בשנים קודמות הצפתי, בכל שנה מחדש, את ההגדה הפמיניסטית של איגוד מרכזי הסיוע, אלא שאני עצמי השתתפתי תמיד בסדר רגיל בתכלית, כאורחת במחוזותי המסורתיים, יושבת שם כמי שמתבוננת על הטקס ומביעה מחאה באמצעות נוכחות יוצאת דופן שאינה מתיישרת עם שורת המסדר בשום תחום אחר של חייה. כטיפוס פרגמטי – אני בוחרת את מאבקיי ומנסה להתמקד במקומות בהם יצרו ערך מוסף למשהו או מישהי/ו אחר/ת מלבד האגו הפרטי שלי. את שינוי העמדות במרחב המשפחתי שלי כבר חוללתי מזמן. לא צריך גם לסובב את הנעל על שאריות הפרדיגמות הפטריארכליות שנותרו שם.
רק הדוֹגְמָה, זו שצודקת בכל מחיר ובכל מקום באותה דרך בדיוק ובכלי לזוז במילימטר (עניין של כבוד, מאוד גברי, אגב), יכולה להתעלם מהמורכבות הזו. הדיונים שהתעוררו לאחרונה בפייסבוק סביב חוק הבורקה הצרפתי או האמירה של אחד האבות במחוברות2 (פרק 5) לביתו – "אני אבא שלך ואני מחליט עלייך", ממחישים את הצורך הדי דחוף שלנו לחשיבה מחדש על חזיתות המאבק.
בשביל זה, נזדקק לפני הכל למלאי מטאפורות חדש. האב שמחליט עליה (בדיוק כמו שאני מחליטה על ילדיי) ופועל מתוך חרדנות (דומה לזו שלי) לבתו בת העשר שמסתובבת לבד בעיר – אינו בהכרח נציג הפטריארכליה שמדכא את בתו דיכוי מגדרי קשה, והוא גם לא אבא מתעלל.
רק שנחשפתי לחומרים החרדתיים שעוברים לי בראש הפרטי, הפמיניסטי והנשי שלי, כשלא מצאתי את הבת שלי שעה אחרי בי"ס – הבנתי שיש תגובות שהן פשוט אנושיות. יש כמובן דרכים לפרק חרדות ולשאת ולתת עליהן במשפחות נורמטיביות – אף אחת מהן אינה כוללת הוקעה.
לגבי הבורקה – הדהימה אותי (ולא בפעם הראשונה) עמדת המצדדים/ות בחוק כמו גם עמדת מתנגדותיו. הראשונות, יצאו מתוך הנחת עבודה לפיה מדובר ב"פרימיטיבים" שמדכאים נשים ועלינו להראות להם באכיפה מחמירה מהי הדרך הנכונה. קצת אירוני, בחברה דכאנית כמו שלנו – אבל מי כאן נתפסת לקטנות. העיקר שאנחנו הנאורים והם לא. השניות – טוענות לחופש הבחירה של אותן נשים היוצאות מהבית עטויות בורקה, צאדור ושאר כיסויים. אני ממליצה לעניין זה את הדיון על הקיר של ליאן רם, ובמיוחד את אחת התגובות המתייחסת ל"מה יקרה לה בבית אם היא לא תלבש בורקה" כמדד לחופש הבחירה. היינו – רדו מהסיסמאות ותתחילו ללמוד כמה המציאות הזו מורכבת, לעזאזל. הבחירה להצטרף לקוד הלבוש המסורתי, שמטרתו היחידה היא פוליטית מגדרית (היינו – הדרת נשים מהמרחב הציבורי), היא כרטיס לחופש. הנאבקות על דיכויין משתחררות במידת מה מהעין היומיומית הבוחנת של הגברים, המעסיקים את עצמם בשמירה על ה"סוררות". אבל זו לא בחירה. החוק נועד להגביל את הגברים מהדרת נשים, לא לפגוע בחופש בחירת הכסות של הנשים עצמן. כי הן לא בוחרות כל עוד יש סנקצייה (לא פשוטה – עד כדי סכנת חיים) כלפי מי שבוחרת אחרת.
