מה שנכתב ע"י נשים (בחלקן פמיניסטיות) ברשת, אני מרגישה צורך לאזן טיפה את התמונה.

בין זו שלא צופה בה כי הסדרה "שוביניסטית" לבין זו שבוחרת בקריאה פשטנית של הצעקה של שי גולדן כ"צועק על אחיו" במקום להבין שגם אם הוא ביים את הרגע – מדובר בצעקת הכאב האישי שלו, בין ה"אני נמנעת מלצפות בסדרה ולא בכדי" (מה אנחנו צריכות להבין מאמירה כזו?) לזו שתוקפת את עידית רעייתו של רן שריג על שהוא אומר לה שהוא אוהב אותה והיא עונה שייקח סמרטוט וינקה (מה נראה לך, יקירתי: הסצינה המניפולטיבית הזו התחילה מהרגע הנצפה?), בין הגדרתה הרשמית של הסדרה כריאליטי לבין הכותבת שקובעת מבחינה מקצועית שהמצטלמים לא יכולים להיות הם עצמם מול המצלמה, אנסה לשבץ את  השני-גרוש שלי על הסדרה התיעודית (סמי ריאליטי), המגדרית והחברתית הטובה ביותר שנוצרה כאן בשנים האחרונות;

יש גברים כאלה

חמשת המחוברים מייצגים יחד את האימג' הגברי הכולל, באופן המחמיא בעיקר למי שבחר בהם. אפשר לבחון דרכם גברים וגבריות מהיבטים של אינטליגנציה רגשית, אחריות אישית, עומק האישיות (בהבנה שמתקיימת התנצחות מתמדת בין גבריות ארכיטיפית לאישיות מורכבת – מהו הצד המנצח, אצל מי מהמחוברים ומתי? מי מצליח לייצר סנרגיה בין הקטבים הללו ומי נכנע לצד אחד בלבד?), יכולת ראיית האדם שבכל אשה, יכולת לניהול מו"מ עם הסביבה על מיקומם החברתי, מידת האומץ שיש להם למול התמודדות עם שדים מעברם ועם עצמם בכאן ועכשיו, בגרות, פקחות ו/או תבונה אנושיים, היכולת לצבור ניסיון חיים (שקשורה גם היא לאופן בו הם מסוגלים לנהל מו"מ עם שד הגבריות הארכיטיפית שיושב להם על הכתף ולא מפסיק ללחוש לחשים לאזניהם, את מי בחייהם הם ממנים לנציג/ה של השד הזה ואת מי הם ממנים לנציג/ת האנושיות המורכבת…) ועוד כהנה וכהנה סוגיות אנושיות-מגדריות בתכלית.

בסה"כ, כל אחד מהגברים הללו מייצג גבר שאנחנו מכירות או הכרנו, וכל אחד מהגברים הללו מכיל בתוכו גם את האחרים. הגבריות נמדדת שם גם בשלבי חיים ובמעגלי חיים, היא כבר לא מודל של גבר-טוב-גבר-רע. מחוברים, אם באמת אנחנו צופות בסדרה ומקשיבות להם (ולא לאקו הפנימי המנוון שבא מתוכינו ומתוך הסטריאוטיפיזציה של ניסיון חיינו עם גברים לסוגיהם), עושות לנו חיים קשים: הגבר הרע הוא גם גבר טוב, הגבר הטוב הוא גם גבר רע. קשה יותר לתייג אותם, אנחנו צריכות לעשות כאן עבודה,  מהסוג השוויוני לגמרי ובגובה העיניים.

מבחן התוצאה

אולי עידית אומרת לרן שריג, במבט קהה, לקחת סמרטוט ולנקות כשהוא מתוודה בפניה על אהבתו אליה, אבל המצלמה לא היתה שם כשהוא והג'וינטים שלו יצאו לשתות ולבלות כל הלילה בעוד היא היתה זו שקמה לילדה ונשארה לבד בבית. במבחן התוצאה, עידית מנהלת משפחה, רן שובר משפחות.

