לא מחוברות

לא חשבתי לכתוב על מחוברים, אולם כשאני קוראת את כל מה שנכתב ע"י נשים (בחלקן פמיניסטיות) ברשת, אני מרגישה צורך לאזן טיפה את התמונה.

בין זו שלא צופה בה כי הסדרה "שוביניסטית" לבין זו שבוחרת בקריאה פשטנית של הצעקה של שי גולדן כ"צועק על אחיו" במקום להבין שגם אם הוא ביים את הרגע – מדובר בצעקת הכאב האישי שלו, בין ה"אני נמנעת מלצפות בסדרה ולא בכדי" (מה אנחנו צריכות להבין מאמירה כזו?) לזו שתוקפת את עידית רעייתו של רן שריג על שהוא אומר לה שהוא אוהב אותה והיא עונה שייקח סמרטוט וינקה (מה נראה לך, יקירתי: הסצינה המניפולטיבית הזו התחילה מהרגע הנצפה?), בין הגדרתה הרשמית של הסדרה כריאליטי לבין הכותבת שקובעת מבחינה מקצועית שהמצטלמים לא יכולים להיות הם עצמם מול המצלמה, אנסה לשבץ את  השני-גרוש שלי על הסדרה התיעודית (סמי ריאליטי), המגדרית והחברתית הטובה ביותר שנוצרה כאן בשנים האחרונות;

יש גברים כאלה

חמשת המחוברים מייצגים יחד את האימג' הגברי הכולל, באופן המחמיא בעיקר למי שבחר בהם. אפשר לבחון דרכם גברים וגבריות מהיבטים של אינטליגנציה רגשית, אחריות אישית, עומק האישיות (בהבנה שמתקיימת התנצחות מתמדת בין גבריות ארכיטיפית לאישיות מורכבת – מהו הצד המנצח, אצל מי מהמחוברים ומתי? מי מצליח לייצר סנרגיה בין הקטבים הללו ומי נכנע לצד אחד בלבד?), יכולת ראיית האדם שבכל אשה, יכולת לניהול מו"מ עם הסביבה על מיקומם החברתי, מידת האומץ שיש להם למול התמודדות עם שדים מעברם ועם עצמם בכאן ועכשיו, בגרות, פקחות ו/או תבונה אנושיים, היכולת לצבור ניסיון חיים (שקשורה גם היא לאופן בו הם מסוגלים לנהל מו"מ עם שד הגבריות הארכיטיפית שיושב להם על הכתף ולא מפסיק ללחוש לחשים לאזניהם, את מי בחייהם הם ממנים לנציג/ה של השד הזה ואת מי הם ממנים לנציג/ת האנושיות המורכבת…) ועוד כהנה וכהנה סוגיות אנושיות-מגדריות בתכלית.

בסה"כ, כל אחד מהגברים הללו מייצג גבר שאנחנו מכירות או הכרנו, וכל אחד מהגברים הללו מכיל בתוכו גם את האחרים. הגבריות נמדדת שם גם בשלבי חיים ובמעגלי חיים, היא כבר לא מודל של גבר-טוב-גבר-רע. מחוברים, אם באמת אנחנו צופות בסדרה ומקשיבות להם (ולא לאקו הפנימי המנוון שבא מתוכינו ומתוך הסטריאוטיפיזציה של ניסיון חיינו עם גברים לסוגיהם), עושות לנו חיים קשים: הגבר הרע הוא גם גבר טוב, הגבר הטוב הוא גם גבר רע. קשה יותר לתייג אותם, אנחנו צריכות לעשות כאן עבודה,  מהסוג השוויוני לגמרי ובגובה העיניים.

מבחן התוצאה

אולי עידית אומרת לרן שריג, במבט קהה, לקחת סמרטוט ולנקות כשהוא מתוודה בפניה על אהבתו אליה, אבל המצלמה לא היתה שם כשהוא והג'וינטים שלו יצאו לשתות ולבלות כל הלילה בעוד היא היתה זו שקמה לילדה ונשארה לבד בבית. במבחן התוצאה, עידית מנהלת משפחה, רן שובר משפחות.

הטוקבקייה תוססת סביב קשיחותה של עידית, אבל כבר באחד הפרקים הראשונים שמתי לב שיש לה רגישות גבוהה לריחות (כשהם יצאו לבלות באוטו שאחת הבנות הקיאה בו, וזה הרס לה את הבילוי). לא היא וה"קוטריי" שלה הרסו את הבילוי בפארק עם הילדות, אלא העובדה הפשוטה שרן לא שם לב עם מי הוא חי. אני בספק אם אני הייתי לוקחת את עידית לשייט בסירה מסריחה מדלק, ועוד אחרי שבוע בו היא ננטשה על ידי רן לילה אחר לילה באקט נרקסיסטי של מי ש"מחפש אהבה". זוהי הרי אכזבה ידועה מראש, וודאי שלרן – שכבר בנה אז את הרציונל הדמיוני שיאפשר לו להצדיק "התאהבות" באחרת (שאותה הוא מגדיר כ"מצאתי חבר" – ביטוי מעניין שחזר על עצמו מס' פעמים ומדגיש את הדיכוטומיה של המנסח עצמו, פרפראזה על מודל המדונה והזונה). כמחווה לרן, אולי זה הזמן לשים פסקול של השיר של אתי אנקרי – לך תתרגל איתה

אז עידית היא הרעה? לא נראה לי שיש רעים בפרשה הזו. יש את אותו ז'אנר גברי שטחי שלא רואה ממטר אף סובייקט חוץ מזה של עצמו, שגם אותו הוא לא מצליח לנתח מי-יודע-מה. זהו אולי ביטוי לאותה השטחה ואומללות גברית שראויות לשינוי מהבסיס, מהחינוך לגבריות, מהרגע שבו קוראים לתינוק "גבר" לפני שהוא הוכיח לעצמו שהוא בן אדם.