מתוך הפוסט "כבוד שברירי": מטבעו של דיכוי, שהמדוכאות מזדהות איתו כמנגנון הגנה פסיכולוגי (ע"ע תסמונת פטי הרסט), כך שלא מפתיע, כפי שציינה רונה, שתמיד מוצאים נשים שתבקשנה את זה.
כמו בכל מציאות מורכבת, גם כאן יש פנים פרשניות נוספות. למשל – המאבק האירופאי נגד השתלטות האיסלם. בעיקרו זהו מאבק מוצדק, לטעמי. האיסלם העכשווי תפס את מקומם של היהדות בימי התנך והנצרות בימי מסעות הצלב. אם לא יאבקו בו, זה יגמר הרבה יותר רע משניתן לדמיין. כי מי שמרחם על רשעים – סופו שיתאכזר לרחמנים. רק הבוקר הופיעה כתבה בווינט על משמרות הצניעות הפונדמנטליסטיות האיסלמיות בלונדון, שעצם קיומן מאשרר שבעצם לנשים מוסלמיות – גם אלו הטוענות לבחירה חופשית בצ'אדור ובורקה – אין למעשה שום זכות בחירה. היטיב לתאר את זה גם יוסי גורביץ, כאן (זהירות, טריגר).
מה אני אומרת לכן/ם בסיפור הזה? אולי שחירות אמיתית היא (בין השאר) הידיעה, שכשהמחאה נגד העוולות יוצרת עוול ניתן לוותר עליה – ולא יקרה שום דבר רע למאבק הפמיניסטי. המציאות היא מרקם סבוך של תפיסות, מעשים ורגשות סותרים שכדאי לקחת בחשבון. אפשר להיות פמיניסטית ששוללת מלובשות הבורקה והחיג'אב את ה"זכות" לדיכויין.
וכמובן עוד לא דיברנו, במסגרת הדוגמאות שלא משכנעות אף פמיניסטית שמפגינה בשטחים להישאר בבית כאמצעי לחץ לשינוי, על נסיבות מותו המשוערות של ג'וליאנו מר, שפשוט הרגיז את הפונדמנטליסטים בתפיסתו השוויונית.
אז האם חוק הבורקה מוצדק בעיני? כן, לחלוטין. האיסלם הוא כוח מדכא ואכזרי, על טהרת הגבריות ותוך רמיסה שיטתית של נשים (שימו לב שאני לא מדברת על זכויות נשים, שמותנות בהכרה הבסיסית והראשונית שנשים הן בני אדם).
רק שחוק הבורקה לא יעזור אם לא יתלוו אליו תפיסה כוללת המוציאה את המדרכות לנשים וגברים במאה שערים שלנו אל מחוץ לחוק וסנקציה ממשית של היעדר סולידריות עולמית עם החמאס כל עוד מתקיימת שם חקיקה כדוגמת זו האוסרת על נשים לשבת בבתי קפה.
—
אם נחזור להגדה, הנה פרשנות נוספת שלי לסאגת ארבעת הבנים, שעברה שחזור הסטורי עד הוצגו לנו כטוב והרע – הפעם במסגרת האינדוקטרינציה הפונדמנטליסטית של היהדות;
כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה בָנִים דִּבְּרָה תּוֹרָה. אֶחָד חָכָם, וְאֶחָד רָשָׁע, וְאֶחָד תָּם, וְאֶחָד שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל.
החכם מפקפק למעשה באופן די ברור בקיום האלוהים, בגרסת העם הנבחר ובמצוותיו: מַה הָעֵדוֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם?…היום, כשאנו יודעים שהתורה נכתבה ע"י 5 כותבים שונים (גברים, כמובן) בחמש תקופות שונות, אף אחת מהן אינה קשורה לסיפור התנ"כי שכתבו וכולן קשורות לסביבה והנסיבות הפוליטיות בהן נכתבו – ברור לנו שיש במה לפקפק.
