מות השטן

פרסומים בתקשורת אודות מותו של עבריין מין או של מי שפיתח מוניטין של ניצול וביזוי נשים ונערים/ות בצורות ואופנים שונים, הוא ארוע מעורר מחשבות, ארוע שהתגובות אליו שנויות במחלוקת. עיקר המחלוקת הינה בין אלו הגורסים/ות, כפי שהוטמע בהם בחינוך וחיברות לאורך חיים שלמים, שיש להצטער על מותו של כל אדם ושתחושת רווחה, הקלה או אף שביעות רצון מכך שמת אדם ללא קשר למי היה ומה היו מעשיו – היא חטא, לבין אלו הגורסים/ות שהמרחם על אכזרים, סופו שיתאכזר לרחמנים (גישה המאפשרת תחושת הקלה ללא רגשי אשם בגינה, וללא כל התייחסות לחיוב או לשלילה לעצם המוות עצמו).

שני מקרי מבחן מתוקשרים לשתי התפיסות הללו ארעו בטווח קצר האחד מהשני, בעת האחרונה, והעלו גם את החוט התרבותי המקשר בין אותה חיברות המדברת בשפה של "מות קדושים" לבין התפיסה שמעשיו של אדם – כפי שהם מסנגרים עליו, הם לעיתים גם מקטרגים עליו, תפיסה שעל פיה אין "חובה" לחוש צער על מי שנחסכו מאתנו עוונותיו העתידיים האפשריים, וניתן לחוש לגבי הידיעה הזו בדיעבד גם רגשות חיוביים.

או במילים פשוטות יותר: מהדיונים שהשתתפתי בהם ברשת עולה, כי הסמיכות הנסיבתית בין סיסמת "אחרי מות הקדושים" לביטוי סטריאוטיפים על פמיניסטיות, האדרת מעמדו של האביוזר (מקצין צבא ועד לאושיית תרבות) כ"תורם לחברה" (יצירת ואקום במידע לגבי תרומת הקורבן – במכוון?), שימוש במעגל תומכי התוקף לצרכי לגיטימציה של התוקף ודה לגיטימציה של הקורבן, הצדקת קיום הזנות, התעלמות מפרדוקס הבחירה בזנות, כתיבת טקסטים של החפצת נשים ושימוש בדימויים המזכירים את מוטיב המדונה והזונה, שהוא אחד ממנגנוני השליטה בנשים המייצר את ה- Loose-Loose (בבחינת: ישתמשו בנו תמיד – רק שבכל אייקון, במראית עין ואופנים שונים).

המקרה הראשון היה מותו בטרם עת של איש התאטרון יובל זמיר, שהורשע העבר באונס נערים שלימד, השני רציחתו של המהנדס הצרפתי ד"ר אלי ללוז ע"י שתי זונות, שתיים מתוך רבות מאלו שהשתמש בהן.

 יובל זמיר

ב- 22 בדצמבר בשעה 11:46 פרסמ/ה מגיב/ה אלמוני/ת תגובה באתר אינדקס הפדופילים, בדף של השחקן, המורה למשחק ואיש התאטרון יובל זמיר: "הבחור נפטר, אז אחד פחות".

תזכורת:

למן הרגע שבו נחשפו המעשים המגונים שביצע בתלמידיו הצעירים, דרך המשפט שבו הורשע ונשפט לארבע שנות מאסר ועד היום, שנתיים אחרי צאתו מהכלא, לא הסכים יובל זמיר, לשעבר שחקן ובמאי נערץ, לקחת אחריות על פשעיו, להביע חרטה ולהסביר איך העז לנצל את האמון שנתנו בו הנערים לטובת סיפוק תשוקתו המודחקת לגברים. עכשיו הוא עושה זאת לראשונה, ללא כחל ושרק. "אם מישהו היה מבצע את הדברים האלו בבת שלי, הייתי יורה בו", הוא אומר…עד לאותו שלב התכחש זמיר, בן 42, להאשמות החמורות – ניצול מרותו כמורה לדרמה כדי לבצע מעשים מגונים בתלמידי החוג לתיאטרון בתיכון עירוני ה' בתל אביב. עורכי דינו טענו שזו עלילה שטוו נערים מתוסכלים בעלי כושר משחק, ושזמיר לא חצה שום קווים אדומים. שופט בית המשפט השלום בתל אביב, זכריה כספי, האמין לעדויות הנערים והרשיע את זמיר בעוון מעשים מגונים שביצע בארבעה מתלמידיו לשעבר, כולל מעשה סדום באחד מהם. לפי פסק הדין, נהג זמיר לזמן נערים מהחוג לדרמה לצורך "עבודות אישיות", ובמפגשים האישיים הללו, שהתקיימו בשעות הערב בביתו, בביתם של התלמידים ובחדר ההלבשה, נהג להתערטל עם חניכיו. לעתים נגמרו המפגשים באוננות הדדית ובמקרה אחד, כאמור, אף בבעילה.

