באמצע פברואר, לאחר מרוץ עין גדי ובעקבות הכחדת הזיכרון והמימד האנושי מהנרטיב של תרבות הריצה הקפיטליסטית-תאגידית-דורסנית שהתפתחה כאן, פרסמתי את הטקסט שלהלן. היום, בעקבות האסון הנוראי של מותו של רץ בן 30 (בן 30!!) ופציעת רבות ורבים אחרים, חלקם/ן באורח אנוש, אני רוצה לחדד את המסר;
פוסט שפרסמתי בפייסבוק בעקבות החלפת הזיכרון במותגים מסחריים
אתחיל מסיפור אישי קטן, שהוא בבחינת האישי הוא הפוליטי:
הבוקר בשש וחצי טלפנתי לאבי ילדי לבשר לו שהילדה השאירה אצלו בטעות את ילקוטה. תפסתי אותו באמצע ריצה. לא, ממש לא במרתון ת"א אלא כאן בשכונה ליד הבית: הוא רץ בבגדי הכותנה הלא ממותגים שלו, נטולי החולצה המנדפת בצבעים זוהרים עם הלוגו של יצרנית נעליים כזו או אחרת, ובנעלי ריצה פושטיות שעולות אולי 300 ש"ח (מודה בחולשותיי: הוא טוב וצודק ממני בעניין הנעליים), כמידי בוקר שישי ובקרים נוספים.
מה הוא לא עושה? הוא לא תורם את ריצתו להצלחה המסחרית של שום תאגיד ולא חבר בשום חדר כושר.
וזה המסר שעובר לילדינו, ממנו וממני. אני יוצאת מהבית 3-4 פעמים בשבוע (לפעמים לצערי פחות מזה, אבל משתדלת) בחמש בבוקר כדי לעשות ספורט באוויר הפתוח. לא תורמת את בריאותי למילוי כיסיו של שום איל-הון ולא מוכרת את פעילותי הספורטיבי בנזיד עדשים מוזהבות לכיסו של אף תאגיד. כשבחנתי לאחרונה אפשרות פרגמטית (קר בחורף בפארקים) בכ"ז להצטרף לחדר כושר לנשים, ההבנה העמוקה הזו של משמעותה האתית של הצטרפותי למערך מסחרי משומן שכזה יצרה אצלי דחייה, שהביאה לדחיינות, שהביאה להכרה בכך שרגשית – אני לא מסוגלת לבצע את המהלך. זה היה קצת כמו עבודת מידות: בחנתי את עצמי כדי לשוב למסקנה הראשונית.
והמסר מחלחל לשמחתי לדור הבא: הבן שלי, בן ה- 17, עושה Street Sport עם חברים בהנחיית סרטוני הדרכה מיוטיוב, הבת שלי רצה עם אבא שלה וצועדת אתי מעת לעת.
ספורט עושים כי זה אורח חיים נכון, בריא, תקין. לא כי זה מצטלם טוב.
יש שיאמרו שעדיף שהספורט יהפוך לטרנד צבעוני וממותג, אם זה מה שמביא אנשים לעשות ספורט. אין לי טענה אליהם/ן כי אני לא יכולה לבסס או לשלול את האמירה הזו. בנוסף, אני אוהבת חולשות אנושיות ושותפה להן, ולכן אהבת ההשתייכות לקבוצה היפה הזו של רצים ורצות מובנת לי לחלוטין, כמו גם השפעת ההשתייכות הזו על המוטיבציה לרוץ. המציאות היא לעולם מורכבת יותר מהאידיאולוגיות של משתתפיה, ולכן אני גם מבינה ומקבלת את התמונות שעולות לפייסבוק, של לוחמים נחושים בנאו-ליברליזם ובקפיטליזם החזירי, שלא לדבר על הכיבוש, שהקשר בינו לבין כיבוש כלכלי ברור, לי לפחות, בבגדי מירוץ חוצים בפישוט ידיים של ניצחון את שער הגמר. ככה זה בעולם דיאלקטי, במציאות עתירת ניגודים.
רק שנראה לי, שיש כמה דברים ששכחנו בדרכנו אל 15 שניות התהילה שבמעבר המצולם מכל הכיוונים תחת השער עתיר הפרסומות המסחריות. למשל, את עצמנו, את האינטגריטי שלנו ואת הפשטות.
היום, השכחה הזו עלתה לרץ בן ה-30 בחייו.
האישי הוא הפוליטי 
מסכים עם כל מילה. ראוי גם להזכיר את מרתון ירושלים, עיר שפשוט לא בנויה למרתונים, ורק דופקת לאנשים את הברכיים. אבל עושים אותו בכל זאת, כי זה ראה טוב.
אהבתיאהבתי
*נראה
אהבתיאהבתי
מחרבת שמחות שכמותך.
יש אנשים ששונאים לעשות ספורט, ובלי האוירה שנוצרת מכמות של אנשים – לא יעסקו בכך.
יש מי שבנוי לרוץ או לצעוד לבד בשכונה, יש מי שבלי קבוצת התמיכה של כמה חברים או חברות – לא תעשה את זה.
יש מי שבלי מכון הכושר, עם המוסיקה המטמטמת ומסך הטלויזיה שעל גבי הטרדמיל – לא יעשו כלום מעבר ללחיצה על כפתורי השלט.
תני להם. יש תחביבים הרבה יותר מזיקים מאשר התחביב ללכת לחדר כושר.
כן, זה יכול להיות מצחיק. כן, יש כאלו שבאים לחדר הכושר כדי להעריץ את עצמם מול המראה, או כדי לנסות לצוד פרטנרית.
בטטת-כורסת-טלויזיה, יותר עדיף?
ריצת מרתון אינה דבר בריא. עיסוק מוגזם בספורט אינו בריא, וכמות הפציעות שצברתי בשלושים השנים האחרונות בהן אני משחק כדורסל עם חברים, גורמת לאשתי להרים גבה ולשאול אותי אם לא היה עדיף לעבור לשחמט.
ומה החלופה?
מרתון תל אביב, כמו מרתון ירושלים וכמו ארועי ספורט המוניים אחרים, הוא בעצם סוג של קרנבל. בעיני, זה קרנבל יותר תרבותי מאלו המתבססים על חוטיני וסיליקון.
אהבתיאהבתי
תגידו, לא יכלתם לומר לי ששכחתי לתת כותרת לפוסט? איזה מן חברים אתם/ן? 🙂
אהבתיאהבתי
חשבתי שזה מין פוסט כזה שאי אפשר למצוא לו כותרת שתהיה מספיק טובה:)
אהבתיאהבתי
את מותג,
קוראים אותך גם בלי כותרת…
אהבתיאהבתי
אני עוד אתבלבל מהמחמאות 🙂
אהבתיאהבתי