הרשע, מתריס על בסיס דברי החכם, נגד הצייתנות שמגלה העם: מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם?… הוא הילד שקורא "המלך הוא עירום". כמו חושפי שחיתויות ומתלוננות על תקיפה מינית, הוא מוקע כרשע. למעשה, כפי שכבוד גדול בעיני להיות מיה קוך (ז"ל) או אורלי אינס (שתיבדל"א), כך כבוד גדול להיות הרשע בהגדה. הוא האיש הטוב בסיפור הזה, והספין נגדו מעיד רעות על עם ישראל ועל כותבי המגילה יותר משהוא מעיד עליו.
התם הוא המאמן, ששואל שאלות הבהרה המשקפות לאדריכלי סיפור הזוועות המומצא של יציאת מצריים, עליו נבנה המיתוס המזוייף של עם הבחירה כולו, את האבסורד והרמייה שבסיפור שהמציאו: מַה זֹּאת?… התשובה היא מסוג התשובות שמפילות אסימונים. לא פלא שהוא סוג של נעבעך, כדי שלא ניקח את השאלה שלו יותר מדי ברצינות.
זה שאינו יודע לשאול מזכיר לי את עם ישראל, שבוחר שוב ושוב את אלו שמתלבשים על חוסר האונים שלו ושותלים לו תשובות בראש, למרות שבפועל הם דופקים אותו מכל כיוון אפשרי: אַתְּ פְּתַח לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיוֹם הַהוּא לֵאמֹר, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְיָ לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם. ה'זה שאינו יודע' נפוץ במיוחד בקרב 600,000 ילדים רעבים, הוריהם, משפחותיהם, בקרב נפגעות תקיפה מינית, ניצולי שואה, פליטים, מהגרי עבודה, נשים נסחרות ויהודי חבר העמים שהולכו שולל על מנת להביאם לארץ. הוא עושה עבודה קלה למנגנוני השלטון, שיכולים למרוח אותו באופן שהוא לא מצליח להבין וסומכים בעיניים עצומות על שתיקתו. זה שאינו יודע לשאול הוא המוחלש, לא הטמבל.
בסיפא, רק אומר שאני בעד כל חוק שעניינו מניעת קבוצה או פרטים להפר זכויות אדם של נשים או של כל אדם באשר הוא אדם, גם אם בעצם החקיקה יש התערבות בחופש הבחירה של מפירי זכויות האדם. לא כל בחירה היא בחירה קדושה. כפי שכבר ציינתי – המציאות היא לעולם מורכבת.
האישי הוא הפוליטי 
וחג שמח גם לך.
אבל שקראתי וניסתי להפנים את העידון שבשאלות החשובות חשבתי לעצמי שמרוב מורכבות במסגרת המאבק המורכב שבו יש לכל שאלה שלוש פינות וגם איפכה מסתברא אחד, אז אנחנו (ואני אומר בהחלט אנחנו במובן של אנחנו גם אני וגם את וגם עוד רבים וטובים אחרים וגם כמה לא טובים) לעיתים ושוכחים שפשוט מדובר בעקרון פשוט ובהיר שמאחד את כולנו.
וזה צריך להיות ברור קריסטל קלייר כמו קנידאלך במרק צח שבו "כולנו בני חורין, עבדים היינו בארץ מצריים וכולנו בני חורין" כלומר שפשוט צריך לזכור שכולם שווים ואנחנו צריכים להסתכל למציאות המורכבת בעיניים ולהגיד לה שכל מציאות שבה אנחנו מקבלים אי שוויון אינה מקובלת. פשוט שכולנו נולדנו שווים גברים ונשים חזקים וחלשים ללא הבדל דת גזע ומין.
חג שמח
אהבתיאהבתי
עדי, כתבת לי את הסיכום הכי מוצלח שיכול להיות לפוסט שלי, תודה 🙂
אהבתיאהבתי
אכן, עניין הבורקות וכיוסיי ראש לא פשוט כי אם הדבר ייאסר לא יוכלו אותן הנשים לצאת מן הבית. זה טיול בסימפטום אך לא במחלה והתוצאות בהתאם.