כואב הלב על עידית אבל יותר מכך על רן, שמציג כאן (ומוצג ע"י העורך) כמודל לגבריות לא מחברת בעליל. צפו בו ותבינו מה חשוב מאוד שנלמד את הבנים שלנו לא להיות. אמא שלו, שאמרה לו שהיא מתביישת בו (בעוד הוא מתעקש על "זה אני" כמו בוסי וכוס המשקה שלו, מוכר את כל מי ומה שיכולים לעשות אותו אדם מאושר תמורת נזיד סטריאוטיפים עצמיים על עצמאות וגבריות), היתה שם… אז נשים יקרות, תלמדו מזה משהו – תגדלו בן אדם, לא רק בן.

מולו, במבחן התוצאה, נכשלים הטוקבקיסטימ/ות והכותבים/ות שמנסים להשטיח את שי גולדן לכלל "מניאק". מסתבר שגולדן – שמצליח לקיים סדר עדיפויות אישי מורכב ולנהל חיי משפחה וחיים מקצועיים המצויים בהתפתחות מתמדת, הוא בעל האינטליגנציה הרגשית הגבוהה ביותר מבין הגברים בסדרה. הוא כמעט היחידי (חוץ מלואיס) שמסוגל לעבור מהאני החווה לאני המתבונן תוך כדי שהארועים בחייו מתרחשים, להתחבר לעצמו ולתעדף את גחמותיו הרגשיות על פי סדר היום הרגשי והמשפחתי שקבע לעצמו. גולדן הוא למעשה האישיות הבוגרת היחידה בסדרה הזו. אחד מכל חמשה גברים, כמו בחיים.

ה"מניאק" אולי לא תמיד נחמד אבל הוא נאמן לאשתו וילדיו, וכשהוא רב עם אחיו או אביו – הוא נשאר לסגור עניינים ולא בורח לגג לעשן ג'וינט. כנראה שצריך שלא תהיה השפעה מזיקה שלנו, האמהות – שהופכות את הבנים ל"גברים" בתהליך חיברות מתמשך בו רבות מדי מאיתנו מוחקות את עצמינו כסובייקט ומעניקות לבן שלנו שירותיים על בסיס רציונל מגדרי ברור – כדי שיהיה לבן הזה מרחב להתפתח גם כאדם מורכב, לא רק כ"גבר".  יש צד טוב ליתמות. זה, כמובן, בתנאי שיש ליתום תחושת חסות (במקרה זה – של אחיו רן, שגדל למעשה במציאות פנימית לגמרי אחרת) המעניקה ביטחון מינימאלי.

גבר הולך לאיבוד

גבר שמסכם את עצמו בקשר שבין הזין לראש, סופו שיאבד את שניהם.

דודו בוסי מדגים יפה את השיטה הזו. ברגע שהמשקה עומד לפני האשה ("הסברתי לה שאף אחת לא עומדת ביני לבין המשקה שלי") והזין הוא מורה הדרך במבוכים הוגינאליים של האשה ולא כמיהות הלב ושליחותו של האדם בעולם הזה, כך הוא ימשיך להיפלט מואגינה אחרי ואגינה, לקור העליבות והבדידות של להיות "גבר" לפני שאתה אישיות מורכבת, בנאדם.  

בוסי הוא כל מה שאנחנו רוצות לא לגרום לאף גבר להיות, ממניעים הומאניטריים כמובן: חזות מפוארת לחלל ריק, סלון ריק ועלוב בבניין מפואר. כשאדם מחליט (כפי שהדגים יפה גולדן בתיאור עברם הזוגי שלו ושל רעייתו לרן שריג, שבא לבקר) מהי שליחותו בעולם הזה – יש לו אותה. כשהוא יחליט להיות משהו אחר, הוא יהיה. עד אז – מה שרואים זה מה שיש.

במבחן התוצאה, ה"גבר גבר" מתגלה כואקום אישיותי שבעליו לא מוכן לפתוח לו את הפקק ולאפשר לקצת אוויר להיכנס לתוכו. למה? כי ככה גידלו אותו, וככה נראה בסדרה שהוא מגדל את הבת שלו. כשנערה מתבגרת היא המבוגר האחראי בבית, שניהם ייצאו בסופו של דבר נפגעים.