הארץ, 26.7.2005  

לזמיר לא היתה בעיה לכבס את עוונותיו. מיד בסיום מאסרו נקלט בחזרה כמורה למשחק בביה"ס של ניסן נתיב, שהיה ממליצי היושר שלו גם כשהתבררו הזוועות שביצע, לצד כל בכירי ואושיות התיאטרון הישראלי. לאחר מותו, אמר עליו לווינט מיכי ורשביאק, מנהל ביה"ס למשחק ניסן נתיב: "זו אבידה ענקית. עולם התיאטרון הפסיד הערב את הצ'אנס ליהנות עוד שנים רבות מהכישרון, מהברק ומהיכולת של האיש הזה, שהיה אנציקלופדיה מהלכת. עכשיו צריך אנציקלופדיה כדי לספר עליו".

לעומתו, כותבת גולשת שהיתה בנעוריה סמוכה לארועים בגינם הורשע זמיר:

זו ממש לא הודעת אבל. אין בי שום צער.
יובל זמיר מת היום. לא מבינה את המונח הלך לעולמו.
אנס שפגע בתלמידים שהעריצו אותו, בחסות בית הספר.
ביניהם חברים שהיו קרובים מאד.

בבוקר הזה אני ברגשות מעורבים.

אין בי טיפת חמלה על יובל זמיר אלא עלי ועל חבריי שבאותם ימים חשבנו שהתמימות בידיים שלנו ובאותו לילה איבדנו אותה.
כל מה שהספקתי לשכוח צף ועלה.
וצף שוב.
הבוקר.

לעומתה, אומר לוויינט הבמאי מיקי גורביץ', מנהלו האמנותי של תיאטרון החאן שהיה מורו של זמיר בבית הספר תלמה ילין ובסטודיו של ניסן נתיב:

"כשקרה הדבר הזה שבגללו נכנס לבית סוהר, התרשמתי שזה לא נבע מרוע אלא ממצוקה גדולה, ואני אומר את זה מבלי להמעיט מחומרת המעשה…היה ברור איזה זמר נפלא הוא, איזה מוזיקאי אדיר ואיזו דמות יוצאת דופן הוא היה בעולם הבמה".

"הדבר הזה שבגללו נכנס לבית הסוהר", הבנתם/ן?

ככה נראה "הדבר הזה" מנקודת המבט של מעגל הנפגעים (מביאה דברים בשם אומרם):

החוג לדרמה בביה"ס היה לשם דבר בעירוני ה'. משהו שכולם התגאו בו. חברי החוג היו תלמידים טובים (תנאי להישארותם בחוג) וקבוצה מאד מגובשת. מאד. על גבול הכת.
ביה"ס נרתם כולו – היה חדר חזרות קבוע, גישה חופשית לביה"ס וחזרות אל תוך הלילה והמון טיפוח של החוג הזה. החוג לדרמה. לרוב הצטרפו לחוג בכיתה ט' או י' ונשארו שם עד הסוף. לא סתם אני מציינת את זה כי כמה קל להשפיע ולעצב ולתמרן ילדים בני 15…
מאד אהבתי את החוג אבל לא הייתי שותפה לאווירת הכת שהיתה שם.
במבט לאחור, כשאני נזכרת בתרגילים שהיה עושה לנו, אני יודעת לזהות את היכולות הכריזמטיות שלו. מה שאני לומדת היום בתהליכים טיפוליים – הוא היה עושה עם נערים ונערות. ידע ללחוץ היטב על הנקודות ברמה האישית ויצר כוח קבוצתי אדיר כנגד מי שהעזו אולי להתנגד. לקבל תפקיד היה תהליך ארוך ומייגע. לא מיד מקבלים תפקיד. ראשית יש להיות בצוות הפקה ורק אח"כ אפשר להתקדם לתפקידי משנה ובמקרה הטוב לתפקיד ראשי.
מי שזכו בתפקיד ראשי זכו גם לעבוד עם זמיר במה שהוא כינה "עבודה אישית" (מפורט בפסק הדין). העבודה האישית היתה מתבצעת בשעות לא שעות, לעיתים ביחידים, לעיתים בקבוצות קטנות ועם בנים בלבד (על פי פסה"ד).
מי שלא הצליחו להתפתח בעבודה האישית (קרי, לא עמדו בדרישותיו המיניות, כך הסתבר בדיעבד) אויימו בהחלפתם ("אם אתה לא מצליח לעבוד, כנראה שאינך מתאים") כולל הפעלת לחץ קבוצתי (משתתפי החוג היו באים בטענות אל השחקנים הראשיים כי הם מעכבים את החזרות של הקבוצה כולה).
העבודה האישית כללה גם דרישה מהשחקן "להביך את עצמו". זמיר לא הסתפק בצעקות, חיקויי חיות או סיפורים חושפניים (ששימשו אותו אח"כ בהפעלת עוד כוח – פרטני או קבוצתי) ולחץ עוד ועוד, מבלי לספר מה, מבלי להבהיר בדיוק. לא ביקש דבר, אבל כשנער התפשט, היה שבע רצון. ואז דחק עוד קצת. תביך את עצמך עוד. יותר מזה.
מה שזמיר הגדיר כשיאה של ההתפתחות האישית של השחקנים הראשיים אותם בחר בקפידה רבה, מה שהציג כמבוכה, היה לא אחר מאונס. אונס ברוטלי, מבלבל, מענג, משמח, מביך, מתסכל, מפחיד, מאיים. כל קשת הרגשות התחוללה בנערים האלו באחת. כי עם כל המבוכה והבושה, זה גם נעים אולי, אבל אני לא באמת רוצה את זה, ומה יגידו ההורים או החברים, אבל למי זה באמת אכפת כשאני במרכז העניינים או כשמוחאים לי כפיים?
אני מניחה שכמוני, הנער שהתלונן לא היה שותף לרוח הכת של זמיר. זה מה שהפיל את זמיר בסוף. לא השכיל לפגוע רק באלו שגדלו תחת ידו לאורך זמן. כמו רוצח סידרתי שרק מבקש לעצמו עוד ועוד ריגושים) והפרשה התפוצצה היא הושתקה מהר מאד.
לא יכולה לחשוף פה את המניעים אבל הם היו משותפים לכל הגורמים (הורים, ביה"ס, זמיר, תלמידים).
לא מוריד מהעובדה שחובת הדיווח היתה על ביה"ס כולל הגשת תלונה במשטרה. אחד הנערים החליט לא לשתוק ואחרי כשנתיים ומשהו הגיש תלונה במשטרה וגם לקח עו"ד.
והסוף כבר ידוע.

