אשה מעלה סטטוס

הזמנה לתערוכה "נשים מעלות סטטוס"

הזמנה לתערוכה "נשים מעלות סטטוס"

הערב, 18.3.2014, בשעה 19:00, 28 נשים תעלינה סטטוס לקירות היכל הספרים החצי-מיתולוגי, בית אריאלה בתל אביב. נשים וגברים, בכל הגילאים, יגיעו לספרייה הזו בחודשים הקרובים כדי ללמוד, לקרוא, להחליף ספרים, לעיין, לחפש קטעי עיתונות ישנים, לשעת סיפור לילדיהם/ן – ויתקלו בקולות של אקטיביזם נשים אינטרנטי שקפאו בפריים מודפס ומוקפד על הקירות. סוג של דיאלוג בין המציאות לענן, בין החשיפה למדיה הישנה לבין המדיה החדשה, הוירטואלית, המידית, החולפת, שעושה כאן שימוש מניפולטיבי בכלים הישנים כדי להנכיח את עצמה, במקום שבו הכל עשוי מנייר ודיו.

הנשים שמציגות את האמירה הסייבר-אקטיביסטית (אקטיביזם אינטרנטי) שלהן על קירות הספריה, הן נשים שעונות לאמירתה הידועה של סימון דה בובואר: אשה אינה נולדת אשה, היא נעשית אשה. חלק ממהות התהוותנו כאשה בחברה גברית, פטריארכלית, היא ההשתקה. אפילו לא צריך להשתיק אותנו, פשוט מלמדים אותנו שאין לנו קול, ואם יש – אין מי שיקשיב לו. ככה בונים לנו תודעה מגדרית, ככה אנחנו נעשות אישה. מהפיכת האינטרנט, שקמה עבור נשים על תשתיות המהפכה הפמיניסטית, העניקה לנו פלטפורמה להשמעת הקול, וקהל שישמע אותו. מה שחסר לנו, עדיין, זו ההעזה. כי כדי להשמיע קול בחברה שאינה מעוניינת שנזיז לה את הגבינה, אנחנו צריכות להעז ולהיות לא נחמדות. על כך הסטטוס שלי בתערוכה.

לגבי התמונה, בחרתי להצטלם עם המחשב הוורוד-פוקסיה הנשי שלי וסוודר הנצנצים התכול, ישובה לשולחן עבודתו של אחד העם. אחד העם ייצג, מההבט המגדרי, את ההגמוניה הגברית בקביעת ההגות הרעיונית, האידיאולוגית, ממנה יצאה הציונות לעשות את מעשיה. חצי ממנה היו נשים, רק שקולן לא התווה את הדרך. הן אלו שנשאו על כתפיהן הצרות את כפל התפקידים של יצירת התשתית החברתית לחברה החדשה, הבנויה על היהודי החדש – שהן אלו שעיצבו כאמהות-מחנכות את דמותו, תוך שהן עוסקות בשרידותו הפיזית של התא המשפחתי, בתנאים קשים מנשוא. בו בזמן, ישב אחד העם לשולחנו הכבד ואמר להן, פרקטיקלי, מה הן צריכות לחשוב.

אז לכבוד התערוכה שנפתחת היום, תפסתי לרגע מקום אל שולחנו של אחד ההוגים הללו, כאחת העם. הצטנעותו המזויפת של ההגמון, תחת הכינוי "אחד העם", התחלפה לשניות ספורות של הבזק מצלמה, בחשיפת פלאש קצרה של דמות נשית, שמייצגת את האמת התשתיתית מאחורי המפעל הציוני. אני מקדישה את התמונה הזו לזכרה של סבתא שלי, סבתא מרים גורלסקי-בית הלחמי, שלא הכרתי (היא התאבדה כשאבי ז"ל היה בן 13, מצער לידותיה ואטימות סובביה, שעסקו בגאולת הארץ ואטמו את ליבם לגאולת נשמת בנותיה), זו שדהרה במכנסי רכיבה שערורייתיות (לזמנה) על סוסה לאורך קו הרקיע של מה שנהיה לימים רמת גן, שישבה בלילות עם רובה על מנת לשמור על בנה מן המסתננים ועמלה בימים למען משפחתה (עליה נכתב: לילות כימים), שמנעה מאצבעותיה את קלידי הפסנתר ופאות דפי הספרים כדי להקים מושבה. אחת העם.

את חלק מהמציגות בתערוכה, אני מכירה. נשים שלא נולדו נשים עם קול גדול, אלא נהיו נשים עם קול גדול. זה הזכיר לי, גרם לי לחפש ולמצוא שיר שכתבתי פעם לאחד מאהוביי משכבר;

אתה זוכר,

אמרת לי אז:

אני מתנצל, שבגללי הפכת להיות

האישה שאת.

אהבת יותר את זו

שלא צריך להתנצל בפניה.

היום, לא צריך להתנצל בפנינו. נזהרים מראש בכבודנו. ואם לא, יש לנו קול להזכיר להם/ן. בכלל, יש יותר כבוד בעולם בזכות הקול הנשי. כי אי אפשר לקיים עולם הוגן עם חצי קול, או חצי כבוד.

תודות:

    • לשלומית ליר, האוצרת, שבכל פעם שהיא מתקשרת כי יזמה משהו חדש, אני אומרת: נעשה ונשמע. אשה של יוזמות חשובות וגדולות, עם כשרון ענק לתעל את הקול הנשי לערוצים של ניראות ציבורית.
    • לצלמת בעלת הכישרון, התנועה הקולחת במרחב, ההשראה והעין הנפלאה, שרון לנגר.
    • לידידי אילן נחום (FB), עם עין האמן והמבט הידידותי המדויק, שיודע להוציא ממני את חלקיי הטובים, על הסיוע האישי בעיבוד התמונה.
    • לפמיניסטיות הצעירות ממני, המשתתפות בתערוכה, כמו אפרת כהן נוימן או טל גוטמן, ונוספות, שנוכחותן האקטיביסטית בזירה הזו היא ההוכחה שהכדור עובר מיד ליד ועבודתנו לעולם אינה לשווא, משהו לזכור אותו ברגעים של ייאוש, סמן ותזכורת שהלוואי והיו כמותם לסבתא מרים שלי רגע לפני שטרפה את נפשה בכפה מן הייאוש הסיזיפי של חיי אישה. 

רדו מהגדר

  • לחברת הנפש שלי אלה קנר, שאתי בכל מקום – גם על הקיר בבית אריאלה, על זה שהיא קיימת.
  • לנשים חדשות שהכרתי בזכות המיזם הזה (זו תמיד שמחה גדולה עבורי).
  • לנשים המשתתפות בתערוכה, שחצבו כל אחת דרך משלה בחומות האבן של המרחב הציבורי, ויצרו תשתית כח והשפעה ענקית – כל אחת לחוד עבור כולנו יחד.
  • ולכל מי שקשורים וקשורות לתערוכה הזו, כולל זה שסייע לתלות אותה, וכפי שציינה שלומית: "קצת נחנק כשהגיע לסטטוס של חנה". תנשום עמוק, ותמשיך הלאה. בסוף בסוף, כשהקול של כולנו נשמע שווה בשווה, וצו ההתנחמדות-בכל-מחיר מוסר מאתנו, כולנו מרוויחים ומרוויחות חברה טובה יותר. 
פוסט זה פורסם בקטגוריה אינטרנט, נשים, פמיניזם, עם התגים , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s