אז תוצאתית – אין תוכו כברו. הגבר השרמנטי והסקסי מתגלה ככלי ריק. זהו משהו שכדאי לזכור כשאנחנו פוגשות את השרמנטי הסקסי הבא: לא כל הנוצץ זהב. הגבר לא ממש גבר, האדם לא ממש עמוק, הסקסי לא ממש סקסי ברגע שהן מגלות כמה הוא לא מעניין, כי הוא החליט לחיות בהילוך חמישי רק את הקליפה של עצמו.

בוסי הוא לא הסיוט של כל אמא פולניה/חלבית/יָמנית, כפי שהוא מעיד על עצמו בסוג של טפיחת שכם זחוחה. הוא הסיוט של עצמו. הוא אינו ראוי לכעס נשי וזעם פמיניסטי יוקד, אלא לחמלה אנושית.

ילדים של אלוהים

ולא התייחסתי עדיין לישי גרין ולואיס אדרי.

ישי גרין הוא הגבר הממוצע. אפשר להתנהל איתו, אפשר לנהל אותו, הוא לא נוח במידה נוחה ומתקבלת על הדעת. הוא אולי מס' 2 או 3 אחרי גולדן באינטליגנציה רגשית, ומשחק את המשבצת של אותו הילד שהאינטליגנציה הרגשית הזו הוטמעה בו מילדות, כנראה, כשפה פנימית. מישהו/י תווכ/ה בינו לבין העולם, הוא קבל פרשנות למה שהוא ראה וחווה, הוא זכה להבין מה עומד מאחורי כל סטריאוטיפ וארכיטיפ, הוא נחשף להסברים לתופעות הקצה שעברו עליו בילדותו.

גרין הוא המודל הממוצע של הגבר הצעיר שגדל בבורגנות הישראלית המיינסטרימית וקבל מסר קצת יותר מאוזן על עצמו. רוב הנשים שמספרות לי, בקבוצות שאני מנחה, על הבעל השוויוני שלהן וההורות השוויונית שלהן, מדברות על גרין שכזה – שמצליח להסוות יפה את ההיצמדות שלו לתפקידיו המגדריים (למשל – "המפרנס") בעזרת מחוות חינניות של שיתוף ובעזרת כניעות אינסטרומנטאלית בכל הנושאים (למשל – יחסים: "אני לא מבין, אז תגידי לי מה את רוצה דפנה ואני אעשה את זה"….) שהוא כגבר לא ממש בקיא בהם, לכאורה. הגבר הצעיר המודרני הזה, הוא האחראי הסמלי לאמירה ש"גברים היום הם אחרים". הוא פחות פטריארכל בוטה מאביו, אבל כנראה שהרבה יותר מהילדים שיוולדו לו. הוא נקודת ציון על הדרך לשוויון מגדרי מלא, להתבוננות בנשים בגובה העיניים.

אדרי, לעומתו, עשוי מחומרים אחרים. כפי שאת גולדן פטרה היתמות מהבנייה מגדרית של עצמו ואפשרה לו לראות בעצמו סובייקט ולא אובייקט גברי, כך תרם מרד הנעורים של אדרי באביו להיעדר ההפנמה של תפקיד "הגבר" במשפחה. הוא מנקה, מכבס ומורח לחברה שלו לק על הציפורניים,  הוא ממלא את תפקידו החברתי, המשפחתי והזוגי כלואיס אדרי, לא כ"גבר". הוא חוקר את התפקידים החברתיים שלו, הוא אינו מקבל אותם כמובן מאליו. אדרי הוא פרפראזה מקסימה ונוגעת ללב של הילד מהפרסומת של קופ"ח: "למה?". רגע לפני שנחתמת אישיותו הבוגרת, הוא מאפשר לנו פתח הצצה חשוב אל מכמני נפשו של ילד, וכיצד אנחנו לוקחות חלק פעיל כל כך בלהפוך אותו לארכיטיפ הגבריות שאנחנו בסופו של דבר מגנות.

אדרי שובר סטריאוטיפים מגדריים וחברתיים במובן נוסף וחשוב: הילד המזרחי הדתי משדרות שגדל בפנימייה, מתברר כגבר צעיר המתגבש לכלל אישיות סובלנית, שוויונית ואמפטית. בסיפא של התכנית מסתבר שגם אבא שלו, שמוצג לאורך הסדרה כמזרחי-דתי-שוביניסט קלאסי, איננו רק מה שהיה לנו נוח לחשוב שהוא.

אחריות

אם יש מסר שהסדרה הזו, כסדרה מגדרית חידדה לי, הרי שהוא האחריות האישית שלי ושל כל אחת מאיתנו ליצירת עולם מגדרי וחברתי אחר. זה מתחיל מההתבוננות, עובר לפרשנות ומסתיים בתוצאה. עוד לא קראתי ולו פוסט אחד ברשת שהתבונן בגברים בסדרה כפי שאדרי מתבונן בעצמו ובאנשים המשפיעים על חייו, למשל. בחקר, בסקרנות, בניסיון להבין. ההתייחסות הנשית לסדרה גבלה עד כה (לפחות ממה שקראתי) בהחפצה מוחלטת, שיפוטית, לטוב ולרע. כדי לשנות פרדיגמות ולהניע את האחר לפתח נקודות מבט נוספות על החיים – אנחנו נדרשות למידה של אמפטיה שבלטה בהעדרה ככל שהתגובה היתה "פמיניסטית" יותר.