ומבלי להייחס לחומרת המעשים, נועם סמל מספיד את זמיר בווינט:

"אני פשוט בהלם, כל התיאטרון מזועזע…זה בלתי נתפס. יובל היה אמן רב תחומי – שחקן גדול, במאי גדול, זמר גדול. מאוד הערכנו אותו וחיבקנו אותו אחרי תקופה נוראה שידע. הוא השתלב בתיאטרון הקאמרי במספר הפקות ומצא בית חם בתיאטרון. זו אבידה גדולה, אנחנו כואבים מאוד את מותו".

גברים בני תרבות למען פדופיליה

תגובתם של מיכי ורשביאק, מיקי גורביץ' ונועם סמל, שלא לומר – ניסן נתיב ז"ל, טיפוסית למועדון ששומר על הפריבילגיות שלו, לא משנה מה זה עושה לאחרים. מעמדם והשפעתם של השלושה על התרבות בישראל – שהיא אחד מסוכני החיברות המרכזיים שמפמפמים תפיסות חברתיות ומגדריות לחיינו החל מהצגות "סל תרבות" בבי"ס היסודי ועד שאנו נפרדות/ים מהעולם הזה – הופכת את דבריהם לחמורים הרבה מעבר למילים עצמן. המהירות בה הכשירו את השרץ ווידאו שלעולם תישאר תדמיתו מודל לחיקוי, היא למעשה תמיכה דה-פקטו בפדופיליה. שלא לדבר על ההימנעות הברורה מקריאה לילד בשמו: לא היה אונס, מעשה סדום, ניצול מיני. היה "הדבר הזה שבגללו נכנס לבית הסוהר", שבגללו "ידע תקופה נוראה".

זמיר ביצע את זממו תוך הפעלת יחסי מרות כפולים: מעמדו כמורה והאילוזיה הכתית שייצר, בה הוא היה הגורו. סמכות רגשית ונפשית, תוך ניתוק תלמידיו ממבחני האדם הסביר בעולם החופשי שמחוץ לקבוצה. משהו כמו גואל רצון – שאני מניחה שאינו נאה בעיני שלושת אבירי התיאטרון הישראלי כפי שהיה עבורם החבר שלהם. למעשה, מועדון הגברים הזה ("The old boys club" קלאסי) מפעיל גם הוא יחסי מרות תרבותיים על החברה הישראלית, הנגזרים ממעמדם, השפעתם ותחום עיסוקם. הם התרבות, הם החיברות שמכשירה הן את דרכו של הפדופיל הכריזמטי הבא והן את השתקת הקורבנות ואת הגיבוי שיזכה לו.

די מפחיד אותי להיווכח, שאין אפילו מידה של חשבון נפש בדבריהם. אפילו לא מעט.

על משמעותו של האונס (שבשונה מעונשו של האנס, הוא בבחינת מאסר עולם ללא חנינה לנאנס/ת – לקוח מתשובתי לגולש):

אף עבירה אינה הרסנית לנפש ורוח הקורבן כמו עבירת אונס. מדובר בחציית גבול אנושי אצל הקורבן, שאחריה אין גבולות. חלק מהגבולות – אתה אפילו לא משער את קיומם עד שנעלמו. זה כמו לחיות בלי עור כשאבריך הפנימיים נפלטים החוצה ואתה מבלה את חייך בלנסות לדחוף אותם בחזרה ולמנוע ממזיקים ומהאוויר לפגוע בהם. חלק מהניסיון הוא לפעמים בחזרה למקום הנפשי והפיזי של הפגיעה כדי לנסות שהיא תסתיים אחרת, והיא לעולם לא מסתיימת אחרת. מה שיובל זמיר עשה זה פשע נגד האנושות, הריגה בעינויים של נפשות צעירות, תהליך שעלול להימשך לכל אורך חייהם. אין סליחה שלמה על פגיעה מינית כזו כי אין ממנה לעולם החלמה מלאה. אתה אפילו לא יכול, כנראה, לתאר לעצמך את מימדי הפשע שבאונס, אם אתה משווה אותו לפגיעות אחרות. במידת אבדן השליטה, פריצת הגבולות, החילול, חוסר האונים, הבושה , ההחפצה האבסולוטית, רמיסת האנושי והכבוד האנושי של הקורבן – ניתן אולי לאתר רק טראומה אחת שיש לה דמיון מסויים למצבן (ובמקרה זה – מצבם) של נפגעי ונפגעות תקיפה מינית: שבי ממושך. אולי ההשוואה הזו תסייע לך להבין איזה שטויות אתה מדבר כשאתה משווה נפגעי משכנתאות לנפגעי תקיפה מינית.