הטוקבקייה תוססת סביב קשיחותה של עידית, אבל כבר באחד הפרקים הראשונים שמתי לב שיש לה רגישות גבוהה לריחות (כשהם יצאו לבלות באוטו שאחת הבנות הקיאה בו, וזה הרס לה את הבילוי). לא היא וה"קוטריי" שלה הרסו את הבילוי בפארק עם הילדות, אלא העובדה הפשוטה שרן לא שם לב עם מי הוא חי. אני בספק אם אני הייתי לוקחת את עידית לשייט בסירה מסריחה מדלק, ועוד אחרי שבוע בו היא ננטשה על ידי רן לילה אחר לילה באקט נרקסיסטי של מי ש"מחפש אהבה". זוהי הרי אכזבה ידועה מראש, וודאי שלרן – שכבר בנה אז את הרציונל הדמיוני שיאפשר לו להצדיק "התאהבות" באחרת (שאותה הוא מגדיר כ"מצאתי חבר" – ביטוי מעניין שחזר על עצמו מס' פעמים ומדגיש את הדיכוטומיה של המנסח עצמו, פרפראזה על מודל המדונה והזונה). כמחווה לרן, אולי זה הזמן לשים פסקול של השיר של אתי אנקרי – לך תתרגל איתה…

אז עידית היא הרעה? לא נראה לי שיש רעים בפרשה הזו. יש את אותו ז'אנר גברי שטחי שלא רואה ממטר אף סובייקט חוץ מזה של עצמו, שגם אותו הוא לא מצליח לנתח מי-יודע-מה. זהו אולי ביטוי לאותה השטחה ואומללות גברית שראויות לשינוי מהבסיס, מהחינוך לגבריות, מהרגע שבו קוראים לתינוק "גבר" לפני שהוא הוכיח לעצמו שהוא בן אדם.

כואב הלב על עידית אבל יותר מכך על רן, שמציג כאן (ומוצג ע"י העורך) כמודל לגבריות לא מחברת בעליל. צפו בו ותבינו מה חשוב מאוד שנלמד את הבנים שלנו לא להיות. אמא שלו, שאמרה לו שהיא מתביישת בו (בעוד הוא מתעקש על "זה אני" כמו בוסי וכוס המשקה שלו, מוכר את כל מי ומה שיכולים לעשות אותו אדם מאושר תמורת נזיד סטריאוטיפים עצמיים על עצמאות וגבריות), היתה שם… אז נשים יקרות, תלמדו מזה משהו – תגדלו בן אדם, לא רק בן.

מולו, במבחן התוצאה, נכשלים הטוקבקיסטימ/ות והכותבים/ות שמנסים להשטיח את שי גולדן לכלל "מניאק". מסתבר שגולדן – שמצליח לקיים סדר עדיפויות אישי מורכב ולנהל חיי משפחה וחיים מקצועיים המצויים בהתפתחות מתמדת, הוא בעל האינטליגנציה הרגשית הגבוהה ביותר מבין הגברים בסדרה. הוא כמעט היחידי (חוץ מלואיס) שמסוגל לעבור מהאני החווה לאני המתבונן תוך כדי שהארועים בחייו מתרחשים, להתחבר לעצמו ולתעדף את גחמותיו הרגשיות על פי סדר היום הרגשי והמשפחתי שקבע לעצמו. גולדן הוא למעשה האישיות הבוגרת היחידה בסדרה הזו. אחד מכל חמשה גברים, כמו בחיים.

ה"מניאק" אולי לא תמיד נחמד אבל הוא נאמן לאשתו וילדיו, וכשהוא רב עם אחיו או אביו – הוא נשאר לסגור עניינים ולא בורח לגג לעשן ג'וינט. כנראה שצריך שלא תהיה השפעה מזיקה שלנו, האמהות – שהופכות את הבנים ל"גברים" בתהליך חיברות מתמשך בו רבות מדי מאיתנו מוחקות את עצמינו כסובייקט ומעניקות לבן שלנו שירותיים על בסיס רציונל מגדרי ברור – כדי שיהיה לבן הזה מרחב להתפתח גם כאדם מורכב, לא רק כ"גבר".  יש צד טוב ליתמות. זה, כמובן, בתנאי שיש ליתום תחושת חסות (במקרה זה – של אחיו רן, שגדל למעשה במציאות פנימית לגמרי אחרת) המעניקה ביטחון מינימאלי.