מודל התפתחות התודעה הפמיניסטית של דאונינג וראש (1985) מייחס לשלבים הרביעי והחמישי סינטזה ומחוייבות אקטיבית. הגיע הזמן שנצמח לשם – ובדרך למחאה הצודקת על החפצתנו כאובייקט בעולם גברי, נפסיק להחפיץ גברים. כי כמו אצל בוסי – זה משאיר אותנו עם ארגומנטציה חיצונית מפוארת לתוכן ריק.

פוסט זה פורסם בקטגוריה טלוויזיה, פמיניזם, עם התגים , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

35 תגובות על לא מחוברות

  1. שׁוּלַמִּית אַפְּפֶל הגיב:

    התחברתי אליך

    אהבתי

  2. בניתי על זה 🙂

    אהבתי

  3. יאפ. למרות שצפיתי בסך הכול בשלושה פרקים, מתחברת לניתוח שלך.

    אהבתי

  4. ליאן הגיב:

    לא בטוחה עד כמה נגיש לכל מי שאמורה לפתח אמפתיה וראיה מורכבת יותר של הדמויות (איזה קורס לוקחות הנשים שמספרות על בני זוגן השוויוניים? רוצה גם), אבל סוף כל סוף, ותודה.

    אהבתי

  5. ליאן הגיב:

    אקח את זה כמחמאה
    😉

    אהבתי

  6. ריקי כהן הגיב:

    אמנם לא ציפית כנראה לתגובה כזו בשמי לאור חילוקי הדעות שהיו בעבר בינינו, אבל זה פוסט מבריק. אהבתי כל מילה והחכמתי, אפשר לומר יותר מהסדרה עצמה.
     

    אהבתי

  7. דפנה לוי הגיב:

    ברמה הכי מיידית – הסדרה היתה פחות מעניינת מזו של הנשים. האם זה בגלל שהן היו מחוברות יותר לעצמן? או שאולי העריכה שם הייתה פחות סטריאוטיפית?

    אהבתי

    • אני דווקא חושבת אחרת ממך, יקירתי, ומאוד התבאסתי ממחוברות. לטעמי מחוברים מעניינת יותר. אבל בהחלט רשמתי לעצמי, באחת ממרתוני ה- VOD בשבתות הגשם בחורף הזה, לצפות שוב במחוברות.
      מוזמנת להצטרף 🙂

      אהבתי

  8. בתיה הגיב:

    פוסט מצוין. יש לי קצת חילוקי דעות איתך בעניין לואיס, משום שאני לא מאמינה לו. לא רואה איך הילד מנפץ תבניות, לא קונה את הכביסה והניקיון כשלאורך הסדרה הוא בחר נערות מתוך רשימת עיר המגורים שלהן (הן מתוייגות בסלולרי שלו תחת עיר, כך שבכל עיר שהוא נמצא יש לו מגוון אפשרויות), זלזל יחד עם חבריו לאורך כל הדרך בנערות, קיללו, השמיצו וכל מה שאני לא רוצה שהבת שלי למשל, תכיר כשתגדל. בעניין אבא שלו, אני דווקא מסכימה איתך. הוא לא מה שחשבנו עליו.
    לגבי הגבר המפרנס, שמענו את זה לאורך כל הסדרה מכל הגברים כמעט (חוץ מלואיס שלא מפרנס אף אחד ובוסי, שלא דיבר על כסף בכלל) – רן שהזכיר כמה פעמים את ההסתגרות לצורך כתיבה שהיא מה שמשלם מזונות, גולדן עם השעות המאחורות (שבזכותן יש את הבית הזה) וישי גרין שהציג את הכסף שלו בכל הזדמנות אפשרית (אולי בגלל האישה שבאה מבית עשיר). מעולם לא שמעתי בבית הוריי את אבי אומר אני המפרנס כאן (מזרחי, מהדור הקודם), אבל אין ספק שזה עדיין כאן.

    אהבתי

    • בתיה, אני מסכימה איתך ברוב הנקודות. לגבי לואיס – חשוב לזכור שהוא ילד (לא ילד מגודל – אלא אשקרה ילד) ואולי העדפתי לראות את התפתחות אישיותו ולא את המקומות שהיא התפתחה מהם. אני לא פגשתי עד כה גברים שנקודת המוצא התודעתית שלהם היתה שוויון והתייחסות מכבדת לנשים כבנות אנוש, כי לא זה החינוך שקבלו, שקבלנו. אני מעדיפה לתת לו ליהנות מהספק ולמשב אותו באופן חיובי, שבונה מציאות אחרת. כמובן שאני שותפה לביקורת שלך על התנהגותו בצדדיה הבעייתיים… שימי לב שהמקום בו יכול להיווצר שינוי הוא המקום בו נוצרת חשיפה רגשית, אצל לואיס כמו אצל האחרים. עם כל ההאחזות הגברית בקרני המזבח של ההיגיון – אולי צריך לגייס אותם לשינוי חברתי דרך הרגש?
      לגבי ארכיטיפ המפרנס – הוא הגרעין העמוק ביותר של תפיסת הגבריות, אצל גברים ונשים כאחת. אם ניפגש פעם, תזכירי לי לצייר לך את מודל המידרג הפטריארכלי שמסביר אותו. אולי גברים נזקקים היום לומר את זה, בשונה מאביך ומאבי, כי זה פחות מובן מאליו? די מפחיד אותם, אבדן המאחז הזה… 🙂