בכירי התאטרון הישראלי תמכו בפדופיל – כפי שהם וחבריהם המוזיקאים תומכים בחנן גולדבלט האסור בגין אונס נערות (רק השבוע הוכרז על דיסק שהוא כותב ומשתתף בו מהכלא, ביחד עם ארקאדי דוכין, אתי לוי ואחרים, שיצא וייוחצ"ן בסמוך לשחרורו).

לגבי הטיעון השחוק של "יש לו ילדים", חשוב לזכור כי אותם ילדים שלא עניינו אותו כקליפת השום בעת שעשה מה שעשה לילדים אחרים. אני מניחה שילדיו של זמיר כבר יודעים שיש להם אבא פדופיל, זה פזור לאורכה ולרוחבה של הרשת, בטווח גיגול פשוט. התמודדות קשה ובלתי הפיכה, שלא הייתי מאחלת לאף ילד. לצד זאת, היותו אב גם אינו סיבה לאפשר לורשביאק, גורביץ' וסמל להכשיר פדופיל, לתת תעודת יושר לפדופיליה או לרמוס ברגל גסה שוב ושוב את קורבנותיו של זמיר, שתשבוחותיהם לגדולתו של הפדופיל הן חרב בלבבם.

אלי ללוז

ב- 2.1.12, לאחר שנודע מדיווחי התקשורת כי נמצאו טלפונים רבים של זונות ברשותו, פרסמתי סטטוס בפייסבוק:

אני לא מזילה דמעה על ד"ר אלי ללוז. מספר החשודות עמד על 20 נשים העוסקות בזנות, עד שהגיעו לרוצחות. מאחר ורובן המכריע פגעות תקיפה מינית בילדותן או צעירותן, החווייה הדפוסית שלהן הופכת כל גבר שמשתמש בגופה של זונה לאנס. אז מת עוד אחד כזה, שהחיינו. אני רק תמהה על ההלל שגומר עליו ראש עיריית חיפה יונה יהב. אתה רוצה לספר לנו משהו על אחוות גברים, יונה?

למרות שרשמתי במפורש "אני לא מזילה דמעה" (היינו – שביעות רצון פאסיבית, שנומקה היטב בהמשך) – נעו חלק מהתגובות בין האשמתי בעידוד רצח, עידוד רצח ע"י זונות וחגיגות שמחה על מותו. רובן ניסו להתמודד עם דעתי באגרסיביות. שבתי ותיקנתי בסבלנות רבה את המגיבים: אני לא מצטערת על מותו. זהו. כל השאר שייך למניפסט המכשפות (האשה הקטלנית שונאת הגברים, ששולחת להם קללה), שהוא השד שיוצא למגיבים, לרוב גברים, מעט נשים, מהבקבוק. השד הזה יוצא איך שעולה עמדה המטילה אור ברור על עבירות נגד זכויות אדם של נשים ומוקיעה בברור את המפגע. וד"ר ללוז היה כנראה, עם עשרים הטלפונים של הזונות שבכיסו והשתיים שהזמין על מנת לענג אותו – יחידת טרור המוני של איש אחד נגד נשים, וחבר נכבד במועדון הצללים של מי שהנצחת הזנות היא חלק ממנגנון השליטה שלהם בעולם.

אציין רק בהוקרה, שהיו הרבה מאוד תגובות שהביעו תחושה דומה לשלי, והמעודד בסיפור הזה: רבות מהן של גברים. זה לא היה ככה לפני מס' שנים.

בימים אלו מקודם שוב החוק להפללת לקוחות הזנות. יש שתי התוויות קצה – ברירות מחדל "טבעיות" לנשים בחברה פטריארכלית, ההסללה המגדרית היחידה שיש לנו עליה בלעדיות: זנות ו"להישאר בבית עם הילדים". דיברנו כאן על הזונה והמדונה. טלי טסלר מסבירה באונלייף אחת מהן, את זו של הזונה. מאחר ונתוני הזנות ידועים – כ- 97% מהזונות עברו התעללות מינית ואחרת בילדותן או נעוריהן- אין בחירה בזנות כי אם "הסללה". כלומר, הלקוחות, עד האחרון שבהם, עוסקים באינוס. הגיע הזמן שיתנו על כך את הדין. מטרתו של החוק הינה אכיפה, אולם בעיקר – הרתעה חינוכית, הפיכת ה"ביקור" אצל זונה למעשה פלילי שיש עימו קלון חברתי, לתסבוכת אפשרית עם החוק. כפי שהחוק למניעת הטרדה מינית העלה לאורך השנים את רף המודעות באשר למרחב הכבוד של נשים, כך אני מקווה שיקרה גם עם החוק הזה.