התרשמתי מהטקסטים שאליהם הפנית ואנימקווה שאשאב מהם אומץ לומר את דברי שלא אחת אני נמנעת מכך מחשש אותה ההוקעה שאינה מאפיינת רק את השיח השמאלני אלא גם הימני, העדתי וכיצ"ב. אני חושבת שינה השתקה של הדיון החברתי- עדתי שלא מאפשר בדיקה עניינית של התופעות ומונעת הצעות לטיפול בבעיות. בעצם, לכל עניין ודבר יש קבוצות של שומרי סף וטהרנים שלא מאפשרים דיון העלול להוביל את המתדיינים למסקנות חדשות. עולה בדעתי שלרובנו יש טהרנים כאלה בתוכנו השומרים עלינו שלא להסתבך עם קבוצת ההתשיכות שלנו.
אהבתיאהבתי
רק הערה קטנה לחששותיך: לא בטוח שהן לא תוכלנה לצאת. זו הנחה מצומצמת מדי. למשפחות יש אילוצים שונים – בין השאר כלכליים. עבודתן נחוצה. כמו כן – המדינה יכולה לתת להן את העילה לצאת ללא בורקה, באופן שהן עצמן לא מסוגלות לעשות. הסנקציה המוטלת ע"י גברי הקהילה על המדינה אינה כזו המוטלת על הנשים כפרטים.
אהבתיאהבתי
מעניין, בדיוק עכשיו שלחתי תגובה להעוקץ על נושא החרות והפרט
בין היתר כתבתי שם,על הזכות להיות שונה,להיות"האחר המובחן"להיות האאוטסיידר מבלי להיות מוקע אל עמוד הקלון בשל כך.
הבאתי דוגמא מתחום הניו אייג'.
יש בקלפי הטארוט קלף שנקרא "התלוי" שם מצוייר אדם כשרגליו למעלה וראשו למטה,הפרשנות לדימוי הזה היא שישנם אנשים ויש גם זמנים שכדאי ורצוי,"לעמוד על הראש" ומעמדה זו לתאר את המציאות הנחווית.בשעה שהקולקטיב עומד עם הרגליים על הקרקע והראש למעלה ישנם יחידים בחברה שעומדים על הראש ורגליהם למעלה וזוית זו הם מפרשים את המציאות כפי שהם חווים אותה.
לרוב הם נענים בדחייה,בהוקעה,בהשמצה ובהכפשה,בעשיית דה-הומניזציה ודהלגיטימציה לשונות הזו שלהם.
אני עומדת על כך שזכותם של פרטים בחברה לעמוד על הראש מדי פעם ולספר לקולקטיב איך רואים את המציאות ואיך היא נחווית מהמקום הזה בעיקר אם הקולקטיב התרגל לעמוד על הרגליים עם הראש למעלה ולהישאר תקוע במצב הזה שלא מביא תועלת לא לקולקטיב ולא לפרט
ואני טוענת גם שחברה שלא מאפשרת לפרטים בתוכה לעמוד מדי פעם על הראש,ומשם לתאר את המציאות,ומענישה את הפרט בשל כך בחרמות ובנידויים,זוהי חברה לא מוסרית,וחברה ששוללת את החופש של הפרט להיות אדם כנה עם עצמו ואוטנטי.
איך כל זה קשור לכיסויי ראש?- אני סבורה שחברה שלא מאפשרת לנשים להיות מי שהן באמת רוצות להיות מתוך בחירה ומתוך מודעות זוהי חברה לא מוסרית.בלי הבדל של דת וגזע ומוצא.
אין ספק שאירופה לא גמרה את התהליך של ההתנקות מגזענות גלוייה או סמוייה כלפי האחר שבתוכה.הרי גם הנזירות הנוצריות מתהלכות בכיסויים למינהם,אבל באירופה יש להן מקום של כבוד.
זה לא אומר שהאיסלאם או היהדות חפים מגזענות וחפים מדיכוי של האחר,ובטח מדיכוי האישה.
זה ברור שהמהפכה הפמיניסטית לא הסתיימה ויש דרך ארוכה לעשות
אז עושים, איזו ברירה אחרת יש לנו?
