אמא, תנקי לי

יש שני דברים שאני לא ממש עושה בחיים, באופן סדיר: צופה בטלוויזיה על פי לוח המשדרים (חדשות, אקטואליה, ראליטי) אלא רק בסדרות וסרטים בערוצים נידחים שחוץ ממני ועוד כמה אף אחד/ת לא שמע/ה עליהם, וקונה חומרי ניקוי על פי המומלץ בפרסומות (קונה מה שזול, בדרך כלל). הזמנים היחידים בהם נפשי פוגשת את לוח המשדרים, הם בעת מאבקים חברתיים הדורשים ממני מעורבות רלוונטית. הנה, אני באחד כזה. כמות הרפש הטלוויזיוני שרצה לי מול העיניים, דורשת התנקות אחריה. אולי דיאטת מיצים בעיניים עצומות וסדנת ויפסנה. אבל עד שיצא לי להגיע לעשות את כל אלו (קובעת תור ל- 2030, נראה לי), הרשו לי קצת ונטילציה על הפרסומת של סנו ג'ט.

למה דווקא זו? כי נראה לי שאין מסר סטריאוטיפי, גזעני, גזעני-מגדרית, שוביניסטי וסקסיסטי, שפוספס שם. יאמר לזכותם, שהכל מתוחכם, בעדינות. אין בחורה בביקיני על הדש-בורד של האוטו הנחשק, צופה בגברים של גולדסטאר או מרלבורו דוהרים לעבר השקיעה. הכל בסמלים, כובשים לנו את התודעה.

קבלו את הסרטון: http://mizbala.com/?p=84108

אז מה היה לנו פה?

1. האשה למטבח: גם יפה וגם אופה – אטרקטיבית באופן שלמרות הקפדתי הידועה על שלושה אימונים בשבוע, לק אדום וטיפוח כללי סביר, לא נראיתי ככה מעולם בזמן הניקיונות. זה בא לה בקלות, לאשה הזו. אין שפריצים של אקונומיקה על הבגדים, כל שערה במקומה וכפות הידיים לא נפגעות מהחומרים הצורבים שמוכרת לה סנו. היא לא מזיעה ולא מתעייפת, ומחייכת בנעימות בזמן העבודה. המטבח שלה נקי באופן ששום מטבח של אף אחת מאתנו לא יהיה מעולם. היא מנקה מטבח נקי: האידיאל הנשי בהתגלמותו, על פי אסכולת האשה למטבח.
2. אבא בעבודה: במרחב הביתי, של ניקיון, בישול וטיפול בילדים, אבא בכלל לא נוכח. וזה לגיטימי. עובדה, כולן שם מחייכות, והכל עובד.
3. שפה מעצבת תודעה: הכל תפקידים של "אמא שלי". בעולם האידיאלי, אבא של הבנות לא מנקה, רק אמא שלהן. יש סדר בבית. גם הבנות לא עושות תורנות כלים כמו שיש אצלי בבית, רק אמא שלהן. דרוג חשיבותה, תבונתה ושיקול דעתה הטוב של אמא שלהן, יש בו מדד אחד: ניקיון, ולאיזה חריץ חבוי הצליחה כל אמא להגיע על מנת להוכיח שהיא שווה משהו בעיני הבנות שלה, סנו והעולם.
4. השחורה והלבנה: הילדה המנצחת בדיון, זו שמעצבת את דעת הקהל לטובת סנו ג'ט, היא ילדה בלונדינית כחולת עיניים, לבושה בסולידיות בחולצה לבנה, השיניים שלה בסדר בלי רווחים. הבית המדוגם הזה הוא שלה – השנייה רק אורחת. לעומתה, הילדה המוכרעת, היא ילדה שחורת שיער, עיניה שחורות באופן מובהק, יש לה רווחים לא מטופלים בשיניים, חולצת לבבות מצועצעת מזו של חברתה ועגילים לאו דווקא תואמי גיל באוזניים, והיא מקבלת את תבוסתה בחיוך ומורידה בצחקוק את העיניים. פרחה לייט. הלבנה מתגאה בבגדים מגוהצים, ציפורניים נקיות, אמא יעילה ומולטי-טסקינג, שמקריאה לה ספר. השחורה במנהגים בסיסיים ופשוטים יותר: ידיים נקיות, בגדים נקיים ואמא שמנקה הרבה שעות. כל פרט ופרט מעוצב כאן בטבעיות,  בסמליות שמתלבשת לנו על הטמעות סטריאוטיפיות קדומות.

 

אין כמו אמא

אני בהחלט שמחה על מיעוט החשיפה שלי לטראש הטלויזיוני בכללו ולפרסומות הישראליות בפרט. מה שמדאיג אותי, זה שגם לו הייתי חשופה – עלי הן לא היו משפיעות. זה לא הקייס כשמדובר בקהל העצום והרב – כולל ילדות וילדים – שהטלוויזיה והפרסומות הם סוכני החיברות העיקריים שלהם/ן. במקרה דנן, לא מדובר אפילו בפרסומאים רעים, אלא בכאלו שיודעים לנצל מושאי אפליה, גזענות ודיכוי נגד עצמם, באמצעות מסרים מוכמנים. ובחברה מסחרית שערכי זכויות האדם של נשים ואנשים מעניינים אותה כקליפת השום, כל הדרך אל הבנק. ככה נראה קפיטליזם חזירי.

—

תודה לדורי בן ישראל מאתר מזבלה על הסרטון.

—

תוספת של גולשות:

1. הבנות כמובן רבות ביניהן (שלומית נעים נאור)

2. הקריין הוא גבר שצופה מלמעלה מפרספקטיבת-על (מיקול ניצה)