גבר הולך לאיבוד

גבר שמסכם את עצמו בקשר שבין הזין לראש, סופו שיאבד את שניהם.

דודו בוסי מדגים יפה את השיטה הזו. ברגע שהמשקה עומד לפני האשה ("הסברתי לה שאף אחת לא עומדת ביני לבין המשקה שלי") והזין הוא מורה הדרך במבוכים הוגינאליים של האשה ולא כמיהות הלב ושליחותו של האדם בעולם הזה, כך הוא ימשיך להיפלט מואגינה אחרי ואגינה, לקור העליבות והבדידות של להיות "גבר" לפני שאתה אישיות מורכבת, בנאדם.  

בוסי הוא כל מה שאנחנו רוצות לא לגרום לאף גבר להיות, ממניעים הומאניטריים כמובן: חזות מפוארת לחלל ריק, סלון ריק ועלוב בבניין מפואר. כשאדם מחליט (כפי שהדגים יפה גולדן בתיאור עברם הזוגי שלו ושל רעייתו לרן שריג, שבא לבקר) מהי שליחותו בעולם הזה – יש לו אותה. כשהוא יחליט להיות משהו אחר, הוא יהיה. עד אז – מה שרואים זה מה שיש.

במבחן התוצאה, ה"גבר גבר" מתגלה כואקום אישיותי שבעליו לא מוכן לפתוח לו את הפקק ולאפשר לקצת אוויר להיכנס לתוכו. למה? כי ככה גידלו אותו, וככה נראה בסדרה שהוא מגדל את הבת שלו. כשנערה מתבגרת היא המבוגר האחראי בבית, שניהם ייצאו בסופו של דבר נפגעים.

אז תוצאתית – אין תוכו כברו. הגבר השרמנטי והסקסי מתגלה ככלי ריק. זהו משהו שכדאי לזכור כשאנחנו פוגשות את השרמנטי הסקסי הבא: לא כל הנוצץ זהב. הגבר לא ממש גבר, האדם לא ממש עמוק, הסקסי לא ממש סקסי ברגע שהן מגלות כמה הוא לא מעניין, כי הוא החליט לחיות בהילוך חמישי רק את הקליפה של עצמו.

בוסי הוא לא הסיוט של כל אמא פולניה/חלבית/יָמנית, כפי שהוא מעיד על עצמו בסוג של טפיחת שכם זחוחה. הוא הסיוט של עצמו. הוא אינו ראוי לכעס נשי וזעם פמיניסטי יוקד, אלא לחמלה אנושית.

ילדים של אלוהים

ולא התייחסתי עדיין לישי גרין ולואיס אדרי.

ישי גרין הוא הגבר הממוצע. אפשר להתנהל איתו, אפשר לנהל אותו, הוא לא נוח במידה נוחה ומתקבלת על הדעת. הוא אולי מס' 2 או 3 אחרי גולדן באינטליגנציה רגשית, ומשחק את המשבצת של אותו הילד שהאינטליגנציה הרגשית הזו הוטמעה בו מילדות, כנראה, כשפה פנימית. מישהו/י תווכ/ה בינו לבין העולם, הוא קבל פרשנות למה שהוא ראה וחווה, הוא זכה להבין מה עומד מאחורי כל סטריאוטיפ וארכיטיפ, הוא נחשף להסברים לתופעות הקצה שעברו עליו בילדותו.