מליון ביקורים בחודש אצל זונות, משמעותם שהזנות היא מפתח דיכוי דומיננטי שקיים בחיים של כולנו. תביטו סביב ותשאלו את עצמכן: מה עם האבות שלנו, האחים שלנו, בני הזוג שלנו, הבנים שלנו, החברים, הבוס, הקולגות? מליון ביקורים זה תמיד של גבר "אחר"? וגם שאלת חזון אימונית יש לי אליכן/ם: מה נהיה לכשנשתחרר מנוכחות הצללים הזו? איזה מודל, איום סמוי, סנקציה תעלמנה מחיינו? מה זה יתרום להתייחסות לנשים כאל בנות אדם? לחופש שלנו לצמוח ולהתקדם? איזה נטל גבריות עכורה זה יוריד מגברים שלא "שם"? איך ייראה העולם שאחרי?

לסיכום

מותו של אביוזר אינו מעציב, אולם הוא גם אינו מהווה נחמה לקורבנותיו, שכן המעשים ארוגים מרגע שנעשו ב- DNA הפיזי, הרגשי והקוגניטיבי שלהם. גם אם יוציאו מתוק מעז ויפתחו חיים שלמים – הפשע שנעשה בהם לא הולך לשום מקום. הוא לא משתחרר עם שחרורו מהכלא ולא מת עם מות העבריין. בחלק מהמקרים – מות העבריין מוריד מימד של איום מחיי קורבנותיו: הם לא יפגשו אותו בטעות ברחוב ולא יראו את תמונתו בעיתון.

לגבי הזונות שרצחו את ד"ר ללוש – מדובר, כפי שציינה פרקליטתן, בנשים מוחלשות מתחתית המדרג החברתי. הן נוצלו מן הסתם מאז ילדותן ואבדו לאורך חייהן את מהותן הרגשית. בית המשפט יעסוק בראיות, בסיפור הקצה. אנחנו, כחברה מצפונית, חשוב שנזכור שמי שרצח את ד"ר ללוש הם מאות ואולי אלפי גברים שניצלו אותן, החפיצו אותן, חדרו לגופן מכל כיוון אפשרי, סחרו בגופן, השפילו ועינו את שתי הנשים הללו לאורך חייהן. ד"ר ללוש בכללם. אני מקווה שהחוק להפללת הלקוח יביא בסופו של דבר לצמצום התופעה הזו.

 

פוסט זה פורסם בקטגוריה אחרי מות, נשים, פמיניזם, עם התגים , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

38 תגובות על מות השטן

  1. יש הבדל ענק בין הדברים שנעשו בכיתה ובין אלו שנעשו אצלו בבית והוא הורשע על הבית… גם גולדברט הורשע על מעשים שנעשו אחד על אחת. ובדין. אבל בכיתה? זה עולם אחר שזר  כנראה לא יבין זאת ואני מקווה בעבור מיקי ורשויאק ומיקי גורביץ ואחרים שלזה הם מתכוונים. 
    אבל אני לא אוהב את הרדיפפה אחרי מורשעים לאחר שריצו את עונשם.  

    אהבתי

    • עדי, מאחר והמשפט הוא דילים ודיני ראיות וסעיפי חוק, אין לזה קשר לאשמתו והעונש לעולם לא עונה לעוולותיו. על עבריין מין להיות רדוף ומנודה כל חייו. אונס זהמי שמכשיר את דרכו – הוא שותף ללגיטימציה של מה שעשה. עמדתי בנדון ידועה לך. אין לזה קשר לפוסט הנוכחי, שעוסק בעמדות אישיות בהקשר רחב יותר ו"פוסט מורטום". 

      אהבתי

      • זה היה בקשר לתגובה של אנשי תאטרון . כל מי שהיה שם יודע ש"זר לא יבין זאת" יש קטע נפלא של תום סטאפרוד שבו נאמר "אנחנו השחקנים, אנחנו ההפך מאנשים" זה כמובן לא מצדיק הזמנת תלמידים או שחקנים הביתה ואינסום כמו שזמיר וגולדברט עשו. אבל בהקשר של הפעילות בכיתה או בחזרה? זר לא יבין זאת. וזאת אנימניח תחושה של רוב האנשים שהיו שם ובטח אלו שעדיין נמצאים שם.
         ואני מקווה שהתגובה של גרוביץ ואחבריו נובעת מאותה תחושה. 
         

        אהבתי

        • מאחר ועולם התאטרון הוא חממה טבעית למניפולציות רגשיות – נראה לי יותר שהם מגוננים על מיצובם ההגמוני והפריבילגיות הנלוות לו, ופורשים רשת בטחון שהם היו רוצים שיפרשו להם (כמו תמיד כשמדובר בנורמה חברתית של ניצול נשים, כמו שהיה ועדיין בכוחות הבטחון וכיו"ב). 
          אבל אדרבא – שיבואו להגיב ויסבירו את ההגנה והלגיטימציה שהם העניקו לפדופיל משלהם.  