אהבתיאהבתי
העניין הוא שלנזירות יש את הבחירה הראשונית להפוך לנזירות. למוסלמיות או חרדיות – לא.
אהבתיאהבתי
כן, היום זה באמת כך,אבל היו זמנים עד לפני כמאה שנים שגם הנזירות לא הייתה בחירה ראשונית,עד כמעט לאמצע המאה התשע עשרה או תחילת המהפכה הפמיניסטית מנזר הייתה אופציה יחידה להרבה נשים ארופאיות שהמשפחה שלהם הייתה ענייה מאוד ואז הבחירות היו מנזר או זנות ,והמהפכה התעשייתית את עבודת הפרך במפעלים ללא זכויות סוציאליות בטח לא לנשים, העוני הנשי לא איפשר לנשים אופציות רבות,ונשים בעצם נכלאו במנזר,(גם גברים דרך אגב שוב העוני וחוקי ירושה)
אני משערת שנשים במגזר היהודי החרדי שנחשב לאחד המגזרים העניים בישראל נאלצות להכלא בתוך מסגרת חרדית כי אין להן לאן ללכת, החילוניות מצד אחד רוצה לשחרר אותן ומאידך לא יוצרת מציאות שתאפשר דבר כזה ובעצם גם אם הן היו רוצות להשתחרר מכבלי הפטריארכיה מה מצפה להן בחוץ?מי מצפה להן על מנת לקבל אותן ולסייע להן לעשות את המעבר הזה?
אז זה מאוד יפה מצידנו שאנחנו אומרות להן קומו והשתחררו מצד אחד או שאנחנו עושות עבורן את המאבק,זועקות את זעקתן(או מה שנראה לנו כזעקתן).
אבל כחברה חילונית אנחנו לא השכלנו ליצור עבורן מציאות חלופית שאליה הן תוכלנה לצאת ושתקבל אותן ותסייע להן בצעדיהן הראשונים.
מעבר לזה שברור שאם הן תעשינה את הצעדים האלה הן מנתקות את עצמן באותה עת מהקשרים המשפחתיים,והחברתיים והקהילתיים
ומה אנחנו נותנות להן בתמורה?חלל ריק?בדידות?
ואותו דבר החברה המוסלמית המסורתית שם זה אפילו עלול לעלות להן בחייהן,רצח על כבוד המשפחה זה דבר מקובל,למרות שהפמיניסטיות המוסלמיות נאבקות בזה,המסורת כל כך מושרשת שקשה לעקור את זה מהשורש.
אהבתיאהבתי
ירדנה, אנחנו לא אומרות להן קומו השתחררו, אלא יוצרות מגבלות חוקיות לדיכוי. כמו כן, את מתעלמת מעבודת תשתית עמוקה שנעשית על מנת לאפשר לחרדיות השכלה, תעסוקה, עצמאות כלכלית ופתרונות ליציאה מהבית.
אין ספק שבחברה המוסלמית, מי שלא לובשת את מה שהגברים בחייה אומרים לה ללבוש – עלולה לאבד את חייה. זו בדיוק הנקודה: אין שום בחירה בלבוש הזה, וייחוס זכות בחירה בסממני לבוש דכאניים היא משת"פיות פמיניסטית ודמוקרטית (לכאורה) עם המדכאים. אני מניחה ששורה בינינו הסכמה בעניין זה
אהבתיאהבתי
אני מניחה ששוררת ביננו הסכמה בעניין אם כי אני מתקשה(וזו בעייה שלי כנראה) לראות בזה משתפי"יות.מפני שאם הברירה היא או לחיות או למות אם את לא מצייטת למדכא אז זה לא שיתוף פעולה זהו יותר אקט של הישרדות עד שהגל העכור יעבור.
דרך אגב נזכרתי שבזמנו בסין הקיסרית היו קושרים רגליהן של ילדות כי כף רגל זעירה נחשבה לאבר ארוטי בעיני הגבר הסיני ,ורק עם עליית הקומוניזם בסין כשנאסר על קשירת רגליהן של נשים,הופסק הנוהג הזה שהפך נשים רבות לנכות ומוגבלות בהליכה.
אהבתיאהבתי