      אהבתי

  9. מיקי הגיב:

    מאד אוהבת את מה שכתבת.
    מה שכאב לי מאד  במחוברים היא הקלות הבלתי נסבלת של האטימות הרגשית כלפי הזולת, משהו מ"המגיע לי", בעיקר אצל רן.הפינוק היחסי של הגברים הנשלטים על ידי נשים-אמהות, חוסר הבגרות שלהם, מלבד שי שעושה מאמצים כביריים למלא את חלקו בהסכם הזוגי.
    סידרה מרתקת.

    אהבתי

  10. כרמלה כהן שלומי הגיב:

    חנה,זה מבריק. קראתי ונהנתי מכל מילה.צפיתי באינטרנט בפרקים ספורים ומה שכתבת כאן יושב במדוייק על מה שקורה שם. לפני כמה שנים קראתי ספר שנקרא 'לגדל בן' (יש לי בת ושני בנים) והוא היה לי חווית קריאה עצומה. גם המאמר הזה שלך.תודה.

    אהבתי

    • נדמה לי שגם אני קראתי את הספר הזה. להיות אמא של בן היה ארוע מכונן בחיי, קטליזטור לבחינת עמדות. נדמה לי שהספר הזה עוד אצלי איפהשהו, לצד "ידידות עם ילדים" וספרים נוספים שעזרו לי בתחילת הדרך…

      אהבתי

  11. בתיה הגיב:

     לא יודעת, חנה. אני דווקא לא שומעת את זה כמעט בסביבה שלי ואני לא חיה בסביבה נורא קיצונית ומתקדמת. אולי פעם, בדור הקודם, גברים היו בטוחים בגבריות שלהם שבאה לביטוי בעוד מובנים והיום פחות. גברים שמזכירים שהם המפרנסים, הם גברים שגדלו ככה ושהנשים שלהם מאפשרות את זה.

    אהבתי

    • זה דווקא מאוד נוכח, למיטב תצפיותיי, גם היכן שלא שומעים את המילה המפורשת. אבל בסה"כ כולנו מדברות מנקדות מבטנו וסביבתנו הצרה, מעניין לבחון את זה רחב יותר.

      אהבתי

  12. פינגבאק: Tweets that mention לא מחוברות | חנה בית הלחמי -- Topsy.com

  13. מוריה הגיב:

    תודה, חנה, על תיאור מעשיר ובהיר. היחס החזק שלי מהסדרה מוקדש דווקא לגיבורות ונע בין כעס ותסכול לבין האשמה עצמית. אני הרגשתי שקשה לי לשפוט את המחוברות למחוברים. הן עושות דברים שגם אני עושה, הן נראות כמו שאני נראית. ומצד שני לא יכולתי שלא לחוש כלפיהן כעס רב. על הצעקנות – פתאום גם אני כדעתנית לא אחת, נשמעת לעצמי צעקנית כמו דפנה, פוגענית ובוטה ומעליבה. ועל עידית אני כועסת, איך היא נרגנת ומתוסכלת מול היעדר השפה המשותפת – שלא משנה כמה היא רחבה, משתבשת במריבות. ומכירה את עצמי גם ככה, וגם עם הרצון להיות מתוקתקת וטובה, זאת שלא מקבלת חיבוק כשמתרחשת תאונה כי היא הגדולה, המחבקת. אני מרגישה לא רק שעליהם – הגברים, הנשים דווקא פחות – לעבור דרך גדולה, אלא גם על כך שאני נידונה עדיין לדרך, והאופן שבו אני חווה את הסדרה עדיין מניב שיפוטים אסתטיים-מוסרים מוטים נגד נשים. וכמובן, ליידי די, שאני כל כך עוקבת ואוהבת, שמאלצת אותי להיות מולה ברגשות מעורבים קשים ביותר.
    לגבי הניתוח שלך את הגברים, אני מאמינה שכיום יש כבר מספר תלת ספרתי של גברים שביניהם לבין חוויה מלאה של שוויון נותרה רק ההטיה הזאת שתיארתי. וזה הרבה, בארץ ישראל. גם הסדרה הציעה ניצנים של אופטימיות. אצל ישי היו שני סימנים: התיאטרון של דפנה – עד הסוף לא הבנתי עד כמה הוא מעוניין בז'אנר באופן עצמאי או שהוא רק עושה את זה כשליחות לשימור היחסים ביניהם, והרצון לטפל בעצמו, בסשנים האינטנסיביים אצל האנליטיקאי.