          אהבתי

          • בזה את לא יודעת כמה את צודקת (גם כן כי זר לא יבין זאת) אני זכיתי להיות תלמיד של גאון גדול (עם פרסום קטן מאד..) בניו יורק בשנות השמונים וזה היה נושא קבוע אצלנו בסטודיו . קלוד אנדרווד מורי והמנטור שלי היה מפסיק חזרות, מפסיק עבודה של אנשים  ואומר "פה זה לא תראפיה, בבקשה ללכת לשרינק שלך" וזה היה במקום שעסקו בו בדברים הכי קשים של החיים בהקשר של העבודה התאטרלית. אבל אין סוף מורים ובמאים אחרים מנצלים את הסיטואציה הזאת גם להנאתם הפרטית והגבול הזה נחצה פעם אחר פעם. דווקא זה ממש בסדר שגולדברט או זמיר נענשו ובחומרה אני חושב שהקלו איתם בהקשר זה כי הם בדיוק המקרה של יחסי מרות בצורה הכי קשה שלהם. למרבה הפתעה זה לא גבול כזה דק שאי אפשר להבחין בו. בקשר לחנן גולדבראט למשל אני נחשפתי לעדויות מהתיק ואין שם שום דבר שמדבר על גבול דק אלא על אונס אכזרי ומתועב שלא קשור לעבודה על תפקידים. חלק מקורבנות שלו בעת האונס ידעו שלא מדובר בשום דבר אלא במניאק שאונס אותן והתנהגו בהתאם. 
            עדיין אני חושב(או רוצה לחשוב..) שמי שהם הגנו עלי מהשיקולים הללו ולא מהשיקולים שאת מציינת.
            יש עוד נקודה. אנשים  יכולים להגן על בני משפחה  או חברים קרובים . אין לי טענות לליאור קצב שאומר "שפכו את דמו" או משהו מהסוג הזה. וגם לא לאושיק לוי. הם חברים קרובים והם תומכים בבני משפחה ובחברים. אני אתמוך בילדי ובבני משפחתי NO MATTER WHAT . לא אותו דבר אנשי ציבור ואת צודקת שבהקשר הזה גם חברים וגם בעלי מעמד ציבורי והייתי מצפה מהם לדעת לעשות את ההבדל. ובטח מנהל בית ספר למשחק שהבעיה אצלו על השולחן ובחדרי החזרות כל יום וכל שעה. 

            אהבתי

          • ליאור קצב לא הגן רק על אחיו: כאן, וכאן.

            אהבתי

  2. שמעון הגיב:

    מאמר מאוד מעניין ומעורר מחשבה. האמת היא שאני לא יודע איזה עמדה אני הייתי תופס אם הייתי במקום האנשים שהגיבו למקרי המוות. אבל אני מעריך את זה שיש לך עמדה נחרצת ולא מתפשרת. המקרה הראשון מזכיר לי את המקרה של רומן פולנסקי (לא שאני משווה בין המקרים). אני זוכר שלא מזמן ראיתי כאן כתבה שסיקרה את הסרט החדש שלו שהייתה בה התייחסות סלחנית כלפי המקרה שלו, מה שגרם לי לקצת אי נוחיות (למרות שיכולתי להבין מאין הכתב בא).

    אהבתי

    • חוסר נוחות הוא שלב הספק המשמעותי והחשוב באמיתות הפרדיגמות שגדלנו עליהן. אני נוהגת לומר על כך – כשיש ספק, אין ספק. 
      פולנסקי הוא דוגמא מצויינת.  

      אהבתי

  3. דודו פלמה הגיב:

    פוסט חשוב ומחודד. דוקר וחותך בצדקנות כמות שצריך.
    ואונס הוא אונס הוא אונס (כמו שגרטרוד שטיין כבר אמרה). 

    אהבתי

    • אכן. תודה. 
      מעניין אותי לדעת (מלקטת מחשבות בנושא): איך, בפייסבוק עורר העניין מהומת אלוהים, וכאן מתקיימת זהירות מדודה והימנעות רבים מתגובה.

      אהבתי

      • תמר המר הגיב:

        אני חושבת חנה, שיש יתרונות גדולים לפוסט מורחב ומעמיק כמו זה, על פני סטטוס קצר ודוקר בפייסבוק – שמעורר ומעודד יותר נטיה לפרשן אותו כפרובוקציה (שמזמינה תגובות נגד), מאשר מוכנות להקשיב. אני לא חושבת שאת זוכה פה להמנעות מתגובות או לזהירות מתונה, אלא פשוט ליותר הקשבה שיתכן ומאופינת בפחות סכינאות מילולית.

        אהבתי

        • מבלי להוריד מחשיבות ניתוח הנושא (שאחרת לא הייתי כותבת את הפוסט) – אני רואה חשיבות עצומה בדיון, שכן קריאה לבדה אינה משנה עמדות, אלא העיסוק בחומרים הנקראים. מבחינה זו, נקודת ההתחלה הפרובוקטיבית יש בה יתרון: היא מעוררת מעורבות. מעורבות מעוררת חשיבה וחשבון נפש, שיח מראה נקודות מבט נוספות והופך בסופו של דבר את הדיון למורכב יותר. יש לי מיילג' בתגובות מאוחרות של אנשים ונשים שכעסו על דברים שכתבתי בעבר, הכעס הביא לחשיבה והחשיבה לשינוי עמדות. 
          אני מזכירה לעצמי את זה מול מה שאת מגדירה כ"סכינאות מילולית". 
           