גרין הוא המודל הממוצע של הגבר הצעיר שגדל בבורגנות הישראלית המיינסטרימית וקבל מסר קצת יותר מאוזן על עצמו. רוב הנשים שמספרות לי, בקבוצות שאני מנחה, על הבעל השוויוני שלהן וההורות השוויונית שלהן, מדברות על גרין שכזה – שמצליח להסוות יפה את ההיצמדות שלו לתפקידיו המגדריים (למשל – "המפרנס") בעזרת מחוות חינניות של שיתוף ובעזרת כניעות אינסטרומנטאלית בכל הנושאים (למשל – יחסים: "אני לא מבין, אז תגידי לי מה את רוצה דפנה ואני אעשה את זה"….) שהוא כגבר לא ממש בקיא בהם, לכאורה. הגבר הצעיר המודרני הזה, הוא האחראי הסמלי לאמירה ש"גברים היום הם אחרים". הוא פחות פטריארכל בוטה מאביו, אבל כנראה שהרבה יותר מהילדים שיוולדו לו. הוא נקודת ציון על הדרך לשוויון מגדרי מלא, להתבוננות בנשים בגובה העיניים.

אדרי, לעומתו, עשוי מחומרים אחרים. כפי שאת גולדן פטרה היתמות מהבנייה מגדרית של עצמו ואפשרה לו לראות בעצמו סובייקט ולא אובייקט גברי, כך תרם מרד הנעורים של אדרי באביו להיעדר ההפנמה של תפקיד "הגבר" במשפחה. הוא מנקה, מכבס ומורח לחברה שלו לק על הציפורניים,  הוא ממלא את תפקידו החברתי, המשפחתי והזוגי כלואיס אדרי, לא כ"גבר". הוא חוקר את התפקידים החברתיים שלו, הוא אינו מקבל אותם כמובן מאליו. אדרי הוא פרפראזה מקסימה ונוגעת ללב של הילד מהפרסומת של קופ"ח: "למה?". רגע לפני שנחתמת אישיותו הבוגרת, הוא מאפשר לנו פתח הצצה חשוב אל מכמני נפשו של ילד, וכיצד אנחנו לוקחות חלק פעיל כל כך בלהפוך אותו לארכיטיפ הגבריות שאנחנו בסופו של דבר מגנות.

אדרי שובר סטריאוטיפים מגדריים וחברתיים במובן נוסף וחשוב: הילד המזרחי הדתי משדרות שגדל בפנימייה, מתברר כגבר צעיר המתגבש לכלל אישיות סובלנית, שוויונית ואמפטית. בסיפא של התכנית מסתבר שגם אבא שלו, שמוצג לאורך הסדרה כמזרחי-דתי-שוביניסט קלאסי, איננו רק מה שהיה לנו נוח לחשוב שהוא.

אחריות

אם יש מסר שהסדרה הזו, כסדרה מגדרית חידדה לי, הרי שהוא האחריות האישית שלי ושל כל אחת מאיתנו ליצירת עולם מגדרי וחברתי אחר. זה מתחיל מההתבוננות, עובר לפרשנות ומסתיים בתוצאה. עוד לא קראתי ולו פוסט אחד ברשת שהתבונן בגברים בסדרה כפי שאדרי מתבונן בעצמו ובאנשים המשפיעים על חייו, למשל. בחקר, בסקרנות, בניסיון להבין. ההתייחסות הנשית לסדרה גבלה עד כה (לפחות ממה שקראתי) בהחפצה מוחלטת, שיפוטית, לטוב ולרע. כדי לשנות פרדיגמות ולהניע את האחר לפתח נקודות מבט נוספות על החיים – אנחנו נדרשות למידה של אמפטיה שבלטה בהעדרה ככל שהתגובה היתה "פמיניסטית" יותר.

מודל התפתחות התודעה הפמיניסטית של דאונינג וראש (1985) מייחס לשלבים הרביעי והחמישי סינטזה ומחוייבות אקטיבית. הגיע הזמן שנצמח לשם – ובדרך למחאה הצודקת על החפצתנו כאובייקט בעולם גברי, נפסיק להחפיץ גברים. כי כמו אצל בוסי – זה משאיר אותנו עם ארגומנטציה חיצונית מפוארת לתוכן ריק.