    אהבתי

    • זהו, שזו הסיבה שכתבתי אתמול את הפוסט: אנחנו לא צעקניות כמו דפנה וכולי… מרקם החיים המורכב הוא כזה, שבו דפנה ועידית למשל עושות כמיטב יכולתם. חפשי את הסצינה בה דפנה מוציאה את ישי מהעבודה כדי לגעור בו על הצגתה בסדרה. זוהי הצגה סטריאוטיפית לחלוטין. מותר לצעוק, מותר לכעוס, מותר להתנכר – מבלי שיהפכו אותך ל"ביץ'" סטריאוטיפית.
      השתדלתי אמנם לבחון בעין מתבוננת את מה שעובר על הגברים – אבל שימי לב שלא התעלמתי מהסיבות לכך שנשים התנהגו כפי שהתנהגו והוצגו כפי שהוצגו – להיפך. יש 2 צדדים לסטריאוטיפיזציה. אחד מהם נמצא אצלינו, בעין המתבוננה שלנו כצופות. מידת השיפוטיות שם – העלתה לי (אם לרדת לסלנג) את הסעיף.

      אהבתי

  14. ליעד הגיב:

    שלום. אני גבר בן 33, ועל כן ממש לא הפמיניסטית הטוקבקיסטית/בלוגרית הממוצעת.
    היה לי חשוב להבהיר את זה לפני התגובה עצמה.
    ראשית, אברך אותך. הפוסט שלך כתוב לעילא ומנוסח היטב. העניין הוא שאני לא בטוח בכלל שאני ואת צפינו באותה הסדרה, או שמשהו במעגלי הזיכרון שלי השתבש.
    נתחיל מהסוף. הפלאת לתאר את דמותו של לואיס, רק שמשום מה את עושה זאת רק לדמות שחזינו בה כרבע שעה בפרק האחרון. כך את מאפיינת דמות (גבר לצורך העניין)?
    במשך 37 פרקים ראינו נער מתבגר, מרדן, וכחן, עצלן, שהדילמה היחידה שהוא מנהל עם עצמו היא – האם לקלל היום יותר או להשתכר יותר. לא זיהיתי בו שום הסתכלות מפליאה על העולם, והמעט ילדותיות שבו היא סמנטיקה לחוסר בגרות.
    שי גולדן הוא איש מבריק, בזה אין ספק, אבל המחובר בעל האינטליגנציה הרגשית הגבוהה ביותר?
    האם אנו מדברים על אותו אדם שהפגין במשך כל העונה חוסר חמלה משווע כלפי אחיו ואביו? שישב עם אשתו במסעדה וכמו שני הזקנים מהחבובות שפט אותם וביקר אותם ?
    בעיני לא ראינו חמישה ארכיטיפים של גברים, כי אם חמישה סטריאוטיפים של גברים, ומה שגרוע מכך, המודל של הסדרה הזאת גם נותן להם ליצור אותם בעצמם. כמו ששי גולדן אמר פעם (וסליחה אם הציטוט לא לגמרי מדויק) יצרתי 50 שי גולדן שונים. הסיבה היחידה ששי גולדן מוצג בסדרה הזאת כאיש משפחה היא כי הוא בחר להציג את עצמו כאיש משפחה. ברגע שאתה מקבל מצלמה, ומחליט בעצמך מתי לצלם ומה לצלם, אתה הופך במידה מסוימת להיות הצנזור של עצמך. וכשכזה, יש לך החופש להציג מה שתרצה, ולהיות מי שתרצה.
    תני לי מצלמה טובה, וחצי שנה של צילומים, ותהיי בטוחה שאני לבד מרכיב לך חמישה סטריאוטיפים גבריים שונים, ובלי הרבה מאמץ.

    אהבתי

    • ליעד, תודה על תגובתך. כשאני מתבוננת באבולוציה של דמות טלויזיונית או בחיים, יש לי שני אפיקי התבוננות: אחד, להתמקד בנקודת המוצא של הדמות. שניה – בתהליך שהיא עוברת ובמה שהיא התפתחה להיות. אם אגנה דמות שהתפתחה ואף היכתה על חטא (מבחינתי – היא בבחינת מודה ועוזב ירוחם) על מעשיה הרעים בתחילת הדרך, אשאר במקום אותו אני מבקרת כאן בחריפות. אף אחת מהדמויות בסדרה אינה דמות צדקת. כולן חטאו. למעשה, עוד לא מצאתי בחיי הארוכים גבר שלא חטא בחטאי הפטריארכליה בצורה כזו או אחרת. אני מעדיפה להתמקד בשינוי, לא בנקודת המוצא. זה ששי גולדן לא תמיד נעים לבריות וחלק מהתבטאויותיו בסדרה אינן כוס התה שלי, אינה קשורה לכך שכגבר בקונטקסט מגדרי – ההיבט שאני מנתחת – הוא לטעמי הדמות המפותחת ביותר בסדרה. לואיס אדרי התחיל את הצילומים כנער מסביבה מצוקתית, נפלט, וככל שאני פוגשת ילדים ונוער עם בעיות אני למדה יותר על סוגיות סיבה ומסובב (שגם גולדן לא חף מהם, מתוקף ילדותו). הוא התפתח בסדרה ושינה נקודת מבט. אין לי מושג מה יוליד יום – אבל אני חושבת שהוא בדרך הנכונה. שים לב לרזולוציה של הניתוחים הרגשיים של לואיס כבר מהפרק הראשון. הוא לא דמות פשוטה שניתן לפטור בתיוגו על פי התנהגות נלוזה.
      זה, לפחות, לטעמי. וחו"ח אני לא מקילה ראש בשום דבר.