          אהבתי

  4. פינגבאק: צרת המסחר והתעשייה « האחות הגדולה

  5. יולי הגיב:

    תודה חנה על הפוסט הארוך 🙂 חשוב ומנומק. אנחנו נמצאים בתקופה טעונה מאוד בה הרבה חוליים של החברה שלנו צפים ועולים ובתוך כך נפתחים לדיון ולשיח שלא היו קיימים בעבר; לא במימדים כאלו ולא ברמת מודעות ובגרות גבוהה כזו. כחלק מהתבגרות זו דברים צריכים להאמר בצורה ברורה שאינה משתמעת לשני פנים. אין מקום לעמימות ולסלחנות כלפי העברה החמורה מכולן נגד האנושות: אונס וניצול מיני של פעוטים, קטינים ובוגרים. לעולם ואף פעם. זו חבלה מכוונת בעתיד של המשפחה והחברה כולה. לשמחתנו בעידן האינטרנט אנחנו יכולים לקרוא כמעט במקביל להספדים המהללים והמשבחים של שני האנסים גם על הפוגענות החמורה שלהם. אחרת שוב הייתה ההיסטוריה משוכתבת על ידי המנצחים. אני לא מוצאת בדברייך שמחה על המוות אבל תודה רבה לך גם לא צער גדול.

    אהבתי

  6. א.נ. הגיב:

    "עולם התיאטרון הוא חממה למניפולציה רגשית"(?!)

    אהבתי

  7. אין מקרה יובל זמיר והמחילה שלה זכה מפי אנשי התאטרון דומה למקרה הפרופסור שנרצח על ידי הזונות.
    חבל שאת מערבת את שניהם. אין דין מורה שאונס את תלמידיו הקטינים כדינו של אדם הנזקק לשרותי זונות. במעשה זה את משטחת את האירועים ואת הנסיבות כדי שיהלמו את השקפת עולמך. 
    למיטב הבנתי, התגובה החריפה בפייסבוק נבעה מהאלימות והאכזריות שבדבריך על אדם שנרצח.

    אהבתי

  8. עדו הגיב:

    בבלוג 'שחור סגול'  היה פעם פוסט של הומוסקסואל בשם טל ווזנר שיצא נגד חוק הפללת הלקוח כאחד שעסק בזנות ממין זכר (עם תמונה) משום מה הפוסט הזה נעלם. בחיפוש של גוגל הוא נמצא אבל כשמגיעים לפוסט עצמו – נאדה. 
    בכל אופן אני לא חושב ששני המקרים זהים. יובל זמיר ניצל מינית נערים וזו עבירה על החוק. מה שעשה הפרופסור הוא לא עבירה והוא פוגש כבר נשים בוגרות שבאות אליו מרצונן ויודעות למה. האם הן עברו תקיפה מינית בילדותן? אני לא יודע אבל נראה לי קצת דמגוגי להאשים את הפרופסור בזה שהוא 'ממשיך' את התקיפה. לומר את האמת, מי שמזמין זונות אליו הביתה נראה לי קודם כל קצת מסכן וראוי לרחמים.
    זו גם שגיאה טקטית לכרוך זה עם זה את שני הנושאים. כשאדם הולך לזונה הוא, מבחינתו, אינו עושה שום דבר רע בעוד שאנס יודע שהוא עובר על החוק. כך שגם אם הלקוח של הזונה 'מרוויח' מהאונס שהיא עברה בצעירותה, הרי שהוא באמת ובתמים משוכנע שהיא נמצאת איתו מרצונה (ואולי הוא צודק? אחרי הכל אנני ספרינקל קיבלה דוקטורט בנושא הזה), האנס אונס בדיוק כדי להכריח את האישה לעשות משהו שאיננה רוצה, זה הרי מה ש'מדליק' אותו (אחרת – כאמור -הוא היה הולך לזונה).
    בינתיים יש ויכוחים לגבי קריאת רחוב על שם זוהר ארגוב (ערב הוקרה לזכרו נערך כבר ) וחיים חפר התראיין ושאל מדוע שוכחים את דן בן אמוץ, כך שנראה לי שהמאבק באונס ובתרבות האונס הוא הדחוף ביותר.
    (למען הסר ספק, מימי לא הלכתי לזונה ואינני רואה סרטי פורנו, אבל היה לי וויכוח ארוך עם עו"ד עדי בן יעקב שטען שהפורנו הוא לגיטימי מסיבות של חופש הביטוי ואילו הזנות לא) 

    אהבתי

    • אין שני מקרים זהים של עבירות מין פליליות או שעדיין לא פליליות כלפי נשים, והדיון הוא על שביעות רצות ממות התוקף ולא על המקרים עצמם כך שהוא מאוד רלוונטי ואין בו כל "טעות טקטית" מבחינה זו. 
      וקאסווירה הולנדר או אנני ספרינקל אינן חזות הזנות.
      אני מציעה לצמצם את ההתייחסות הפילוסופית לזנות שכן אין בה שום דבר פילוסופי אלא שרשרת דיכוי מעשית, חברתית ופשוטה.  

      אהבתי

  9. אורדון הגיב:

    חשוב שנזכור שמי שרצח את ד"ר ללוש הם מאות ואולי אלפי גברים

    איזה שטויות של נקבה מתוסכלת. כמובן שהוצאתי דברים מהקשרם.

    אהבתי

  10. דודו פלמה הגיב:

    אורדון אתה לעומת זאת גבר גבר.
    אתה מביא הרבה כבוד למין האנושי בסגנון הפואטי שלך.
    ממש מעצבן איך שהקוארדינציה המושלמת שלך מאפשרת לך להרשות לעצמך להתנסח כך וגם להרגיש כל כך גברי בגלל שעשית זאת. אני יודע שזה לא משנה, אבל גרמת לי עכשיו להתבייש שאני גבר.

    אהבתי

  11. דברים נכונים וחשובים.

    אהבתי

  12. בטיימינג מופלא, פורסם ערב לזכרו של יובל זמיר בחסות עיריית תל אביב ומשרד התרבות. כמו כן "קאם בק" של גולדבלט עם קובי אושרת, ארקדי דוכין ואתי לוי. 
     

    אהבתי

    • אמיר הגיב:

      חנה, אני לא תומך באנסים ואני מניח שלא ארצה להיות בחברתו של אחד, אפילו לאחר ששילם את חובו לחברה.
      אבל נשאלת השאלה היא אם אונס (במקרה הפרטני הזה)  היא עברה שבגללה אמור המורשע להיות מודר מהחברה לאחר ריצוי עונשו. במידה והתשובה היא לא, האם יש להוכיר מורשע לשעבר לאחר ריצוי עונשו,על תרומתו היחודית בתחום המקצועי לחברה.  ואם תשובתך היא לטובת הדרתו של הפושע ששילם את חובו לחברה, מה בנוגע לרוצח ?
      לי אין תשובה נחרצת לשאלות האלה, אני יודע שאני  לא אתן לבתי להסתובב ליד אחד כזה, גם אם ריצה את עונשו.

      אהבתי

      • אונס הוא פשע שאין לו כפרה, הפגיעה החמורה ביותר בכבוד האדם, שגם מי שנראים לך למראית עין שהשתקמו ממנו – נושאים עימם כל חייהם כפצע פתוח. למרות שהענישה אינה מידתית אלא טכנית ומצומצמת מדי, הסנקציה החברתית שאנו מפעילים צ"ל מוחלטת. ואין אנס של פעם אחת. כן, כמידת חומרתו והאבסולוטיות של הנזק שבפשע הזה – החרמה לכל החיים. מי שיש בו את היכולת לפגוע כך באדם אחר – זוהי פתולוגיה עמוקה וסדרתית. מסוכנות מתמדת. 
        צריך לאכול?
        שיתפרנס מעמל כפיו במקומות בהם אינו פוגש קורבנות פוטנציאלים, כנחבא אל הכלים.
        אין כפרה כי אין מזור לצלקת שנחרטה בקורבנות. 

        אהבתי

        • אמיר הגיב:

          זאת אומרת שלטענתך אונס היא עברה שהעונש עליה אמור להיות קשה יותר מהעונש המוטל על רוצח ?
          האם רצח היא לא פגיעה חמורה יותר בכבוד האדם ?
          אני מבין את מה שאת אומרת על נשיאת הצלקת כפצע פתוח כל חייהם, אבל בניגוד לרצח, קורבנות אונס זוכים באפשרות לשקם את חייהם. כך שאני לא בהכרח מסכים עם המדרג שאת יוצרת לגבי חומרת הענישה. 

          אהבתי

          • עדו הגיב:

            מכיר איזה רוצח שהוא זמר/שחקן/מנחה מפורסם?

            אהבתי

          • אמיר הגיב:

            מה הקשר בכלל בין מחת לתחת עידו ?
            מרוב שאתה רוצה להיות מתוחכם ומתחכם אתה מפספס את הרכבת בקילומטרים 

            אהבתי

          • אכן. 
            זוהי העבירה החמורה ביותר נגד כבוד האדם וזכויות האדם של הנפגע/ת. המקבילה במונחי פגיעות אחרות יכולה להיות רק כליאה/שבי ממושך. הסרת צלם אנוש וכבוד האדם מהקורבן, באופן עמוק שלא בא לידי ביטוי ברוב העבירות האחרות, עמוקות ככל שיהיו. לכן אין דבר כזה "שילם את עונשו לחברה". זה חוב שלא ניתן לשלם. אולי נשא בעונש שנגזר עליו ע"י בית המשפט, אבל לא שילם שום חוב.

            למרות חומרת העבירות – כדאי להבחין שרצח הוא פגיעה בזכות לחיים. אונס הוא הרג הנפש – חיים במצב של מוות נפשי מתמיד, מוות איטי בעינויים. גם אלו שמשתקמות/ים, זה לא נוטש אותם/ן 

            אהבתי

          • אמיר הגיב:

            חנה אני מבין מה שאת אומרת
            אבל בכל זאת המחוקק ברוב המדינות שאני מכיר, מחמיר בענישה על רצח לעומת הענישה על אונס. במקומות מסויימים זה מגיע אפילו לעונש מוות.
            קשה לי להיזכר במקרה שבוא הוצא אנס להורג.
            ושלא תביני מההתכתבות בנינו שאני תומך באיזושהי צורה באנסים. אני ממש לא.
             

            אהבתי

  13. אונס דומה לרצח.

    ואכן, גם רוצחים לא צריכים לזכות לרהביליטציה לאחר שריצו את ענשם.

    הביטוי "שילם את חובו לחברה", הוא אחד מהביטויים השקריים, שכל מטרתם לכבס את המציאות.

    פושע שריצה את עונשו, מקבל הזדמנות שניה לחיות מחוץ לכלא. האם עברו נמחק? האם הוא הופך לטהור?

    אם תשמע שאלי פימשטיין מקבל כבוד על במות קונצרטים, תרגיש עם זה נוח?

    אגב, ההתייחסות לאונס כאל בעל מאפיינים דומים לרצח, אינו חדש:  
    "כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש – כן הדבר הזה"            

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s