      אהבתי

  15. דורין הגיב:

    תודה חנה, על פוסט מרתק ומעניין. מאוד נהניתי לקרוא. יחד עם זאת, איני מסכימה לגבי מספר דברים שציינת.
    קשה לי לחשוב על אדם שיירט על אבא שלו (איש חולה) את האגרסיות שלו, כבעל אינטליגנציה רגשית גבוהה ביותר. אותו אחד שציקצק בשפתיו על הבורות הפרימו-לוית של אשתו, שלא קיבל את אחיו כמו שהוא משך כל הסדרה, האם הוא באמת בעל יכולת התמודדות רגשית הגבוהה ביותר עם רגשות? הלוא הדחיק את הרגשות הללו שנים. טען שיצר, כפי שרשם המגיב מעליי, 150 דמויות מדמותו. אני לא יודעת אם זה אמין כמו שהדמויות שייצר מעצמו אמינות. יחי ההבדל הקטן. הבן אדם מבריק. אין לי ספק בכלל. והנוכחות המחוברת שלו ריתקה אותי למסך מדי ערב. אבל בין זה לאינטליגנציה רגשית גבוהה? מרחק רב.
    לגבי בוסי וקים: זה נכון שקים היא ה'מבוגר האחראי' בבית. אבל בשורה התחתונה, היא בוטחת בו וסומכת עליו לא פחות משהוא בוטח וסומך עליה. במילים אחרות, בוסי היה חייב לעשות דבר או שניים מוצלחים איתה. שכן קים היא בת לתפארת.
    דווקא אצל לואיס לא ראיתי שום התבוננות. וניסיתי, בחיי שניסיתי. כל הסדרה ראיתי את לואיס זורם עם המצלמה, מקלל עם המצלמה, מזלזל בבנות המין השני מול המצלמה, מתמסטל ומתבאס מולה. לא ראיתי ילד. ראיתי נער מתבגר שרוצה הרבה אבל עושה ממש מעט. שמחתי בשינוי החיובי שחל בו. בפרק האחרון הופתעתי לגלות עד כמה הוא יפה. החיוך הזה עשה לו רק טוב. וגם השינוי. אבל מדובר בכמה סצנות בודדות שלא מבטלות את שאר הסצנות שנגלו לנו בחודשיים האחרונים. ראיתי את התוצאה, אבל לאורך כל הסדרה ראיתי דרך שסותרת את התוצאה הזו לגמרי.
    לגבי ישי, מסכימה איתך לגמרי. אבחנה  מבריקה.

    אהבתי

    • תודה, דורין. יחסי הורים ילדים הם עניין מורכב, ואני מניחה ששם מורכב שבעתיים. אנא קראי מה עניתי לליעד לגבי נקודת ההתבוננות על דמות – מה שהיא שואפת והפכה להיות לעומת מה שהיא נקודתית בהתחלה או בנקודות על הדרך. זה נכון לגבי גולדן כמו גם לגבי לואיס (שמתחילת התכנית ראיתי בו ילד מקסים ואובד-דרך, אגב). לגבי בוסי וקים – אני לא מעוניינת לדבר על קים. יש מידה של פרטיות שגם אם היא לא שומרת עליה, אני לא בפוזיציה של להפר אותה. המבוגר הוא אביה. אביה לא גידל אותה לבד. שאלת את עצמך איפה האמא?…

      אהבתי

  16. עדו הגיב:

    כל פעם שראיתי את 'משפחה חורגת' או 'סופר נני' שאלתי את עצמי 'מי לעזאזל מוכן להכניס מצלמות אליו הביתה כדי שכל עם ישראל יראה אותו?'
    אולי אני ביישן קיצוני אבל אני עדיין לא מצליח להבין את זה.

    אהבתי

  17. הצצה היא סטיה גברית בדרך כלל. מסתבר שכחלק מהמפכה הג'נדריאלית נשים חשקו גם בטריטוריה הזאת וכל מה שיש לי להגיד הוא שחבל שכך. חנה הפוטס שלך הוא פשוט נפלא באמת אני לא ראיתי אומנם את המחוברים אבל התובנות מרתקות למרות שגם כאן בטח לא אסכים להכל, אבל מאד חבל שנדרשת למדיום מציצני במובן הרע של המילה בכדי לבטא אותן. ועוד יותר חבל שצוברי והשני ששכחתי את שמו משתמשים במדיום כזה בכדי להביע את את אשר חפצו להגיד. קוסי פאן טוטי זה תרוץ של ילדים בגן הילדים.
    אם תכניות ריאלתי אולפניות יכולת עדיין להתחבא מתחת לאיזה שהוא כיסוי כזה או אחר הרי הצצות פראיות מהסוג של מחוברים  (שנחזו על ידי תעשיית הקולנוע האמריקאית ב ED TV ואו טרומאן שאו עוד לפני התרחשותן וזה הארת והערת אגב לכל המשמיצים של התעשייה הזאת שלכאורה לא נוגעת בנושאים אמתיים הנה נוגעת בנושא אמיתי בזמן אמת ובביקורתיות) . והמחשבות והתובנות נכונות או שגויות כמה שיהו הן לא ראויות לא לדיון ולא לאיזכור. החל בפגיעה בפרטיות של קטינים שמופר בתוכניות הללו ללא הרף וכלה בחדירה לאגפים של צינעת הפרט שצריכים להשאר שכאלה גם אם בעליהם מוכנים בתאוות פרסום לא נשלטת לחשוף את עצמם.
    השבוע בטלויזה את האבא של הילדים שנהגו בלי רשיון ונהרגו בכבי לפלמחים ואחת דעתי שיש מצבים שאנחנו כחברה יכולים לאסור על אמצאי התקשורת לפרסם אותם. תוכניות הריאלתי מהסוג של מחוברים ומחוברות (ומחוברות ראיתי כמה פרקים) בהחלט נופלות לקטגוריה הזאת. בוודאי בטלוויזיה ממסדית ומשודרות ובבדואי בתכניות שמקבלות סיוע ואו מימון ציבורי כזה או אחר.
    דילמה מבית חולים גדול במרכז הארץ . בויכוח בין הצוות הפרא רפאוי לבין הדוברות של בית החולים הסביר הצוות שיש דברים שהם אינם יכולים למסור לתקשורת בגלל חסיון רפואי. הדוברות טענה מנגד שאין מקרה שחולה או משפחתו התלוננו על חסיון רפואי שמדובר בפרסום בתקשורת. מה לדעתך צריך הצוות לעשות? לדבר עם התקשורת ולהפר למשל את החסיון הרפואי של חולה חסר הכרה בהרשאת ובברכת משפחתו (זה קורה בערך בכל תאונה או אסון שיש בו עניין תקשורתי) או לוותר על הזדמנות ולא לתת לתקשורת את אשר היא תשיג במילא מבני משפחה? גם זה ריאלתי גם שם יש דילמות מוסריות ואנושיות ענקיות. למה לא להפר את כל כלל האתיקה הרפאוית להידחף עם המצלמה לחדר שבו מנסים אנשי הצוות הרפאוי להסביר למשפחה הנסערת שהבן שלהם הוא מת מוות מוחי ואם אפשר לקבל את אבריו? או לחדר שבו משפחה נזעקת על הועדה להפסקת הריון שמסרבת לאשר להם הפלה בשליש השלישי כי יש חשד שלילד יהה פגם גופני כל שהו? או למיטתך את או למיטתי בעת קיום יחסי מין שזה אקט שהאנושות חמדה אותו משחר נעוריה?
    הסוגה הזאת של המחוברים היא כבר לא התחלה של החלקה במדרון חלקלק אלא הדהירה במדרון אבל איך כתבה אסתי לפני כמה ימים? עוד לא ליקקנו את התחתית של הג'יפה הזאת ואנחנו עומדים על סף תהום והולכים לצעוד צעד ענק קדימה.

    אהבתי

    • עדי, אחת הסיבות שאני מאמינה גדולה בקונקרטיזציה של ארועים, היא כדי להימנע מההכללות הגורפות שאתה מציג כאן. אין דין מציצנות גסה לרגעי משבר גדולים של משפחות שחוות אסון, כדין השתתפות וולנטארית בסדרה הזו. מה שכן – גם אני מתנגדת לחשיפת ילדים, רק שכבר הסתבר לי מזמן שאני במיעוט, כי המדיה החדשה לסוגיה הפכה את כולם לנגישים לחלוטין.

      אהבתי

      • גם אני. אבל החיים למדו אותי שמדרון חלקלק הוא חלקלק. אני לא רוצה לראות מצלמות שתקועות בתחת של מישהו כי ככה לצוברי יותר נוח להגיד את ההגד שלו. המדיום הזה אינו קביל בעיני.  ההסכמה של האנשים הללו אינה מעניינת אותי. יש להם אגב דרכים לפרסם את עצמם בצורה הזאת אם הם רוצים. שיתקעו בחדר המיטות שלהם מצלמה וישדרו לעולם. אני לא אוססר עליהם לפרסם. כפי שאני רוצה שאת תערכי את במחשבה שניה אני מצפה מערוץ 3 וערוץ 8 ובטח הערוצים הגדולים לעשות שיקולים לא רק של פרטיות גם של ציונות למשל. מותר להגיד הכל אין שום חובה לתת שופר לכל אחד…..

        אהבתי

      • נרדמתי בההוס והתעוררתי במחוברים. זוג (אני לא מכיר את השמות לא יודע מי זה מי ולא מעניין אותי) נוסע באוטו עם שתי הילדות שלהם מאחורה ורבים על רשימת הקניות שאחד מהם יקנה. הגבר חוזר על רשימת הקניות ומוסיף בחינניות "אני רוצה בלו ג'וב" זה שהוא אומר את זה בנוכחות ילדותיו הקטנות זה באמת לא חשוב ולא עניני.אבל בעבורי זה הספיק…עברתי לראות איך מכבי חיפה הבקיעה גול בדקה ה64.
         

        אהבתי

  18. הוספתי מערכון של ארץ נהדרת על מחוברים. שווה 🙂

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s